שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

לצפות ב"זגורי אימפריה" כשאת מוקפת באשכנזים תל-אביבים

רחל גץ־סלומון
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
"זגורי אימפריה"צילום: אוהד רומני
רחל גץ־סלומון

בשבוע שעבר הוזמנתי להקרנת טרום בכורה לאנשי תקשורת ועיתונאים נבחרים של פרק הפתיחה לעונה השנייה של הסדרה המצליחה "זגורי אימפריה". זאת, לאחר שבשיא העונה שעברה כתבתי מאמר ביקורת על אודותיה. במאמרי הקודם, יצאתי נגד אותם קולות במחנה המזרחי אשר ראו בסדרה הגחכה נוספת וצפויה של המזרחיות. לא הצלחתי להבין את הפחד הגדול של חברי המזרחים התל־אביבים מצפייה בייצוג חי ובועט של מזרחיות שאינה חסומה ומסורסת.

>> עוד על זגורי: דברים שרק למאור זגורי מותר להגיד | מרוקאים פרימיטיבים ועוד

כמי שגדלה וחיה כיום בעיר פיתוח בפריפריה, ראיתי ב"זגורי אימפריה" ייצוג אמיתי ואמיץ שאינו מתנצל ושאינו פועל על פי הקודים המקובלים. המזרחיות המוצגת שם נראתה לי נאמנה למציאות, מתריסה, בועטת ומתעלמת במופגן מן האשכנזיות. המדד האשכנזי נעדר מהשיח שהציגה זגורי בעונה הראשונה. מוקד הכוח הבלעדי והמהפנט היה שייך למזרחיות ואילו האשכנזיות הועלמה בטבעיות מן המסך. גם כשהופיעה, הופיעה כאופציה אפרורית ושולית למדי.

כשישבתי לצפות בפרק הראשון של העונה השנייה בהקרנת העיתונאים ואנשי התקשורת הנבחרים, בקולנוע לב תל־אביב, הבנתי. נכנסתי לאולם ההקרנה בסנטר, שם חיכו כל אנשי ההפקה, הרכש, התוכן ויחסי הציבור במשקפי פלסטיק וחיוך של מנצחים. אחד אחד נכנסו במשורה אושיות תקשורת חשובות (עורכי עיתונים, מוספים חשובים, מגישי תוכניות ידועים ועוד) ואני. האולם הוחשך והפרק התחיל, המנגינה המזרחית האהובה והמוכרת, שבדרך כלל מקפיצה לי את הלב בהתרגשות, הופרעה בקולות הפופקורן המתפצח בפי הצופים החשובים.

עם תחילת הפרק, בסצינה הראשונה, החלו קולות צחוק ממלאים את האולם וככל שהפרק התקדם, התגברו פרצי הצחוק. הפרק הראשון של העונה השנייה הוא פרק דרמטי מאוד. מועלות בו סוגיות חברתיות לא פשוטות ותמות ישראליות קשות לעיכול. כמה מהסצינות בפרק הן טקסט מכונן בשיח המזרחי הפורח בעת האחרונה וראויות לדיון ציבורי, אקדמי וגם פנים־מזרחי משמעותי. את כל זה הצלחתי בעמל רב לחשוב תוך כדי הצפייה. זאת משום שהצפייה שלי בפרק הכבד והקשה הזה היתה בקונטקסט של קומדיית מצבים קורעת מצחוק.

הסדרה החזקה, הרצינית, המתמסרת, הלא־מפחדת־ללכת־רחוק־עם־אמירה, התגלתה בדיזנגוף סנטר כמופע אוריינטליסטי משעשע וצבעוני. אושיות התקשורת (האשכנזיות ברובן המוחלט), שישבו לצדי נהנו מאוד. בסיום ההקרנה כולם נשמו עמוק כדי להסדיר נשימה רשמית בחזרה לאחר הצחוק הגדול, אך החיוך כבר לא ירד משפתיהם. הם היו מרוצים: "זגורי" היא אחלה סדרה קורעת וכל הכבוד להוט שמביאים ככה סדרה על מזרחים בפריפריה, כמו "עבודה ערבית", רק על מרוקאים. אני, שרגילה להזיל דמעות של כאב כמעט בכל אחד מהפרקים של הסדרה, שחייבת בסוף כל פרק להסדיר נשימה אחרי מועקה כבדה מהתכנים הטעונים והבלתי מתפשרים, ישבתי המומה בסוף ההקרנה. הבנתי. הבנתי מדוע אינטלקטואלים מזרחים יצאו נגד הסדרה במפורש, הבנתי מדוע חברים מזרחים רבים החיים בתל אביב מעדיפים שהיא היתה נגנזת.

בתוך המרחב ההרמטי שבו צפינו בפרק, מערך הכוחות החברתיים והסיטואציה התרבותית היו ברורים; על המסך מרצדים המרוקאים והקמעות ועל הכיסאות של "לב תל אביב" יושבים הנבחרים האשכנזים ונקרעים מצחוק. הביטויים היחידים לרצינות עלו מן הצופים כאשר הוצגה דמותו של ניצול השואה החושף את המספר המוטבע על זרועו. הבחירה של יוצרי "זגורי אימפריה" לעסוק בנושא השואה בפרק הראשון של העונה החדשה, היא בחירה אמיצה מאין כמותה. השואה, נכס דלא ניידי של האשכנזים, הטאבו הגדול שעליו לא צוחקים, נהפכה ב"זגורי" לנושא לגיטימי לשיחה ודיון. לשאלה. "למה אני צריך לכבד את ההיסטוריה שלהם", שואל בבר האב "והם לא מכבדים את ההיסטוריה שלי, ואפילו מוחקים אותה"?

מתוך "זגורי אימפריה"

כמו בעונה הקודמת, גם בפתיחת העונה הזאת, לאשכנזיות אין ייצוג מלא ועגול. בעונה הקודמת היתה זו ה"מיונז" — החברה האשכנזייה של הבן המשתכנז. היא הוצגה כאפרורית, חסרת סקס־אפיל במובהק והעמדתה אל מול נינט בתחרות על לבו של הגיבור חרצה את גורלה מראש כמפסידה. בפרק החדש המייצגת של האשכנזיות היא השואה. על סקס־אפיל אין מה לדבר כאן כלל. שוב, הצליחה "זגורי" לעשות את המהלך המבריק המבסס שלה: האשכנזיות, כשהיא כבר מופיעה, היא אפרורית ומדכאת. היא לא אופציה. "זגורי אימפריה" ממשיכה לייצר את המזרחיות כמוקד של כוח מאתגר וחי. היא אף לוקחת את העניין הזה צעד אחד קדימה. לא רק שהמזרחיות היא האפשרות החיה והבועטת, אלא האשכנזיות היא האפשרות המאובנת, האנדרטה.

בשיחה שקיימתי עם חברה על אודות ההקרנה שבה השתתפתי, נזכרנו שתינו בחוויית צפייה דומה לזו שתיארתי לעיל. כל אחת מאתנו ראתה בנפרד את הסרט "גט" של רונית ושלומי אלקבץ, בקולנוע. גם שם, תגובות הקהל האשכנזי היו דומות: פרצי צחוק, בעיקר לעומת דמויות בעלות מבטא מרוקאי כבד ותחושה כללית של צפייה בסרט ערבי או סרט זר. צפייה אוריינטליסטית במופע אותנטי של דמויות צבעוניות המתקיימות בתוך עולם סגור ורחוק. הסדרה "זגורי אימפריה", כמו גם הסרט "גט", היא מסמך תרבותי חשוב, רציני, מעמיק ואמיץ במרחב החברתי־תרבותי בישראל. בסדרה מתקיים עולם ששואב את הדימויים והתמות שלו ממקום שונה מזה ההגמוני המנסח כאן תדיר את עולמות התוכן ליצירה. העולם הזה מתברר להיות עולם זר, משעשע ואפילו קומי בקונטקסט הצפייה הישראלי, אך החתרנות העומדת בבסיסה של יצירה זו וקריאת התיגר שלה על מערך הכוחות הקיים ראויות להתפעמות, גם אם מלווה אותן כרגע צחוק הגמוני מתגלגל.

רחל גץ-סלומון היא אמנית, מבקרת ומרצה במכללה האקדמית עמק יזרעאל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ