בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החשפניות הן
 לא הדבר הכי חשוף בסרט

משפחה יהודית־קנדית ממעמד הביניים המנהלת מועדון חשפנות, עומדת במרכז הסרט התיעודי "עסק משפחתי", שישודר הערב בערוץ 8. הבמאי שוני כהן מספר איך תימרן בין עבודתו שלו במועדון לבין צילום האירועים

3תגובות

הסרט התיעודי "עסק משפחתי", המשודר הערב בערוץ 8, מראה יותר משהוא מספר. כך קורה למשל בסצינה שבה הוריו של יוצר הסרט, שוני כהן, מתבוננים ביחד בבריכת מים ליד ביתם. האם מוקסמת מהברבורים הלבנים השוחים בה, שראשיהם וצווארם הסמוכים זה לזה יוצרים יחד צורה של לב שלם. "הם כל כך חמודים. הם הולכים ביחד לכל מקום", אומרת האשה הציפורית, שכל משקלה הוא 38 ק"ג, לבעלה היושב עם כל 180 הק"ג שלו על הנדנדה, ומלטף את כלב הלברדור שלו באהבה. הוא אדיש לציפורים. היא מביטה שבורת לב לעברו. "הוא שוב משמין", אומרת האשה לבעלה על הכלב.

הכמיהה לאהבה כמו של הברבורים והקנאה לחום שזוכה בו הכלב העגלגל מבעליו גדל הגוף, שבמשרדו תלויה תמונה גדולה שלו ושל הכלב מתנשקים, מוגשות לצופים על מגש, אך לא בכפית. בעניין הברבורים מעיר הבמאי שוני כהן, בראיון עימו, כי ההנחה הרומנטית של אמו על העופות האלה שגויה. "קראתי קצת על ברבורים וזה לא נכון שהם נשארים עם אותו בן זוג עד המוות. גם הם בוגדים זה בזה", הוא אומר.

"עסק משפחתי", סרטו הראשון של כהן, שהיה לסרט הפותח של פסטיבל הוט־דוקס היוקרתי בשנה שעברה, הוא על משפחה יהודית טיפוסית מפרוורי טורונטו שבקנדה, שבה החליט לפני 30 שנה אבי המשפחה, בתקווה לשפר את מצבה הכלכלי, לנהל עסק קצת לא שגרתי — מועדון חשפנות ששמו "האחוזה". הבן, אנימטור מצליח וקולנוען בהתהוות, חזר למשפחה ולעסק אחרי שנים שחי הרחק מהם והתפרנס מאנימציה. מרחק הזמן ועדשת המצלמה מאפשרים לו לראות דברים שלא שם לב אליהם בעבר, כמו עד כמה "האחוזה" פגעה בבעלים שלה וביחסים בתוך המשפחה.

זה אינו סרט מטיפני או סוגר חשבונות. שוני עצמו ממשיך לעבוד במועדון. רואים אותו, יחד עם אחיו סאמי, שמעולם לא התרחק מהמשפחה ועסקיה. הוא מנסה לגשר בסכסוכים בין החשפניות ומסדר את בקבוקי האלכוהול — כל מה שכוללת שגרה של יום עבודה במועדון חשפנות. שוני אינו מתבונן מבחוץ, מבטו כואב, ביקורתי, אבל לא מתנשא.

אביו רוג'ר, עם סיגר גדול תחוב תמידית בפיו, סובל מהשמנת יתר ומעיוורון לעצמו. על אחת החשפניות שנכנסת למשרדו הוא אומר "ואוו, היא כל כך שמנה. היא צריכה להתבייש בעצמה". בשלב מסוים מתעד הסרט ניתוח לקיצור קיבה שעובר האיש, המסייע לו להפחית כמה עשרות קילוגרים לזמן מה, אך לא לצמיתות. ברנדה, אמו של יוצר הסרט, בת לשני הורים ניצולי שואה, היא אשה החיה בחרדה תמידית. שני הבנים — שוני וסאמי — כועסים על האב שגורם לה כל כך הרבה סבל. בסרט היא הולכת לטיפול באנורקסיה שלה וגם מאושפזת בבית החולים בשל פציעה.

הסרט מציג עוד אנשים בשבט כהן, כמו בובי, יד ימינו של האב, נרקומן לשעבר שנוטה להסתבך עם החוק וגם עכשיו לא אומר לא לסם. ענייני המועדון נמצאים כל הזמן ברקע: למשרד של רוג'ר, שבו יושבים רוג'ר, בובי ושוני, נכנסת חשפנית עירומה לחלוטין כדי לדבר עם הבוס; הבמאי מספר לקהלו כי לכבוד הבר־מצווה שלו העניק לו אביו ריקוד ארוטי של חשפנית. אבל החשפניות והמועדון הם שוליים לסרט, התפאורה שלו. הם לא מטופלים. לא שואלים את החשפניות איך נקלעו לעבודה הזאת או את הלקוחות מה מעשיהם שם.

חשבת באיזשהו שלב לפתח יותר את הפן הזה בסרט?

שוני כהן: "כן, חשבתי על זה. צילמתי לא מעט חומרים מהמועדון, על כל החשפניות, לקוחות, סרסורים וכו' — אבל לבסוף החלטתי שיהיה משעמם להרחיב את העיסוק בזה. אני לא מסתיר את המקום — רואים חשפנית תופרת את הנעל שלה, אחרת מתאמנת בריקודים על עמוד, והסצינות האלה ברקע מעניינות מאוד, אבל לא רציתי יותר מזה".

מי שנראים בכל מערומיהם (המטאפוריים) בסרט הם בני המשפחה. לא רק ההורים אלא גם האחים, שמדברים על עתידם במקום הזה, על הקושי ליצור קשר אינטימי בגללו ובגלל הוריהם, ועל התמודדותם עם הקשיים המשפחתיים. מאחר שהצופים נכנסו לעומק חייהם במשך שעה וחצי, מתבקש לדעת מה מצבם כיום, אחרי הצלחת הסרט. "הכל טוב", אומר כהן. "התחוללו מאז הרבה שינויים. אמא שלי העלתה קצת במשקל. מצבה הרבה יותר טוב. אבל יש דברים שלא השתנו, אני עדיין עובד במועדון פעמיים בשבוע".

בשביל אמך היה אם כן משהו תרפיוטי בתהליך הזה?

כהן: "כן, בהחלט. התפלאתי מכמה שהיא הרגישה בנוח ונפתחה מול המצלמה".

ואביך? לפי הסרט הוא לא נראה כאדם שמקדם בברכה ביקורת עליו — והיתה לא מעט ביקורת.

"זה מצחיק, הוא נהנה לראות את הסרט עליו. עשיתי הקרנה נפרדת להורים שלי אחרי שסיימתי לערוך את הסרט. שכרתי אולם קולנוע בטורונטו במיוחד בשבילם, והם צפו בו לבד. הדבר הראשון שאמי אמרה לאבי בסוף הסרט היה: 'רוג'ר, ככה בדיוק אתה בחיים'. אני חושב שהם חשבו שזאת חוויה טובה בשבילם".

הזהות היהודית שלי

התהליך המרפא בעשיית הסרט חל גם עליו, אומר כהן. "אני מחשיב את עצמי קודם כל כיוצר סרטים ורק אחר כך כעובד במועדון חשפנות. אני עובד עכשיו על עוד פרויקט הקשור למועדון, אבל אני לא יכול לפרט. בעבר למדתי מדעי הרוח באוניברסיטה ווסטרן, אחר כך למדתי אנימציה ועבדתי כאנימטור. כשזה התחיל לשעמם אותי חזרתי למשפחה. הסרט עזר לי להתמודד עם יחסי למשפחה ואיפשר לי להשתחרר מהעוינות כלפי אבי. הבנתי שאין לי יותר רצון לשמור לו טינה. בעניין החשש שאיהפך להורים שלי — נדמה לי שרבים חוששים מזה. ועניין המועדון הוא רק עוד ממד בתוך זה".

בכל זאת, נדמה שיותר מעוד ממד. מועדון החשפנות לפי הסרט הוא לב־ליבן של הבעיות במשפחה.

כהן: "בהחלט. אני לא מכחיש את זה. זה היה קשה לכולנו, במיוחד לאמא שלי. אבל המועדון גם הביא פתאום הרבה כסף למשפחה, שלא היה לנו כשגדלתי בפרוורים של טורונטו בילדותי".

צילום מסך מתוך הס

הסרט התיעודי, שזכה לשבחים רבים על היותו כן וישיר מחד ומלא חמלה מאידך, מזכיר בנושאיו ובגיבוריו שני סרטי תעודה מפורסמים: "לתפוס את הפרידמנים", על משפחה יהודית אמריקאית מהמעמד הבינוני־גבוה שעולמה משתנה כאשר אבי המשפחה והבן הצעיר נאשמים בפשעים קשים; ו"אהבה מטורפת", סיפור מוזר ואובססיבי בין גבר נשוי לאשה רווקה בשנות העשרים שלה, שהחל בשנות החמישים וממשיך עד ההווה של עשיית הסרט. אבל מקור ההשראה של כהן, לדבריו, הוא "Running Stumbled" מ–2006, סרטו התיעודי של ג'ון מרינגווין על אביו, אמן נרקומן שחי בעזובה נוראה יחד עם אשתו. היוצר פוגש את אביו אחרי שנים של נתק, לאחר שהאב איים לרצוח את משפחתו. "הוא פשוט מופיע שם יום אחד ומוצא את אביו ואשתו חיים בין ערימות חרא של חתולים. זה נטע בי השראה להתמודד עם המשפחה שלי", מסביר כהן.

ידעת מראש עד כמה ענייני המשקל יהיו מרכזיים בסרט?

"ידעתי שיש בעיה. היא סבלה מאנורקסיה כל השנים. הוא עובר ניתוח לקיצור קיבה. אבל בסרט זה בלט עוד יותר".

בתקציר של הסרט מקפידים לציין כי מדובר במשפחה יהודית ממעמד הביניים. האם היהדות היא מרכזית בזהות שלך, והאם נדיר למצוא משפחה יהודית בעסקי החשפנות?

"אני לא דתי, אבל מאוד מזדהה עם היותי יהודי. ההורים של אמי הם ניצולי שואה. זה תמיד היה ברקע. בעניין העסקי, אני חושב שזה סטריאוטיפ שיהודים לא נמצאים בעסקים האלה. כשעשיתי את התחקיר לקראת הסרט התברר לי שיש עוד משפחות יהודיות שיש להן מועדונים בקנדה, עוד שלוש־ארבע לפחות.

"אגב, מולנו ברחוב יש כנסייה שעוברת שיפוצים עכשיו. אז מנהליה שכרו את המועדון לצרכיהם. בימי ראשון במשך היום הם באים אלינו, מכסים את כל הסממנים של המועדון ומזמינים את אנשיהם לשם, ואחר כך מורידים את כל הכיסויים והלקוחות הרגילים באים. זה די חמוד".

בסרט רואים את אביך מניח תפילין ואומר שהוא למד את זה בישראל. מה הקשר שלו לארץ?

"הוא גדל באשדוד. הוא עלה כילד ממצרים עם משפחתו וחי בישראל עד גיל 13–14 ואז היגר יחד עם המשפחה לקנדה. אני לא בטוח שאמא שלי היתה שם אי פעם. אני ביקרתי בישראל ב–2005, בתל אביב ובשאר מקומות. הייתי אמור להגיע להקרנה של הסרט בדוקאביב השנה, אבל למרבה הצער זה לא יצא".

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו