מה שג'ון סטיוארט עשה לטלוויזיה האמריקאית

במשך 17 שנים ניווט ג'ון סטיוארט במיומנות את "הדיילי שואו" והפך אותה לאחת מתוכניות הטלוויזיה המשפיעות ביותר בתרבות האמריקאית, ואף מחוצה לה. עתה הוא נפרד מהתוכניות ומצופיו

רותה קופפר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ג'ון סטיוארט בתוכניתו "הדיילי שואו"צילום: אי־פי
רותה קופפר

"17 שנים. זה הזמן הכי ארוך שהחזקתי במקום עבודה כלשהו", אמר אתמול לקהלו ג'ון סטיוארט בתוכנית הסאטירה שלו "הדיילי שואו" בדברי הפרידה המפתיעים שלו, "17 שנים שהן 16 שנים וחמישה חודשים יותר מכל עבודה קודמת שהיתה לי". ואז הוסיף כי הגיע הזמן שמישהו אחר יגיש את התוכנית הזאת. לפי ערוץ קומדי סנטרל, המשדר את התוכנית המצליחה, סטיוארט יישאר בתפקיד "במשך השנה", או כדבריו בתוכנית "אולי עד ספטמבר, אולי דצמבר, אולי יולי, אנחנו עוד עובדים על הפרטים".

כהסבר לעזיבה אמר סטיוארט כי לצופים של התוכנית "לא מגיע מנחה שהוא אפילו קצת חסר מנוחה", ועוד הוסיף אמירה אישית, סוג של "עושה לביתו" של הפוליטיקאים, שלהם הוא נוהג ללעוג – "אני הולך לאכול ארוחת ערב באמצע השבוע עם בני המשפחה שלי, ששמעתי ממקורות רבים כי הם אנשים נפלאים".

"הדיילי שואו" של ג'ון סטיוארט הצמיחה סוג שלם של הומור אמריקאי – סאטירה על הפוליטיקה ועל התקשורת המסקרת אותה. התוכנית שלו, שנחשבת לספינת הדגל של הסאטירה הזאת, היתה שלוש שנים באוויר, מ-1996, כאשר סטיוארט נכנס לתפקיד ועשה בה מהפכה. קודם לכניסתו של סטיוארט, שהיה שחקן וקומיקאי מוכר, הנחה אותה קרייג קילבורן, והיא היתה תוכנית אירוח הוליוודית שאירחה ידוענים וזכתה למעט צופים. סטיוארט - יחד עם העורך בן קרלין - הפך אותה בתוך זמן קצר לפארודיה על מהדורות חדשות. בהנחייתו היא צברה השפעה אדירה. קטלו בה כל פוליטיקאי, נעצו סיכות בכל בלון נפוח וחשפו בעזרת עריכה מתוחכמת של מהדורות החדשות שלל ספינים תקשורתיים ופוליטיים, עם דגש על התקשורת הבולעת אותם בלי לשאול שאלות. ידוענים, פוליטיקאים – וגם סופרים והוגי דעות – התארחו אצל סטיוארט. הוא אמנם ספג במשך השנים ביקורת על הראיונות האלה, שהיו חריפים ועוקצניים הרבה פחות משאר התוכנית, אבל לעתים גם הם הניבו חדשות בפני עצמן.

בנובמבר 2000 עברה התוכנית לראשונה לשידור חי. בתקופה זאת היא נהפכה למה שהיא היום - תוכנית המשודרת ארבע פעמים בשבוע, 161 פעמים בשנה. על רקע תקשורת אלקטרונית שנעשית מטופשת יותר ויותר, בארצות הברית ומחוצה לה, "הדיילי שואו" מתבלטת בחריפות, בתחכום ובביקורתיות שלה.

עם השנים היא יצרה סוגה שלמה של הומור סאטירי ספציפי – המשלב בין עיתונות, דעתנות וביקורת חריפה. הכתבים בה נוהגים לסקר דברים עם פרשנות בסגנון הפוך על הפוך, וגם פוגשים אנשים אמיתיים לראיון, לכאורה חדשותי, ללא ידיעתם. לי זכור במיוחד ראיון מסוג כזה עם אדם המייצר חומר המדמה את טעמו של בשר אדם, כדי לייצר חוויה של קניבליזם.

"הדיילי שואו" הצמיחה מתוכה את שני ממשיכי דרכו של סטיוארט, שיש שיאמרו כי עלו על מורם ונהיו למתחרים הגדולים שלו – סטיבן קולבר וג'ון אוליבר. התפתחותם של השניים נדמית כלפחות אחת הסיבות לעזיבתו של סטיוארט. סטיבן קולבר, שעזב באחרונה את "דו"ח קולבר", שהיתה תוכנית משלימה לזו של סטיוארט ושודרה מיד אחריה, עזב אותה כדי להגיש את תוכנית האירוח הלילית של רשת סי־בי־אס במקום דייוויד לטרמן, תוכנית המשודרת ברשת ארצית וזוכה לפופולריות ולמעמד היסטורי. ואילו ג'ון אוליבר, שעלה בשנה שעברה עם "השבוע שעבר עם ג'ון אוליבר", חולל סערה.

התוכנית, שחזרה לעונה שנייה השבוע ב–HBO, הצליחה בעונה קצרה אחת לשבות את לב הקהל, בדיוק אותו קהל שלבו היה נתון לסטיוארט (ואחר כך לקולבר) במשך כל כך הרבה שנים. למעשה אוליבר חב לסטיוארט, חברו, את הצלחתו. הבריטי הממושקף החליף את סטיוארט כאשר זה יצא לחופשה כדי לביים את סרטו "רוזווטר", והותיר רושם כה טוב, שב–HBO הוחלט להעניק לו תוכנית משלו (עוד סיבה אפשרית לעזיבתו של סטיוארט היא בימוי אותו סרט, ניסיון ראשון מסוגו בעבורו, שאף שלא זכה לאהדה שסטיוארט רגיל לקבל על עבודתו בתוכניתו, אולי פתח את התיאבון שלו לעסוק בתחום הזה).

בכל אופן נראה כי סטיוארט מזהה לאן הרוח מנשבת, ומקדים לעזוב לפני שיאמרו עליו כי איבד מעוקצו ואינו טוב כאוליבר, או אינו מתקדם כקולבר. זאת אף שגם בתוכניותיו השבוע ובשבוע שעבר הצטיין באמירותיו המדויקות, כמו בקטע שלו על העיתונאי בריאן ויליאמס ששיקר בדיווחיו, ועל כך שנמצא סוף סוף מי ששיקר בקשר למלחמת עיראק, וגם עקיצתו על ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ותשדיר הביבי־סיטר שלו. "מתברר שלא כל היהודים בעולם מצחיקים", סיכם המצחיקן.

לתוכנית של סטיוארט היתה השפעה עולמית. אפילו בישראל רואים את סימניה. עצם הצגת תוכנית הדגל הישראלית "ארץ נהדרת" כסוג של מהדורת חדשות הוא השפעה ישירה של "הדיילי שואו", ובוודאי הקטעים שבהם חושף אייל קיציס את הספינים התקשורתיים מהחדשות – כמו השבוע, כאשר הראה ברצף של קליפים מהחדשות כיצד כל הפוליטיקאים משתמשים בביטוי "לא לירות בנגמ"ש" וחוזרים על כך בהזדמנויות שונות. זהו סוג הדברים שמהדורות החדשות המזויפות של "הדיילי שואו" הצטיינה בהם. גם ההומור הפוליטי של "מצב האומה" מתאפיין ממש באותה נימה סרקסטית, וב-2008 היה ניסיון כושל של יס לעשות גרסה ישראלית של התוכנית ההיא, "עד כאן", עם יעקב כהן.

סטיוארט, בן 52, נהפך לאייקון אמריקאי. לו ולצוותו יש 18 פסלי אמי על המדף. ב-2009 זכה למאמר נדיב של "ניו יורק טיימס" שנפתח בשאלה "האם ג'ון סטיוארט הוא האדם הכי אמין בארצות הברית?" קודם לכן, בסקר של מכון המחקר PEW, הוא נבחר במקום הרביעי ברשימת "עיתונאי הטלוויזיה המוערכים בארצות הברית" (לצד אנדרסון קופר, בריאן ויליאמס וטום ברוקאו ודן ראדר). ב"מרכז המצוינות בעיתונות" השייך למכון PEW הסיקו לפני כמה שנים כי התוכנית "השפיעה על השיח האמריקאי" וכן ש"אנשים חושבים באופן ביקורתי על המרחב הפוליטי". כל זאת אף על פי שהוא בכלל קומיקאי, המגדיר את עצמו כ"לו גרנט המזויף של החדשות המזויפות". על המחמאה שקיבל מ"ניו יורק טיימס" הגיב כי הוא אולי אמין "בין הרחובות 84 ל-92 במנהטן, ממש בסביבות בית הכנסת בית אל". ההצטנעות שלו – יש שיאמרו התחסדות – והאזכור של יהדותו ושל הבועה הניו יורקית, אינו מפתיע מפי מי שנולד בשם ג'ון סטיוארט ליבוביץ', שהתפרסם כמובן גם מעבר לרחובות האלה, גם כאשר הגיש פעמיים את טקס האוסקר.

צילום: אי־פי

ב-2010 סטיוארט וקולבר אירגנו עצרת "להשבת השפיות" (או במקרה של קולבר, שעטה ב"דו"ח קולבר" פרסונה של מגיש חדשות ברשת פוקס הימנית, עצרת "להשבת הפחד"), בוושינגטון. המטרה המוצהרת שלהם היתה שלא לתת ל15-20% האמריקאים "השולטים בשיח הפוליטי", לגבור על כל השאר, כלומר השפויים. גם הפעם היה מדובר באקט של פארודיה על עצרות של אותם נציגי ה-15%. לפני העצרת של סטיוארט נודע כי גלן בק, נציג הימין הקיצוני האמריקאי, אירגן עצרת להשבת הכבוד. בכל אופן, פארודיה או לא, לעצרת של סטיוארט וקולבר הגיעו 215 אלף איש. מאז לא נודע סטיוארט באספירציות פוליטיות, וקשה לדמיין כי אדם כמותו (שפוי, כאמור) עשוי היה להסתחרר מהסופרלטיבים שזכה להם במשך הקריירה, ומהפופולריות הרבה שלו ושל פועלו (גם של ספריו) – יחצה את הקו הזה, ויהפוך למטרה לחצים של ממשיכו.

לפני שנים, עם חידוש אחד החוזים שלו, אמר סטיוארט "אני בטוח שאעזוב את התוכנית רק כשכבר אהיה פארודיה של עצמי". לזכותו ייאמר כי השכיל לעשות זאת הרבה לפני כן.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ