רותה קופפר
רותה קופפר

כתב רשת סי־בי־אס בוב סיימון נהרג אתמול (ברביעי בלילה בארצות הברית) בתאונת דרכים. הוא היה בן 73 במותו. הכתב, שהצטרף לרשת סי־בי־סי ב-1967, והחל לעבוד מ-1996 במגזין החדשות "60 דקות", היה שליח הרשת למזרח התיכון במשך שנים, והתגורר בהרצליה פיתוח.

סיימון החל את דרכו העיתונאית הטלוויזיונית בסיקור הפגנות באוניברסיטאות ובמרכזי הערים בארצות הברית. כעשור אחר כך עבר להתגורר בישראל וחי כאן בין השנים 1977 ל-1981 ושב לישראל לסקרה שוב ב-1987. בסך הכל חי בה כ-20 שנה. בראיון ציין כי בתקופה מסוימת היה יותר מפורסם בישראל מאשר במולדתו.

סיימון היה כתב מלחמות שדיווח מאזורים מסוכנים, החל במלחמת וייטנאם, שבסופה טס באחד המסוקים האחרונים שיצאו מסייגון עם נסיגת כוחות ארצות הברית ב-1975. הוא דיווח מצפון אירלנד בין השנים 1969 עד 1971 וכן מאזורי קרבות בפורטוגל, קפריסין, איי פוקלנד, סומליה, האיטי וכמובן בעיראק במלחמת המפרץ, שבה, בינואר 1991, נשבה בשבי העיראקי למשך 40 ימים וכתב על כך ספר ששמו "40 ימים". "זאת היתה החוויה שנצרבה הכי עמוק בעורי", אמר על תקופת השבי ל"לוס אנג'לס טיימס". למרות זאת, שב לבגדד בינואר 1993 כדי לסקר את ההפצצות האמריקאיות בעיראק.

בוב סיימון. כתב חדשות חוץ מוערך
בוב סיימון. כתב חדשות חוץ מוערךצילום: נתן דביר

כתב המלחמות נהרג במנהטן, כאשר ישב במושב האחורי של מונית, שהתנגשה במכונית אחרת. נהג המונית נפצע בידיו וברגליו. משטרת ניו יורק לא עצרה איש.

"זו אבידה נוראה לכולנו פה בחדשות סי־בי־אס", אמר המפיק הראשי של '60 דקות' ג'ף פאגר. "הטרגידה מחריפה בשל העובדה שאיבדנו בתאונת דרכים אדם שנמלט מסיטואציות יותר קשות מכמעט כל עיתונאי בעידן המודרני. בוב היה כתב של כתבים. הוא הונע על ידי סקרנות שלקחה אותו לכל מקום בעולם לדיווח של כל סיפור העולה על הדעת", אמר פאגר, וסיכם. "אין איש כמו בוב סיימון".

סיימון נולד ב–29 במאי 1941 ברובע ברונקס שבניו יורק. הוא סיים את לימודיו באוניברסיטת ברנדייס ב-1962, שם למד לתואר בהיסטוריה. לו ולאשתו נולדה בת אחת שהיא אחת המפיקות של התוכנית "60 דקות", החיה בניו יורק. הוא זכה בפרסים רבים על כתבותיו כולל פרס אמי מ-2012 על תזמורת סימפונית שכל נגניה שחורים ממרכז אפריקה. כתבה אחרת על תזמורת מפרגוואי, שכל נגניה העניים יצרו את הכלים שלהם מאשפה, זיכתה אותה בפרס האמי ה-27 שלו. בין הפרסים הנוספים קיבל גם אחד על סיקור ההתנקשות בחייו של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, שהיה ידיד אישי של סיימון ועמו שיחק טניס. בעבר, סיימון גם דיווח על הניסיון הכושל של המוסד הישראלי בלילהאמר שבנורווגיה לנקום את טבח הספורטאים באוליפיאדת מינכן. הוא גם זה שהשיג את הראיון הראשון לגוף מערבי עם איש הדת השיעי מוקתד א־סאדר ועם יריבו האייטוללה אל חאקים, שנהרג זמן קצר אחרי הראיון.

הכתבה האחרונה שלו ל"60 דקות", ששודרה בסוף השבוע האחרון, היתה עם אווה דו ורניי, הבמאית של הסרט "סלמה", המועמד לפרס אוסקר. כמו כן עבד יחד עם בתו, טניה, מפיקה של התוכנית, על כתבה העוסקת בווירוס האבולה והחיפוש אחר תרופה לו.

כתבה אחרת מהמגזין שמקבלת משמעות נבואית או סמלית היתה זו שעשה סיימון לפני כשלוש שנים על העיר תל אביב, "מפחד ועד עושר", היה שמה. בכתבה נראה סיימון נוסע על אופני תל־אופן יחד עם ראש עיריית תל אביב רון חולדאי. בכתבה שואל סיימון את ראש העיר האם אינו חושש לחיות בעיר המאוימת על ידי טילים מכל עבר. חולדאי משיב לו "מה אפשר לעשות? כאשר אתה שב הביתה לניו יורק, אתה יכול להיות מעורב בתאונת דרכים". על כך אומר לו סיימון "כן, אני יכול להיות מעורב בתאונה, אבל אתה יודע שאין טילים המכוונים אליך מניו ג'רזי", וחולדאי מסכם: "כן, אבל בחיים יש סיכונים. תמיד".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ