רוגל אלפר
רוגל אלפר
מוטי קירשנבאום ב-2008צילום: דניאל צ'צ'יק
רוגל אלפר
רוגל אלפר

"חופש הוא תמיד ובלעדית חופש שמיועד לזה שחושב אחרת" (רוזה לוקסמבורג)

מוטי קירשנבאום היה חופש הביטוי בטלוויזיה הישראלית. לכן מותו הוא עניין פוליטי. במותו איבדו כוחות חופש הביטוי, ההולכים ומתמעטים בחברה הישראלית, מנהיג חשוב במלחמה על חופש הביטוי, שאותה אנו מפסידים.

לפני כמה שנים אמר קירשנבאום, בראיון שקיימתי עמו לסדרת תעודה שערכתי על תולדות הפריים-טיים בטלוויזיה הישראלית, כי חופש הביטוי שהיה מקובל בערוץ הממלכתי הבודד בשנת 75' היה גדול לאין שיעור מחופש הביטוי בערוצי השידור המסחריים, 2 ו-10, במשך כל שנות פעילותם. זו אמירה חריפה וקודרת מאוד, שמהדהדת בראשי מאז מדי יום. קירשנבאום ידע על מה הוא מדבר. הוא הרי היה מעמודי התווך של ערוץ 1 באמצע שנות ה-70, שנות המנכ"לות של ארנון צוקרמן. אלה היו השנים בהן יצר את תכנית הסאטירה "ניקוי ראש", וכראש מחלקת התכניות עמד מאחורי שידור הדרמה "חירבת חזעה", בבימויו של רם לוי, שהעזה להביא, בפעם הראשונה והאחרונה, את נראטיב הנכבה לפריים טיים, בערוץ הטלוויזיה היחיד שהיה אז במדינה.

זה היה חילול הקודש. "חירבת חזעה" שודרה רק פעם אחת. לא היו שידורים חוזרים. נציגי רשות השידור שטסו לכנסים בחו"ל ונשאלו על ידי עמיתיהם הסקרנים אם יוכלו לקבל עותק לצפייה סיפרו שהעותק היחיד ננעל בכספת. זה היה הסוף של תור הזהב של חופש הביטוי בטלוויזיה הישראלית. השילוב של "ניקוי ראש" ו"חירבת חזעה", שהמשותף לשניהם היה מוטי קירשנבאום, הגדיש את הסאה מבחינת הממשלה, שרק עשר שנים לפני כן עוד דרשו מזכיריה לקבל ממנכ"לי רשות השידור רשימות של מרואיינים לאישור. הליכוד, במיוחד, לא אהב את חופש הביטוי של קירשנבאום. צוקרמן הלך הביתה. טומי לפיד הגיע. עם ישראל קיבל את "שעה טובה". ומאז הוא מבדר את עצמו למוות.

קירשנבאום ידע על מה הוא מדבר, כי חופש הביטוי החריג ברשות השידור של אמצע שנות ה-70 לא היה מתנה משמיים. הוא היה תוצאה של מדיניות אמיצה ושל מאבק עיקש שניהל יחד עם צוקרמן. והוא ידע על מה הוא מדבר, כי הוא עבד בערוץ 10 והיה מעורה היטב בערוץ 2. הוא הכיר את "ארץ נהדרת". והוא ידע שבערוצים 2 ו-10 יש הגבלות על חופש הדיבור, ויש צנזורה עצמית, ויש סייגים על מה מותר לומר ואיך מותר לומר - בגלל שיקולים מסחריים, שחזקים יותר מכל צנזורה ממשלתית. בגלל שמפחדים להרגיז את הקהל ולהבריח אותו. והרי חוץ מהקדנציה שלו כמנכ"ל רשות השידור בשנות ה-90, ערוץ 1 הוא בית קברות לחופש ביטוי, צעצוע מרוט של ראשי ממשלה. 

יש להפנים מה קירשנבאום אמר. ב-2015 יש הרבה ערוצי טלוויזיה בישראל. ערוצי שידור מסחריים, ערוצי דוקו, ערוצי דרמה, ערוצים קומיים. ולא תמצאו בהם תכנית סאטירה שמתקרבת בחופש הביטוי שלה ל"ניקוי ראש". ולא תמצאו דרמה שמתקרבת בחופש הביטוי שלה ל"חירבת חזעה". זה מצב חמור, שיש לו השלכות תרבותיות מרחיקות לכת. בתעשיית הטלוויזיה הישראלית עובד כיום דור של יוצרים שהפנימו את כל האיסורים, שהשתרשו עמוק בנוהלי העבודה ובדפוסי החשיבה. הם אינם מעזים אפילו לחשוב את מה שקירשנבאום עשה ושידר. לא מעזים להציע. והקהל בכלל לא יודע שיש אפשרויות מעבר לאופק שמקרינים מולו.

קירשנבאום היה אינדיבידואליסט. יוצר מקורי. בעל קול ייחודי. גם זה קשור לחופש ביטוי. החופש של אדם להביע את עצמו, את פנימיותו, באופן מקורי וללא סטנדרטיזציה. גם זה כבר לא קיים כמעט בטלוויזיה הישראלית. רוב הכתבים והמנחים נשמעים ומדברים בדיוק אותו הדבר. זו אחת הסיבות שהחיבור של קירשנבאום עם ירון לונדון, עוד אינדיבידואליסט, היה כה יקר. לשניהם יש סגנון, אישיות מובחנת, קול מבודל. הוא היה אינדיבידואליסט מוקף בשיבוטים שירדו מפס ייצור.

אף אחד לא קריין סרטי תעודה כמוהו. הנימה, חיתוך הדיבור. אפילו קולו הפיזי היה חד-פעמי. סרטי הטבע שלו בערוץ 10 היו ייחודיים, לא חיקויים של סרטי טבע בבי-בי-סי או ב"נשיונל ג'יאוגרפיק". הם היו סרטי טבע שלו, עם טביעת האצבע שלו. לא פחות מאשר הכתבות המפורסמות שלו ל"יומן" בשנות ה-80. גם זה, כאמור, עניין של חופש ביטוי. 

רוב היוצרים בטלוויזיה לא מעזים לנסות להיות עצמם. כולם רוצים להיות כמו. זה גם בדיוק מה שדורשים מהם. רק ככה אפשר לקבל עבודה. התקשורת הישראלית איננה מריטוקרטיה. ההגבלות המסחריות על חופש הביטוי לא מצנזרות רק אמירות פוליטיות או חברתיות. הן מצנזרות אישיות, מצנזרות אקסצנטריות, אידיוסינקרטיה. מחפשים שטאנץ. קירשנבאום היה מהאבות המייסדים של הטלוויזיה בארץ אבל לא בטוח שהיה מתקבל היום לעבודה, בוודאי לא בעמדת ניהול או השפעה.

בסרטי הטבע הוא חיפש חופש. חיפש גם שקט. אבל ניכר שהוא מאוהב באיזו אידיאה שהוא מחפש, של חופש טבעי, חופש של חיות בטבע. הוא היה נכון לצאת למסעות מפרכים, עד גבול יכולתו הגופנית לעמוד בהם, בחיפוש אחר החופש הזה, המצב הטבעי. ובקריירה המפוארת שלו הוא הביא חופש למסך. ועכשיו נותרנו עם קצת פחות מהחופש הזה, הנדיר, החופש שהוא החיה הנכחדת של התקשורת הישראלית.

 זה לא נכון שלכל אחד יש תחליף. לאנשים חד-פעמיים אין. לקירשנבאום אין.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ