"30 שקל לשעה": שוות כל שקל

הכי רחוק מ"מד מן": כשהערוץ הציבורי עושה את מה שהוא אמור, והרבה יותר מזה, בסדרה מינורית ואמיתית

איילה פנייבסקי, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איילה פנייבסקי, עכבר העיר

ערוץ 1 הוא מהמונומנטים האלה שכל כך מקובל לירוק עליהם שכבר לא נעים: אתה אף פעם לא יכול להיות בטוח אם היריקה שפגעה היא שלך, או חלק מהטפטוף הכללי. 30 שקל לשעה היא הזדמנות נדירה ומרגשת באמת ללטף אותו, כי זו לא סדרה שיוצאת ידי חובה. היא כן ממלאת, לראשונה זה הרבה זמן, את חובתו המקצועית, האמנותית והציבורית של הערוץ הזה; אבל היא גם הרבה יותר מזה.» "30 שקל לשעה": לא בכל מחיר בשמונה פרקים מהודקים, משוחקים ברגישות וכתובים חכם, מביאים יוסי מדמוני, דוד אופק וחיים שריר את סיפורן של שלוש עובדות ניקיון שהן מה שמקובל לקרוא לו "קשות יום", למרות שגם הלילות שלהן נראים לא משהו. הן מפוטרות מהחרא עבודה שלהן כבר בפרק הראשון, ומשם ממשיכות להתגלגל בעולם חסר הרחמים שגם אנחנו נאלצים להתנהל בו, איש־איש ומידת הרגישות שבאמצעותה הוא מצליח לצלוח את היומיום.שיר הפתיחה של הסדרה לא יפהפה אבל מעורר מחשבה: המעליות הנסגרות והנפתחות, תנועת המצלמה למעלה ולמטה וצלליות האדם האנונימיות מזכירות לרגע את הפתיח של מד מן. גם כאן הלוקיישן המרכזי הוא בניין המשרדים של משרד פרסום מצליח – אבל מאחורי הצלליות עומדות, כמובן, דמויות אחרות. כאלה שלא משקשקות ממה שהן יאבדו כשהשינויים החברתיים מסביב יכרסמו אט אט במעמדן, אלא מחכות, כמו שאומר שיר הפתיחה, למהפכה האחרונה. בלי לחשוף פרטים (לא שמדובר במותחן, אבל יש דברים שחבל לחרב עם הגסות של המקלדת), ההישג הכי גדול של "30 שקל לשעה" הוא לא זה שהיא מתעסקת בנשים ממעמד סוציו־אקונומי נמוך ונדיר בטלוויזיה המקומית. זה חשוב ומרענן, אבל לא העיקר. מבעד לניצול המיני והכלכלי שאסנת, אירנה ואמאל עוברות במקום העבודה שלהן - ובעצם גם בכל מקום אחר - נחשפת מציאות שרחוקה מלהיות "המציאות שלהן". זאת אולי, יותר מבכל הסדרות הישראליות שמשודרות כאן כרגע, המציאות "שלנו", כלומר המציאות.התנהלות בעולם חסר רחמים. "30 שקל לשעה": בלב הסדרה עומדת ההבנה שאדם הוא סך הזמן שיש לו חלקי הכסף, או להפך, ולא משנה מה הסכום הזה בדיוק, או כמה שנים נשארו לו. כשמנהל העבודה אומר לאירנה "משכורת ראשונה וכבר יש לך טענות?", הוא לא עושה שום דבר חריג שנשמע כמו חיים של אחרים. העושק היומיומי, עובדים שלא טורחים להכיר זה את זה כי למי יש זמן או כוח, חוסר ההגינות, השקרים הקטנים שמוטבעים עמוק במערכת – אלה דברים שמרכיבים את היומיום של רובנו. הניצול ב"30 שקל לשעה" הוא לא ניצול מעמדי. הוא אורח חיים. אין כאן בעלי חליפות מפונפנים שדופקים נשים אומללות כי הם רעים או כי רע להם. לא, בניצול הזה כולם משתתפים, גם הפועלות עצמן: דבר תמורת דבר, הכל כדי לשרוד, הזולת כשלבים בסולם שמחלץ אותך מחורבן כלכלי וכללי. עובדות הניקיון האלה מנסות להתנגד יותר או פחות, אבל ההתנגדות וההסכמה רק מדגישות כמה אין להן ברירה. "30 שקל לשעה" חושפת את אותה יד הנעלמה של השוק – היד שנכנסת לך לכיס, לתחתונים ולנשמה, עד שאין לך ברירה אלא לדחוף את היד גם.אז אין ברירה? "30 שקל לשעה" מכריחה אותך, בכל פיתול של העלילה, לחשוב על זה שוב. אין בה שום דבר דידקטי, והתשובה שהיא רומזת אליה רוב הזמן די פסימית ומרפת ידיים. אבל בעצם הקיום שלה, "30 שקל לשעה" מוכיחה אחרת. אם בשוק טלוויזיה מסואב שהיד הנעלמה שולטת בו והמנטרה שלו היא שאין ברירה, אם שם משודרת יצירה מינורית וחכמה כזאת, אולי יש ברירה. וגם אם לא עכשיו, אולי פעם תהיה."30 שקל לשעה". ימי שני, 21:00. ערוץ 1.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ