שחור זה השחור החדש: התרבות האפרו-אמריקאית שולטת בטלוויזיה

אולי זה ממשל אובמה, אולי אלה חברות הכבלים הרבות ואולי פשוט נמאס לראות לבנים על המסך – אבל הנוכחות של אפרו-אמריקאים בטלוויזיה גדולה מאי פעם. אז איך זה קרה? ומהן הסדרות שאסור לפספס?

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
הסדרה לא בטוחה
צילום: John P. Fleenor / HBO via AP

בשנת 2014, חוקרים באוניברסיטת קליפורניה חקרו ומצאו ש- 8.1% מהתפקידים הראשיים בתכניות מתוסרטות (כלומר, לא בחדשות או ריאליטי) מגולמים בידי בני מיעוטים. חלקם היחסי של המיעוטים באוכלוסיה באותה השנה היה 37.9%. מאז, כמות וצפיפות המלנין (הפיגמנט שאחראי על צבע העור) על המסך הקטן גדלה בצורה דרמטית.

אלה שמחפשים תהליכים חברתיים בקנה מידה גדול ומחברים אותם להתרחשויות פוליטיות, יכולים לטעון ש-8 שנות ממשל אובמה עזרו להגדיל את הייצוג של האוכלוסייה האפרו-אמריקאית על המסך, אלא שהקדנציה של נשיא שחור וגרובי להפליא עם אשה נוטפת סטייל וקלאס, נגמרו בבחירת הנשיא הלבן והגזען ביותר בתולדות האומה האמריקנית, כך שקשה לחבר את השונות הגזעית על המסך למה שקורה בסביבות הקפיטול והבית הלבן.  סביר יותר להניח שהגורם המשמעותי יותר הוא השגשוג, שלא לומר הצפה, של ערוצי הכבלים ושירותי ההזרמה, שמציעים כיום מבחר גדול של תכנים.

אבל האם מדובר בתופעה חדשה או שאנחנו חווים רנסאנס של התופעה המבורכת הזאת? לפני שני עשורים, בשנות ה-90 של האלף הקודם, הטלוויזיה זכתה לכמה וכמה כוכבים שחורים. "הנסיך המדליק מבל אייר", "כולם שונאים את כריס", "המופע של דייב שאפל" ואחרות המשיכו בנתיב שפרצה בזמנו "משפחת קוסבי". הייצוגים האלה הדלדלו מאד לפני כעשור, ובכל מקרה היו טענות שהדמויות האלה לא אמיתיות מספיק וקשה להזדהות איתן. אפרו-אמריקאים הוצגו דרך פריזמה לבנה ובהקשרים לא מדויקים, ככה שלמעשה הן פנו לקהל הלבן והשאירו את היוצרים השחורים תחת תקרת הזכוכית.

הפעם, בניגוד לאז, הדמויות עגולות וריאליות יותר, מגוון התפקידים שמוענק לשחקנים גדול יותר, וחשוב מהכל – היוצרים עצמם הם שחורים ומכתיבים חלק משמעותי מסדר היום הטלוויזיוני. תכנים שבעבר נחשבו נישתיים או סקטוריאליים מדיי מכדי לזכות בתקציב ולעלות למסך, הפכו היום לפופולריים ואפילו למבוקשים. הרשתות הגדולות נמצאות כיום בתחרות לא רשמית, מגייסות יוצרים שחורים, מחפשות שמות חדשים ומרעננים ומשקיעות סכומי ענק בהפקות האלו. הנה כמה מהסדרות שממחישות את התחזקות התרבות האפרו-אמריקאית במסך הקטן. 

"סקנדל"

"סקנדל" הוא המותחן הפוליטי המצליח של שונדה ריימס, יוצרת "האנטומיה של גריי", שרץ כבר לאורך חמש עונות ברשת ABC. אוליביה פופ (קרי וושינגטון) היא יועצת תקשורת בבית הלבן לשעבר שעזבה ופתחה חברה עצמאית לניהול משברים. הקשר שלה לחדר הסגלגל נשמר גם כעצמאית, והיא מעורבת בבית הלבן מקצועית ואישית.

למה כדאי לראות: כי זאת בערך הדרך הכי אלגנטית ליהנות מאופרת סבון שיכולה להימשך שנים (הסדרה רצה כבר 5 עונות). הדמויות פגומות במידה, העלילה כמעט אמינה והטוויסטים בה מגיעים בקצב ובעוצמה הנכונה. אם ראיתם את "בית הקלפים" וחיפשתם לאן נעלם הרגש, תמצאו אותו כאן ובערימות.

"המדריך לרוצח"

עוד להיט היסטרי בהפקתה של שונדה ריימס, וגם אותו מובילה אשה שחורה. במרכז העלילה של "המדריך לרוצח" עומדת המרצה המבריקה והכריזמטית אנליס קיטינג (ויולה דייוויס) וארבעה מהסטודנטים למשפטים שהיא חונכת במשרד שלה, נקלעים לפרשת רצח שלא מפסיקה להסתעף ולהסתבך.

למה כדאי לראות: בעיקר בגלל המשחק המעולה של דייוויס, שבכמה סצנות אינטימיות וחשופות מייצר פה דרמה ממכרת ואינטנסיבית, אבל גם בגלל שמשפטים ועריכת דין מעולם לא נראו כל כך סקסיים ומסקרנים. גם פה, בדיוק כמו ב"סקנדל", המוטיבים העיקריים של העלילה הם רגשות ומין.

"אימפריה"

במלודרמה הזאת, שיצרו דני סטרונג ולי דניאלס עבור רשת FOX, טייקון בתעשיית ההיפ הופ מתחיל לתכנן את עתיד האמפריה שלו, בזמן ששלושת ילדיו ואשתו לשעבר מנהלים קרב ירושה מכוער על השליטה בחברה. תערובת התככים הזאת הייתה אטרקטיבית מספיק עבור הרשת והצופים, ונמצאת היום בשיאה של העונה השלישית שלה.

למה כדאי לראות: "אימפריה" כתובה מעולה, אבל את עיקר הכוח שלה היא שואבת מתצוגות המשחק הנהדרות של טרנס הווארד, טרז'י הנסון, ג'סי סמולט, בריישיר גריי וטריי בייארס, שמהווים את בני משפחת ליון המתפוררת.

"אטלנטה"

חביבת המבקרים שנתנו לה בערך כל מחמאה אפשרית עוד בטרם הסתיימה העונה הראשונה שלה. שני בני דודים, ארנסט מרקס (דונלד גלובר) ואלפרד מיילס (בריאן טיירי הנרי) המכונה פייפר בוי, מנסים להצליח בתעשיית ההיפ הופ, ועוברים דרך רשת עלילתית מדויקת מאד שקושרת קומדיה ודרמה.

למה כדאי לראות: קודם כל, בגלל תחושת הריאליות. גלובר, שגם יצר ומפיק את הסדרה, עשה דרך לא מבוטלת משלו בעולם ההיפ הופ תחת השם צ'יילדיש גמבינו ומביא איתו ניסיון כתיבה כחלק מצוות הכותבים של רוק 30. חוצמזה, ולא פחות חשוב, בזכות הפסקול האדיר. אטלנטה מרשה לעצמה לגעת בפצעים הכואבים ביותר, החל מדעות קדומות ועד אלימות משטרתית נגד שחורים, אבל למרות העיסוק בחומרי הנפץ האלה, היא מצליחה לשמור על אווירה קלילה, על הומור חכם ועל שפה ממכרת.

"שחור כזה"

קומדיית מצבים של ABC שבמרכזה איש משפחה מצליח שמוטרד מכך שהילדים שלו, שגדלים בסביבה שרובה לבנה, מאבדים את הקשר עם השורשים והתרבות שלהם.

למה כדאי לראות: אם אהבתם בזמנו את משפחת קוסבי, אין סיכוי שלא תאהבו את שחור כזה. הסדרה לא שחורה מדי, ככה שקהל לבן יצליח להזדהות איתה וליהנות ממנה. היא לא קונטרוברסלית מדי, אבל מצליחה לעורר שאלות ובסך הכל היא די משעשעת. אם אתם מחפשים לצחוק באמת, דלגו לסדרה הבאה.

"לא בטוחה"

שתי נשים שחורות צעירות מתמודדות עם החיים ועם המשמעות של להיות שחור בארצות הברית של היום. זה אולי נשמע קודר, אבל איסה ריי, היוצרת והכוכבת של הסדרה, הופכת את החומרים האלה לדליקטס טלוויזיוני אמיתי, ועוד אחד כזה שמהדהד גם אחרי שהצחוק האחרון דועך.

למה כדאי לראות: איסה ריי, איסה ריי ואיסה ריי. ההומור שלה אולטרה מרענן, המשחק שלה מקסים ושובה לב, השפה שלה שוטפת ונוטפת גרוב והטיפול שלה בנושאים הרגישים והכואבים ביותר הוא לא פחות ממבריק. חוצמזה, סדרה שמתחילה עם שיר של קנדריק לאמאר לא יכולה להיות רעה. תוסיפו לזה את החיבור המוצלח מאד של ריי עם איבון אורז'י שמגלמת את מולי, ותבינו למה ב-HBO החתימו אותה לעונה שנייה עוד לפני שהראשונה בכלל עלתה לאוויר.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ