אורי אורבך: מותו של דוס המחמד

בניגוד לינון מגל, שרון גל ואפילו יאיר לפיד, אורי אורבך, שהלך היום לעולמו, מייצג פלג של דתיים, שדווקא רצו להושיט יד לצד החילוני, למרות שלא היססו לבקר אותו

סער גמזו, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סער גמזו, עכבר העיר

מותו בטרם עת של אורי אורבך, דווקא בעיתוי הזה, מעלה מחדש את העיסוק במושג שטבע המנוח – "דתי מחמד", ובמערכת היחסים של אלו עם התקשורת. על הקבוצה הזו נמנים, לצידו של אורבך ז"ל, גם ג'קי לוי וקובי אריאלי, חנוך דאום וידידיה מאיר. המשותף לקבוצה הזו, כשאורבך הוא אחד מנציגיה הבולטים, הוא ויתור על עמדות ניציות. הם נעדרים את הלהט המשיחי של יהדות הגבעות, הם ויתרו על המיסיונריות של היהדות החרדית, הם לא מאמינים בהכפפה מוחלטת של האוכלוסיה היהודית לדין תורה. עבור החברה החילונית הם עברו מען שטיפה, שהפכה אותם למאיימים פחות. הם ידברו בשבחה של קדושת השבת, אבל יסכימו להשתתף בתכנית לצידה של אשה; הם יגנו על שלמות המולדת, אבל יתמכו בהפרדה מסוימת של הדת מהמדינה. הם יתעקשו על חינוך לערכים יהודים, אבל לא יוותרו על מקצועות הליבה; הם יתמכו בנוכחות יהודית בהר הבית אבל יגורו בפתח תקווה (טוב אולי לא חנוך דאום); הם יקראו בספרים הקדושים אבל יכתבו סאטירה וספרי ילדים. היכולת הזו שאורבך היטיב לתאר במושג "דוס מחמד" היא, למעשה, לחיות על הגדר.

לא מאיים כמו אחיו הצעיר. אורי אורבך עם נפתלי בנט (צילום: אוליביה פיטוסי)

אריאלי, דאום ולוי הם אורחים קבועים בסלון של כל אחד מאתנו. הם מוכרים וידועים, מוזמנים להשתתף בתכניות ריאליטי ונחשבים לכוחות משמעותיים בשדה התקשורתי המקומי. דווקא בשל היעלמותם ההדרגתית מהנוף התקשורתי, והשתלטותה של קבוצה אחרת על השיח, אפשר להבין את הסיבות להצלחתם. הראשונה, ואולי החשובה שבהן, היא חוש הביקורת המפותח. נכון, דוס מחמד יפנה את חיציו הראשונים אל השמאל, שחי חיי הוללות נטולי אמונה, שמתכחש לשורשיו, שמתכסה בשנאה עצמית. אבל הוא לא יחסוך את חיציו גם מהבדלנות החרדית, מהיעדר הפרגמטיזם בחברה הדתית, בניתוקה הכמעט מוחלט מהאפשרויות שמציעה הטכנולוגיה. דוס המחמד הוא זה שלמעשה עושה את הוויתור הגדול מכולם – הוא נחשב חריג, ולעתים אף מנודה, בתוך קהילתו, שלא מסוגלת לקבל את הגישה הליברלית שלו ואולי אפילו את תחום העיסוק שלו, שנחשב מלכתחילה כמשומד. הוא חי בין העולמות, מנסה לחבר ביניהם, אולי מתוך רצון לתיקון עולם, אולי מתוך רצון לתיקון עצמי.תיקון עולם ותיקון עצמי. אורי אורבך נואם (צילום: תומר אפלבאום)

אבל אורבך לא הסתפק בתפקידו כדוס מחמד של התקשורת, ולקח את תחושת השליחות שלו אל בית הנבחרים. המעבר שלו מהתקשורת אל החיים הפרלמנטריים נועד כדי לקדם הלכה למעשה את התורה האישית שלו – הבנה, קירוב לבבות ואחדות. תוצאות הפעילות שלו הם פרויקטים כמו "תרגישו בבית" (פרויקט שנועד להנגיש את בתי הכנסת לאוכלוסיה החילונית) או חוקים להפעלת מעלית שבת בשעות מסוימות בבניינים מעורבים. אורבך לא ניסה להתבצר בעמדות בדלניות ולהתכסות בגישה מיליטנטית ומדירה. הוא הושיט יד, ניסה לגשר, גם אם מתוך ידיעה ברורה שיהיה עליו לשלם על כך מחיר אישי.גל המעבר החדש של אנשי תקשורת לפוליטיקה מראה, כאמור, את ייחודו של אורבך. הדיירים החדשים במדורים הפוליטיים – שרון גל, ינון מגל ואפילו יאיר לפיד, הם קיצוניים יותר, פתוחים פחות להידברות, ימנים יותר, מאמינים פחות בהיתכנות לדו קיום ובוודאי לא פועלים לקידום הבנה הדדית. אורבך לא היה רק דוס מחמד, הוא היה אחד האחרונים שראו בתקשורת ובפוליטיקה כלים אמיתיים לשיפור החיים של כולנו כאן. הוא היה מה שרבים מנסים להיות היום ולחלוטין לא מצליחים – מודל של מרכז, של ראייה מכילה וחומלת, של הכרה, של סובלנות, של חיוך במקום פרצוץ זעוף.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ