"רואדיז": תעשיית המוזיקה מעולם לא נראתה כה משעממת וסקסיסטית

אין ספק כי קמרון קרואו, במאי הסרט "כמעט מפורסמים", אוהב מוזיקה ובקיא בנעשה מאחורי הקלעים. כמה חבל שסדרת הטלוויזיה הראשונה שלו מתרכזת בדמויות שטחיות ובעירום נשי מיותר

חן חדד
חן חדד
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
גבר ואישה במועדון הופעות לפני ההופעה
מתוך "רואדיז". מציאות צורמת ומטרידה שלסיפור אין שום דבר לומר עליהצילום: SHOWTIME / HOT

הסדרה החדשה "רואדיז" עלתה בארצות הברית בתזמון שאינו מבשר טובות. ראשית, היא אחת משלוש סדרות על אחורי הקלעים של עולם המוזיקה, "ויניל" של מרטין סקורסזה ומיק ג'אגר שעלתה בפברואר האחרון, ו"דה גט דאון" שיצר במאי הקולנוע באז לורמן שתעלה באוגוסט בנטפליקס. שנית, פרק הבכורה של הסדרה עלה ברשת שואוטיים בשבוע שעבר (וזמין בישראל בהוט וי־או־די והחל ב–6 בחודש בהוט פלוס), ימים ספורים לאחר ביטולה של "ויניל". האחרונה, שנחלה כישלון מהדהד על אף תקציב בסך 100 מיליון דולרים, אותתה למפיקים ולגופי השידור על חוסר העניין של הצופים בסדרות על תעשיית המוזיקה.

לא כל הסדרות המתרפקות על אהבה למוזיקה דומות זו לזו ו"רואדיז"' הסתמנה כבעלת פוטנציאל מסקרן בזכות יוצר הסדרה, קמרון קרואו. סרטו המצליח, "כמעט מפורסמים", תיאר את עולם הרוק בשלהי שנות ה–60 ותחילת שנות ה–70 באמצעות מסע התבגרות של נער שמתחיל לכתוב למגזין "רולינג סטון" בלי שעורכיו יודעים את גילו (הדמות מבוססת על קרואו שהחל לכתוב למגזין בהיותו בן 15). בעת סיבוב ההופעות הוא מתוודע הן לזוהר והן לסמים, התככים והיחס המתנשא של כוכבי הרוק למעריצות המסורות. לפני חמש שנים קרואו שב לעסוק בעולם המוזיקה בשני סרטים תיעודים שביים. האחד, "פרל ג'אם 20", מציין 20 שנה ללהקה. השני, "יוניון", מתמקד בשיתוף הפעולה בין אלטון ג'ון למוזיקאי ליאון ראסל.

הטריילר הרשמי. פחות מ–350 אלף צופים לפרק הבכורהקרדיט: Showtime

אהבתו הגדולה של קרואו למוזיקאים והיכרותו המעמיקה עם תעשיית המוזיקה ניכרות גם ב"רואדיז", סדרת הטלוויזיה הראשונה שלו, בהפקת ג'יי ג'יי אברמס, המתמקדת באנשים שמאחורי המוזיקאים, המפיקים את הופעות. הפעם, הרגש שהוא מנסה להעביר לא עולה מהסיפור הדל, שנשען על כתפיהן של דמויות פלקטיות. הסדרה עוברת שוב ושוב על החוק הראשון של כתיבה טובה, "תראה, אל תספר" (Show, don't tell), ושמה בפי הדמויות נאומים המכריזים שמוזיקה טובה היא מהות חייהן, במקום להראות איך מוזיקה גורמת להן להרגיש.

שלושת הפרקים הראשונים שביים קרואו (שגם כתב אותם, פרט לפרק השני שכתבה יוצרת הסדרה "אלה הם חיי" ויני הולצמן), מתרחשים בימינו. הם מתארים את מסע ההופעות של להקת "סטטון האוס". ביל הנסון (לוק וילסון) הוא מנהל סיבוב הההופעות, היפוכונדר ואלכוהליסט לשעבר שמתמודד עם פרידה קשה באמצעות סקס עם מעריצות צעירות. עמו עובדת שלי (קרלה ג'וגינו) מפיקה נשואה, שבעלה נמצא בסיבוב ההופעות של טיילור סוויפט. יחד הם מתמודדים גם עם "נבל" בריטי שרוצה למסחר את הלהקה ולסחוט עד תום את הרווחים האפשריים ממנה.

מתחת לזוהר שקיים לכאורה בסיבוב הופעות, הסיפור מתמקד בבירוקרטיות של מקום עבודה. בכל פרק נערם מכשול הפקתי לקראת ההופעה בערב. הצוות, שכולל שורה של צעירים שמלווים את הלהקה מתוך אהבה גדולה למוזיקה, מנסה למצוא פתרון. בין ה"רואדיז" הבולטים ניצבת קלי־אן (אימוג'ן פוטס), צעירה אידיאליסטית ששוקלת לוותר על לימודיה ועל עתידה כדי להמשיך בסיבוב ההופעות. "אני חייבת להיות מעריצה של משהו או שאני כלום", היא מכריזה.

יותר מכל, צורם העיצוב של הדמויות הנשיות שעולה מפרקי פתיחת העונה. הסדרה נפתחת בעירום של בחורה צעירה שנרגשת לעשות סקס עם ביל ומכריזה בקול גבוה "אתה בטח הגבר הכי מבוגר שזיינתי, ואהבתי את זה!". בהמשך, כדי להוכיח שהיא הרבה יותר חכמה מהרושם הראשוני שנוצר, מסופר שהיא סטודנטית לפלאונטולוגיה, אבל כמה שניות לאחר מכן מתגלה שתחום ההתמחות שנבחר בשביל דמותה משמש רק לבדיחות יבשושיות על הידע הנרחב שיש לה על עצמות של דינוזארים (שבאנגלית שולחות קריצה לסקס שעשתה עם גבר מבוגר). בחורה אחרת היא מעריצה "מטורפת" שמסתננת לאיצטדיון ומסיחה את דעת המאבטח מצו ההרחקה שהוצא נגדה באמצעות סקס, ששוב, מציג רק את גופה העירום. את האובססיה של המעריצה לחברי הלהקה היא מבטאת באמצעות מציצה של מיקרופון בעל ערך סנטימנטלי.

אימוג'ן פוטס על קלי־אן. אני חייבת להיות מעריצה של משהו או שאני כלום"קרדיט: Showtime

אפשר לומר שקרואו בסך הכל משקף את המתרחש בעולם המוזיקה, ומתאר מעריצות צעירות שמשתמשות במיניותן כדי להתקרב ללהקה וגברים מזדקנים שמנצלים את הערצתן כדי לשכב אתן. אבל זו מציאות צורמת ומטרידה שלסיפור אין שום דבר לומר עליה. כך גם צורמת הזריזות שבה התסריט מפשיט את המעריצות, העובדה שהעירום הוא חד צדדי כפי שנהוג בתרבות השמרנית האמריקאית, ובעיקר, הצמצום של המעריצות הצעירות לדמויות שטחיות, נאיביות או מטורפות.

גם אם מניחים לעיצוב הלא מספק של הדמויות הנשיות בסדרה (ולפוטנציאל הלא ממומש של הדמות שמגלמת ג'וגינו), בכלי התקשורת נרשמו תגובות מאוכזבות מרמת השעמום. "איך אותו אדם שכתב סצינות בלתי נשכחות ב'כמעט מפורסמים' יצר גם את 'רואדיז'?" נכתב ב"ניו יורק טיימס". "בסדר, הבנו קרואו. אתה אוהב מוזיקה ועבדת בשביל 'רולינג סטון'", לעגו במגזין "אינוורס". ב"הוליווד רפורטר" סיכמו שאחרי "ויניל", "רצח הרוק נ'רול ממשיך בטלוויזיה".

גם נתוני הרייטינג לפרק הבכורה, פחות מ–350 אלף צופים, מבשרים כי הסדרה לא תחזיק מעמד זמן רב על המסך. האכזבה מפרקי הפתיחה של הסדרה שבה ומזכירה את השוני שקיים בין יצירת סיפור שקולע למדיום הקולנועי לבין סיפור שזורח במדיום הטלוויזיוני. היא מעידה שעל אף הנהירה של במאים בעלי שם למסך הקטן, לא כל במאי קולנוע טוב יודע לעשות גם טלוויזיה טובה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ