הערוצים המסחריים משלמים את מחיר הרדמת הצופים

מדי ערב מורגלים הצופים בשיאי רגש של יתמות, שכול ואובדן, אז איך אפשר בכלל לצפות מהם לגייס חמלה כלפי כמה עובדי ערוץ 10 שעומדים לאבד את מקום עבודתם. יש מחיר למקדש האינדיבידואליזם שהשתלט בשנים האחרונות על המסך

זיו יצחקי, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
זיו יצחקי, עכבר העיר

התוכנית האחרונה של "מצב האומה" נפתחה בשיר עליז ונחמד, שחובט בכל המתמודדים למיניהם ב"The Voice" על כך שהם מוכרים את סיפוריהם האישיים הקשים כדי להתקבל לתחרות. הביצוע היה מוצלח, וגם בו כמה בדיחות לא רעות. השיר, שמתאר את מצבה של הטלוויזיה הישראלית בימים אלה גם תמצת את כל מה שפגום ובעייתי ב"מצב האומה" ובמשבר האחרון שנקלע אליו שוק הטלוויזיה הישראלי: כדי להמשיך ולהיות פצצת רייטינג, ממשיכה "מצב האומה" בקפדנות לדאוג שלא להעליב את אף אחד יותר מדי. השיטה שלה היא לרדת על כולם, אך מה שנראה במבט ראשון כמדיניות של אי לקיחת שבויים שמכסחת את הימין וגם את השמאל, הוא למעשה כסות לכך ש"מצב האומה" חובטת בחלש ובחזק באותה מידה. למרבה הצער, היא עושה זאת גם באותה מידה של עליצות, שביעות רצון עצמי וצחוקים מאולצים. במקום לצחוק ולבקר את מי שבאמת אחראי על תופעת ההתמסכנות המסחרית, כלומר מנהלי הערוצים והזכיינים שמחליטים לשדר את התכנים האלה, צוחקים על המסכנים שעדיין קונים את חלום הכוכבות החלול. מובן יותר קל לצחוק על החלש מאשר על מי שחותם על המשכורת שלך. בשביל זה צריך גם מידה מסוימת של תחכום ואירוניה עצמית כמו זו שהפגינה טינה פיי בכל עונותיה של "רוק 30", אשר השכילה להשפיל ולהעליב את הרשת שבה התוכנית שלה משודרת, אבל באותה מידה לעגה לעצמה ולשכמותה.

האירוע ההיסטורי, לכאורה, של הופעת אנשי ערוץ 10 אצל היריבים מערוץ 2 היה בעיקר היסטורי עבור אנשי הברנז'ה, שמפנטזים על אולפן שידורים מאוחד משלהם מאז ימי מלחמת המפרץ הראשונה. אולם המאבק הזה נעשה בקור הרוח והציניות שמאפיינת את אנשי החדשות: כולם נעמדים מול המיקרופון ומספרים בדיחות ברמה זו או אחרת על ביבי ודמוקרטיה. אף אחד מהם לא חולם לפתוח את דלת ביתו או את סוגר ליבו לקראת המשבר המתרגש עליו. את הטאלנטים לא מלווה אף אמא בוכיה שממתינה מאחורי הקלעים לגזר הדין מקריית הממשלה בירושלים, אף אחד לא מעלה על דעתו לספר על טראומת ילדות על מנת לעורר את רחמינו או חושף צלקות וסודות כמוסים. טוב, אף אחד אולי חוץ מאורלי וגיא, שתמיד ישמחו לשתף אותנו בהרבה יותר מדי פרטים מחייהם. את תפקיד המתחנן על הפתחים והמתדפק על הדלתות שומרים הערוצים המסחריים לקהל שלהם. ואחרי שנים שבהם סיממו והרדימו את הציבור במבול של סדרות ריאליטי המקדשות את האינדיבידואליזם, הניצחון בכל מחיר ואת האלסטיות של האמת, הם פתאום מבקשים ממנו להתעורר מתרדמתו כדי להציל אותם. איך בכלל אפשר לדעת אם בכלל מדובר באזעקת אמת, כאשר כל נפילה של מוס שוקולד, החלקה על רחבת הריקודים ובליעת ביצי בואש מוכרזות אחת לבקרים כעל אירועים דרמטיים?לא ישפוך את הקרביים כמו מתמודדי הריאליטי. גיא פינס ב"מצב האומה" (צילום מסך)

בתוך השיטה שהם יצרו, נראים אנשי ערוץ 10 (בינתיים היחידים שרותמים את פרצופם למאבק, ערוץ 2 עדיין משתעשע בתפקיד המארח) תלושים ובלתי מובנים. מדוע שיבדילו ביניהם לבין כל האומללים והמוכים האחרים שחולפים על המסך מסביב לשעון? ואחרי שהצופים הורגלו בשיאי רגש של יתמות, שכול ואובדן שהוגדרו שוב ושוב כחומרים היחידים שעמם יכול לזכות אדם לקצת אמפתיה, מה זה כבר לאבד את מקום העבודה. שיצטרפו למועדון, ושלא יבלבלו את המוח עם סוגיות סבוכות של רגולציה, חוק וקשרי תקשורת-שלטון. לא במקרה לא ניתן היה למצוא ברצף הטאלנטים שחלף ב"מצב האומה" ולו שחקן אחד שמזוהה עם ערוץ 10 ותומך בו. הערוצים המסחריים מעולם לא השכילו לייצר מערכת יחסים מתמשכת עם הצופים שלהם באמצעות דרמות או קומדיות שוות לכל נפש, כפי שנהוג בכל רחבי העולם. שוב ושוב העניקו הערוצים המסחריים לצופים שלהם רק ריגושים זולים של סטוצים ללילה אחד. עכשיו, כשהם רוצים לעשות קצת כפיות עם הקהל, הוא מסתובב לצד השני ונרדם ואפילו כסף למונית אין לו להציע.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ