אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך מתמודדת הטלוויזיה הישראלית עם השואה?

בניגוד לקולנוע ולספרות, נמנעת הטלוויזיה הישראלית במשך השנים לטפל במאורעות השואה ואם היא כבר עושה זאת מדובר לרוב בטיפול סאטירי או קומי. איך קרה שהשואה בטלוויזיה נשארה בגדר טאבו

תגובות

בפרק מספר שלוש בסדרת המופת "ניצבים" מתארחת השחקנית קייט וינסלט בתפקיד עצמה ומתלוננת באוזני ריקי ג'רוויס חצי בצחוק חצי ברצינות כי מעולם לא זכתה באוסקר. ג'רוויס, שבנה את הקריירה שלו על חשיפת האמת גם כשלא נעים לשמוע אותה, המליץ לה בתגובה לשחק בסרט שואה ולהבטיח לעצמה את הפסלון המוזהב. שלוש שנים לאחר מכן וינסלט באמת זכתה בפרס גלובוס הזהב על תפקידה בסרט "נער קריאה". בטקס, ג'רוויס לקח לעצמו את הקרדיט כששיגר לעברה: "אמרתי לך לעשות סרט שואה".

העיסוק בשואה של תעשיית הסרטים העולמית לרוב מניב יוקרה, פרסים ולעיתים קרובות גם הכנסה נאה בצידו, אבל נדמה שמבחינת הטלוויזיה הטיפול בנושא נותר עד היום בגדר טאבו. בניגוד לקולנוע הישראלי, בעיקר הדוקומנטרי אך גם העלילתי, שמטפל בשנים האחרונות כמעט בכל אספקט של המלחמה והשלכותיה, הטלוויזיה המקומית כמעט ולא מתקרבת לנושא.

"אני מסכים איתך שאין הרבה יצירה מקומית שעוסקת בשואה", אומר ד״ר אייל זנדברג מבית הספר לתקשורת המכללה האקדמית נתניה, "ובטלוויזיה מעדיפים להציג בעיקר ז'אנר תיעודי וסרטים זרים על הנושא. הנטייה לז'אנר התיעודי נובעת מכך שזה לא מקובל לעסוק בשואה בהקשרים קומיים וזה לא פשוט לעסוק בכך בז'אנר הדרמטי הן בשל עלויות הפקה והן בשל הרגישות של הנושא בישראל". לדבריו, "אנחנו פשוט מעדיפים לצפות בסרטים תיעודיים על השואה מכיוון שיש להם 'ערך אמת' הרבה יותר גבוה וזה גם יותר פרקטי מבחינת הטלוויזיה המקומית- יש הרבה גורמים מחוץ לערוצים המקומיים שמעוניינים להפיק סרטים בנושא כמו עמותות וקרנות שונות ולגופי השידור הרבה יותר זול להקרין אותם".

ד"ר ליאת שטייר-לבני, מרצה לקולנוע, היסטוריה ותרבות ישראלית באוניברסיטה הפתוחה ובמכללת ספיר טוענת כי היצירות התיעודיות מחליפות בעצם את העיסוק הדרמטי-טלוויזיוני של הטלוויזיה הישראלית: "עד שנות השבעים הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי עסק בתקומה ודחק את השואה לשוליים, אך משנות השבעים וביתר שאת משנות השמונים ואילך הוא הציב את השואה במרכז הדיון. העשייה הדוקומנטרית המקומית עולה ופורחת בעשורים האחרונים וסרטים רבים זוכים להכרה עולמית וזוכים בפסטיבלים בינלאומים אך בישראל הם עדיין מוקרנים בסינמטקים ולא בהקרנות מסחריות. בסופו של דבר רובם ככולם מוקרנים בטלוויזיה ולכן ניתן לשייך את התעשייה הדוקומנטרית הענפה בכלל ונושא השואה בפרט לתחום הטלוויזיוני. יש שואה בטלוויזיה, היא פשוט מגיעה בסרטים דוקומנטריים".

בין הדוגמאות הבודדות שבכל ניתן למצוא לייצוגי השואה בטלוויזיה מונה שטייר-לבני שלוש דרמות טלוויזיוניות: "שם נרדף", ששודרה בערוץ הראשון ב-89', ו"הערב: הניצול" ו"וסרמן איש הגשם", שעסקו בניצולי שואה ושודרו בעשור האחרון. אולם מדובר בדרמות חד פעמיות ולא עיסוק של סדרות שלמות או של דמויות. בין המקרים הבודדים של דמויות טלוויזיונית של ניצולי שואה ניתן למנות את דמותו של מנחם, אביו של ידין (ליאור אשכנזי) שגילם ישראל פוליאקוב ב"בטיפול", שהיה דמות משנית בסדרה וכן את רבקה מיכאלי שמגלמת את ריבה ב"בנות הזהב", אולם לא מדובר כמובן בטיפול דרמטי בנושא. "זה נכון שמבחינת דרמות, יש פחות עיסוק בנושא מאשר בקולנוע העלילתי אך הטלוויזיה מפצה על כך בהקרנות סרטים דוקומנטריים וכמובן שילוב של הומור ושואה כמו ב'חמישייה הקאמרית', דבר שעדיין נחשב לטאבו בקולנוע למשל", מסבירה שטייר-לבני.

ובאמת שכיח הרבה יותר לראות בדיחות שואה, או לכל הפחות בדיחות יהודים בטלוויזיה, מאשר התייחסות דרמטית לנושא. חלוצת ההומור הייתה "החמישייה הקאמרית". במערכון המבריק "סוכני המסילות" קרן מור היא סוכנת נסיעות שמציעה דיל מיוחד לנוסעים לפולין "חבילה בסיסית של חמישה מחנות ריכוז, שהייה במלון 4 כוכבים בורשה ויום חופשי בורשה לקניות או  פולין קלאסית ב-14 ימים הכוללת ביקור בשבעה מחנות ריכוז, שהייה במלון ארבע כוכבים, כולל ביקור בגטו ורשה ואחר צהרים חופשי לקניות".  חמישה מחנות בחמישה ימים. צפו במערכון:

תוכניות סאטירה עבריות המנסות לדחוק את גבולות הדיון בשואה עלולות להיקלע לקו האש. "ארץ נהדרת" הצליחה להלך בזהירות על הקווים הללו במערכון שהשווה את חבר הכנסת יעקב כ"ץ לצייד היהודים מ"ממזרים של כבוד" אשר התקבל על ידי הצופים. לעומתו, מערכון "המחנה" ששודר לפני שתי עונות הצליח לזעזע את הצופים ולעורר גלי ביקורת. במערכון גילם יובל סמו מלהק תוכניות ריאליטי שמציע למתמודדים פוטנציאלים להשתתף בתוכנית ריאליטי חדשה: המחנה. התוכנית הוצגה כחלוקה בין "סוהרים" ל"אסירים" ודימתה באופן שאמור היה לעורר חשד מחנה ריכוז מתקופת מלחמת העונה השנייה. התגובות הנרגשות של המתמודדים הפוטנציאלים למשימות שיוטלו בפניהם זעזעו את קהל הצופים שמיהר להתלונן לרשות השנייה.

"אנו עדים לשינוי בהתייחסויות הדרמטיות, הקומיות והדוקומנטריות לשואה בישראל", קובעת ד"ר שטייר-לבני, "היצירות הללו לא עוסקות רק בשואה אלא דנות בהשפעתה על הדור השני והשלישי ועל הדרך בה הישראלים תופסים את עצמם ואת העולם ולדעתי הדיון בדרך בה השואה מחלחלת אל הדורות הבאים הוא שיעמוד במרכז הבמה בעתיד, הן דרך דיון רציני בסרטים ובסדרות והן דרך דיון הומוריסטי".

ד"ר זנדברג משרטט שני תרחישים אפשריים בנגוע לעיסוק הטלוויזיוני בשואה: "ייתכן כי לאחר היעלמות הניצולים הנושא יקבל 'יותר קדושה' ויפחדו לעסוק בכך באופן קומי או דרמטי מה שיגרור היצמדות לז'אנר התיעודי שינסה להתקרב אל האמת ההיסטורית. אפשרות אחרת, שלדעתי היא היותר סבירה, היא שנושא השואה יעבור סוג של נורמליזציה ויאבד מקדושתו. מה שקרה בספרות ובתיאטרון יגיע גם לטלוויזיה".

כתבות שאולי פספסתם

*#