שני סופים וחצי: בואו נפרד, נעשה את זה יפה

הסיטקום האינסופי "שני גברים וחצי" הגיע השבוע לסיומו, וזהו תירוץ מעולה לבחון עוד כמה סופים, כדי לבדוק האם יש דרך נכונה להיפרד. מסדרת טלוויזיה כמובן

אסי גל, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אסי גל, עכבר העיר

כל הדברים מגיעים לסוף. גם הבינוניים שבהם, כמו למשל הסדרה "שני גברים וחצי", שהגיעה לקיצה בשבוע שעבר. אם אתם, איכשהו, מאלה שעדיין עוקבים אחרי הסיטקום, אתם בטח יודעים איך זה נגמר. אם לא, הנה ספוילר: צ'ארלי שין לא חוזר. אחרי 12 עונות, ארבע מהן ללא שין, בהן הדמות הגברית החדשה (אשטון קוצ'ר) החליפה את האלכוהוליזם של שין בסטלנות משל עצמה, צ'אק לורי, היוצר, החליט שמה שחשוב לו בסיום זה דווקא לנקום בשין. אז הוא יצר פרק הזוי בו מסתבר שצ'רלי לא מת בתאונה כמו שנאמר לפני ארבע עונות, אלא שהשכנה המשוגעת מחזיקה אותו במרתף וכעת הוא השתחרר כדי לנקום והחזיר לידיו את ביתו. ואז, שנייה לפני שהוא מגיע, נופל עליו פסנתר (גיחי גיחי), ולורי מסתובב למצלמה ואומר winning, הביטוי בו שין השתמש שוב ושוב כשעזב הסדרה.

» מדריך צפייה: סדרות מומלצות לסוף החורף

הקיר הרביעי נשבר עוד פעמים רבות בפרק, והיו הופעות אורח של המון אקסיות של צ'ארלי, כמו גם של ג'ייק הילד (שנעלם לאחר שהשחקן ששיחק אותו הפך לנוצרי אדוק וירד על הסדרה), ארנולד שוורצנגר וכריסטיאן סלייטר. בתום הסוף המוזר והאקראי התחושה נותרה חמוצה, אבל מה שהפריע לרוב המעריצים הוא חוסר הנוכחות של שין. חלקם אפילו אמרו שפרט לחוסרו של שין, הסוף בסדר גמור. בחור אחד בטוויטר סיכם זאת כך: "הסוף היה מוזר, מטריד ומבריק. סוף נהדר לתקופה". נו שויין.

זבנג וגמרנו. הפינאלה של "שני גברים וחצי":

לזכותו של לורי ייאמר שסופים של סדרות הם עניין מאתגר במיוחד. כל יוצר מתחבט בשאלה איך לסכם משהו שהלך עם צופים במשך כמה שנים. הצופה עבר מסע, ועכשיו צריך לסגור את כל קצוותיו, להשאיר את הצופה עם סיפוק שמהול ברצון לעוד. לורי הלך על בדיחה וגמרנו, אבל הנה כמה אחרים שניסו לעשות את זה אחרת (אף מילה על סופה של "איך פגשתי את אמא").

"סיינפלד": יאדה יאדה יאדה

בסדרות קומיות, בהן קו העלילה בין פרק לפרק לא באמת חייב להיות קשור, לרוב אין שום מסע. הבסיס לסדרה יהיה הדמויות, לפעמים אנסמבל של שחקנים ולפעמים הכל יתבסס על כוכב אחד. "סיינפלד" היא דוגמא לסדרה כזו, מבוססת דמויות ודיאלוגים, ללא קו עלילה המשכי מחייב. אז שם ניסו לתת בסיום אמירה על הסדרה עצמה. בפרק האחרון והכפול, ארבעת החברים - ג'ורג', איליין, ג'רי וקרמר, נשפטים בעיירה קטנה על כך שלא סייעו לבחור שנשדד ואף צחקו וצילמו אותו. במהלך המשפט מגיעות המון דמויות משנה כדי להעיד כי כל הארבעה הינם האנשים הכי פחות סוציאליים ואכפתיים בעולם. מצד אחד, היה פה רעיון יפה שיורד על התנהלות החבורה . מצד שני, כל מעריץ של הסדרה זוכר מבחר מקרים בהם החבורה ניסתה להיות נחמדה לאנשים, גם אם ליבם לא היה שם, כך שהרעיון שהם יצפו במישהו נשדד ויצחקו חש מעט מוגזם. יותר מכך, החזרה של כל דמויות המשנה, שלוותה בקליפ קצר המזכיר מאיפה הם מוכרים לנו, הרגישה כמו פרק לקט ארוך במיוחד.

» סובב שורות: איך נולדה תופעת הספין אוף?

בסופו של דבר, בפרק נרשם רק אירוע משמעותי אחד: בעוד החבורה יושבת בתא המעצר, לפני שייכנסו לכלא לשנה, ג'רי מדבר על מיקום כפתור בחולצה של ג'ורג'. בתגובה ג'ורג' אומר לו שהוא חושב שהם כבר דיברו על זה. הם אכן עשו זאת, בפרק הפתיחה, בשיחה הראשונה שלהם אי פעם. בכך הסדרה כאילו אומרת - די, נגמר לנו הכלום לדבר עליו. וכשסידרה היא על כלום והכלום נגמר, צריך לסגור את הבאסטה.

השוואה בין ההתחלה לסוף של "סיינפלד":

"חברים": הפרק שבו הם נפרדים

בעיני כותב שורות אלו, חברים נתנה את אחד הסופים הטובים בעולם הקומדיות. בניגוד ל"סיינפלד", ב"פרנדס" היה קו עלילתי שיכל להוביל לסיום.  מוניקה וצ'אנדלר , אחרי ניסיונות להרות ולאמץ, עוברים לפרברים כדי לגדל שם את ילדיהם, וזה כבר סיום. החברים לא יגורו אחד ליד השני והכל ישתנה. חוץ מזה, רוס ורייצ'ל התגברו על כל עניין ה"היינו בהפסקה" והם יחד. אבל זה לא כל מה שהסיום נתן. במשך ארבע דקות אחרונות, מתייחסים ששת החברים להמון אלמנטים שהיו בסדרה- איך מוניקה ורייצ'ל, גם כשהיו מובטלות, הצליחו לגור בדירה כה זולה (הדירה הייתה של סבתא של מוניקה ופיקוח שכירות שמר על מחירה), מי הספיק לגור בדירה (כולם, כולל רוס בצעירותו), ואפילו התייחסות לכלב הפלסטיק הענק. בסוף, כולם מניחים את המפתחות שלהם על הדלפק ומציעים לשתות קפה אחרון. לפני יציאתם, צ'אנדלר אומר את המילה האחרונה בפרק ובסדרה בכלל:  "איפה?". הוא שואל איפה הם ישתו קפה, וכולנו יודעים את התשובה - בסנטרל פרק, ליד הספה, איפה שהחברים שלנו תמיד ישבו.

קפה וסימפטיה. "חברים" נפרדת:

"הסופרנוס": שיעור בסופים פתוחים

יש סדרות בהן הסוף הוא כל העניין. בעיקר אלו מזן המסתורין, כמו "אבודים", בהן לאורך כל הדרך חיכינו לפתרון לכל ההתרחשויות המוזרות. אמנם במקרה של "אבודים" הסוף היה בוז מוחלט לצופים הנאמנים והליכה למקום פילוסופי מרגיז ביותר, אבל לא התאספנו פה כדי להתעצבן שוב (רבאק, משכתם אותנו כל כך הרבה זמן בשביל רעיון פילוסופי? ולמה יש שם דובי קוטב, אה?). גם בסדרות מתח אחרות, דוגמת "שובר שורות", חיכינו לדעת איך יסתיים סיפורו של הגיבור. "שובר שורות" היא דוגמה מצוינת לסוף מצוין. היו שהתאכזבו ממותו של וולטר ווייט, אבל הדרך בה כל הקצוות נקשרו, ויופיה של הסצנה האחרונה, הותירו את המעריצים מסופקים, או לפחות לא מאוכזבים.

» "שובר שורות": סדרה מושלמת עד הסוף

גם ל"הסופרנוס" יכול היה להיות סיום. הסדרה שעקבה אחרי עלילות איש המאפייה המתוסבך, מגיעה לסיום אחרי עונה מותחת במיוחד. בפרק האחרון טוני סופרנו סוגר המון פינות ביחסיו עם המאפיה והמשפחה, ואז מגיע לארוחה עם משפחתו בדיינר מקומי. באוויר עומד חשש שיחסלו אותו, וברקע משפט נגדו שאמור להתחיל, עם עד רציני שכנראה אמור להעיד נגדו. בעוד סופרנו מזמין מהתפריט, אנשים נכנסים ויוצאים מהמסעדה, כולם גורמים לצופה לתהות האם מישהו מהם יחסל את טוני. לבן של טוני יש עבודה חדשה וכשהם מדברים על העבודה הבן שלו אומר, "טוב, צריך לזכור את הזמנים הטובים". כשטוני חושב שהוא מתחכם איתו, הבן מזכיר לו שטוני עצמו אמר את המשפט הזה פעם. ואז, בעודם ממתינים לבת שלהם שתצטרף לארוחה, המסך מחשיך. השיר ברקע, Believing של Journey , נעצר במילים don't stop . וזהו.» למה "הסופרנוס" היא סדרת העשור?הקהל השתגע. איך אפשר לסיים ככה שש עונות? דיוויד צ'ייס, היוצר, אמר בתגובה שמה שקרה לטוני לא באמת חשוב. אני מסכים איתו. הרי כל פתרון עלילתי לגורלו של טוני לא היה מספק. הסיפור הוא לא על עולם הפשע, אלא על אדם שמנסה לחיות בשלום עם עצמו. טוני מוקף במשפחתו, זוכר את הזמנים הטובים, וזה בדיוק הסיום שמגיע לו. חי, מת או בכלא - זה כבר משני.

מחכים למדו. "הסופרנוס", רגע לפני כיבוי האורות (צילום: וויל הארט ל-HBO)

"ניוהארט": היה זה רק חלום

לרובכם בטח אין מושג מה זה "ניוהארט", אבל סיכוי סביר שנתקלתם בסדרות וסרטים שדיברו על סופה. הסדרה, בכיכובו של בוב ניוהארט , קומיקאי אדיר שבגלגולו הנוכחי מגלם את המדען האהוב על שלדון מ"המפץ הגדול", עוקבת אחרי סופר שמנהל יחד עם אשתו מלון קטן בעיירה קטנה באזור ורמונט. בדומה ל"סיינפלד", הסדרה התבססה על הכוכב שלה ועל דמויות משנה משוגעות, ללא קו עלילה ממסגר. אז היוצרים החליטו לסיים אותה בבדיחה ענקית.

בפרק האחרון, טייקון יפני קונה את העיירה כדי להפוך אותה למגרש גולף. כל העיירה עוזבת, ורק ניוהארט ואשתו נשארים. אחרי סידרת אירועים משעשעת ניוהארט חוטף כדור גולף בראשו ומתעלף. הוא מתעורר כדוקטור בוב הארטלי, דמות שגילם בסדרה קודמת - המופע של בוב ניוהארט. אשתו מאותה סדרה מתעוררת לצידו, ומתברר שכל הסדרה ששמה "ניוהארט" הייתה רק חלום. זה נשמע טיפשי, אבל ב-2005 סיום זה הוכתר על ידי TV GUIDE בתור הרגע הכי מפתיע בטלוויזיה, והמוני סדרות, למשל סאטרדיי נייט לייב, כיבדו אותו במחוות.

הסוף ההיסטורי של "ניוהארט":

"עמוק באדמה": היפה מכולם

אולי הסוף הטוב ביותר לסדרת טלוויזיה אי פעם. העלילה של הפרק טובה, קצוות נסגרים, ומשפחת פישר נפרדת מהבת שלהם - אבל הפרק הזה ייזכר לא בזכות הסיפור שסופר בו. כשקלייר מתניעה את הרכב שלה, מתחיל מונטאז' של שש וחצי דקות אשר מראה את המשך החיים ומותם של כל הדמויות, כולל קלייר, כשמדי פעם השוט חוזר אליה כדי להראות אותה נוסעת לעבר האופק. זהו הסוף האולטימטיבי, בו שום דבר לא נותר לא פתור. המסע נגמר, ובסדרה שכולה סובבת סביב מוות, זהו גם הסוף הכי הגיוני ומושלם. מה שמדהים זה שגם אם לא ראיתם ולו פרק אחד, הסוף הזה יוביל אתכם לדמעות. אין יותר טוב מזה. טוב, אולי אם צ'ארלי שין היה מופיע.

בסדרה שעוסקת במוות, זה הסוף ההגיוני והמושלם. "עמוק באדמה"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ