שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בלוגרים נורווגים בוכים על פס הייצור בקמבודיה

תוכנית המציאות הנורווגית "סווטשופ - אופנה קטלנית" שלחה בלוגרים הכותבים על אופנה למפעלי טקסטיל בקמבודיה, במטרה לעורר מודעות לתנאי העבודה שם

רותה קופפר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מתוך הסדרה "סווטשופ - אופנה קטלנית"צילום: ללא קרדיט
רותה קופפר

תוכנית ריאליטי נורווגית חדשה ששמה "סווטשופ - אופנה קטלנית", שמה לה למטרה לעורר מודעות לתנאים הקשים השוררים במפעלים לייצור טקסטיל המעסיקים עובדים בתנאים קשים במזרח הרחוק. התוכנית, סוג של סרט דוקומנטרי בן חמישה פרקים, רוצה גם להדגיש את הצביעות של תעשיית האופנה המשתמשת בפועלים האלה לקידום מוצריה וזונחת אותם. לשם כך שלחו מפיקיה של הסדרה שלושה בלוגרים לענייני אופנה, בני 17, לבירת קמבודיה, פנום פן, שם הם שהו במשך חודש ב-2014 ופגשו בעובדים וניסו להשתלב לזמן קצר במקומות העבודה שלהם.

הסדרה, שאת פרקיה (עם כתוביות לאנגלית) אפשר לראות באתר של העיתון "אפטנפוטסן", העיתון הגדול בנורווגיה שיזם את הפרויקט, עוקבת אחר אניקן יורגנסן, פרידה אוטסן ולודוויג האמברו. בפרק הראשון רואים את מה שהבלוגרים עושים במדינתם – הולכים לחנויות, מודדים בגדים, מצלמים, כותבים על כך ומרוצים. בפרק השני הם כבר פוגשים בעובדת קמבודית בת 25, מוזמנים לראות את חדרה הקטן, שואלים כמה היא משתכרת (130 דולר) וכמה היא משלמת על החדר (30 דולר ללא חשמל ומים – בסך הכל 50 דולר). בשלב זה הם עדיין סקרנים וחסרי דאגות, ולא מתרגשים. הם גם מציינים לפני המצלמה כי העובדה שהותר להם להיכנס למפעל מלמדת שכנראה תנאי ההעסקה בו טובים באופן יחסי, כי אחרת לא היו מרשים להם להיכנס. עוד הם מציינים כי העובדים רגילים לחיים כאלה. "בשבילה זה הבית שלה; היא לא חושבת שזה גרוע", הם אומרים.

אך כבר בפרק השלישי, כשהם מתבקשים לעבוד בעצמם במפעל, שבו הכיסא כל כך לא נוח שהעובדים מעדיפים לעמוד, והעבודה מכופפת את גבם, מונוטונית ורועשת, הם מתחילים להתקומם. הם גם נדהמים לגלות כי מחיר החולצות שהם מייצרים (לחברת "מנגו") גבוה יותר משכר דירה חודשי של העובדות.

בהמשך רואים עד כמה הבלוגרים מזועזעים מהתנאים, נרגשים, בוכים ונחרדים מהאופן שמתייחסים אל העובדים. "אין לי שום מלה בשביל זה. זה כל כך לא הוגן", אומר לודוויג, ואניקן תוהה "איזה מין חיים אלה בכלל?" הם דורשים לדעת איך החברות המערביות דואגות לעצור את מעגל האימים של העוני שבו לכודים העובדים: שכר נמוך מאוד, שעות עבודה מטורפות ותנאי מחייה לא מספקים. אוטסן מפנה אצבע מאשימה אל תאגידים כ–H&M. "אני לא מבינה למה הרשתות הגדולות כמו H&M לא פועלות. תעשו משהו! יש לכם אחריות גדולה לעובדים שלכם", היא מזכירה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ