"אתם שם בבית": האמת מאחורי הפריים טיים הישראלי

רן לנדאו, יוצר המיני סדרה הדוקומנטרית על גלגוליו של הפריים טיים הישראלי, משוכנע שאנחנו יושבים יותר מדי זמן מול המסך, נכנעים למניפולוציות זולות וחושב שקברניטי הטלוויזיה צריכים לעשות חשבון נפש. ראיון

עידן חגואל, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עידן חגואל, עכבר העיר

ערוץ 8 נאמר לי שלמי שמספר היסטוריה יש מינימום אחריות שאתה צריך לעמוד בה", מסביר רן לנדאו הבמאי ואחד היוצרים של המיני סדרה הדוקומנטרית החדשה של ערוץ 8 - "אתם שם בבית". על ארבעת הפרקים, שבוחנים באופן ביקורתי את נבכי הפריים טיים בטלוויזיה הישראלית, חתומים יחד עם לנדאו גם עמי אמיר, הילה אלון ורוגל אלפר. "אם אתה מספר את הסיפור של הפריים טיים הישראלי, יש שתי גישות קצה שאתה צריך לדון בהן: צד אחד יאמר שטלוויזיה היא הנאה פרופר ושום דבר אחר. צד שני יגיד שזה כלי להפצת מסרים החזק ביותר בכל הזמנים – יותר מהכנסייה, בשעתה. בכנסייה עוד היו כאלה שישבו מאחורה ולא כל כך שמעו, אולי גם לא הבינו את השפה עד הסוף. טלוויזיה זה בכל בית, עובד חזק, עובד תמיד, והמספרים רק הולכים וגדלים".

לנדאו הוא לא דוקומנטריסט שמתבונן על התעשייה כאאוטסיידר, ובעשור האחרון היה פועל חרוץ ונלהב במפעל הפריים טיים הישראלי. "עשיתי הרבה מפצחים, בולדוזרים, פרויקט Y, דוגמניות, רצים לדירה, משפחה חורגת", הוא מדווח. תהליך העבודה יחד עם רוגל אלפר על הסדרה הדוקומנטרית הכריח אותו לקחת צעד גדול אחורה, ולהתבונן על העולם אליו כל כך ניסה להשתייך באור חדש. המרחק מתברר, פיתח אצלו מודעות כצופה ואחריות חברתית כיוצר טלוויזיה.

אלכס גלעדי (נשיא "קשת") אומר בסדרה שוב ושוב שלטלוויזיה אין כל השפעה על הקהל מלבד בידור. הוא דוחה לחלוטין את הרעיון שמה שמספק הערוץ שלו משפיע על צורת המחשבה של קהל צופים. הוא מאמין בזה לדעתך או שהאטימות הזו משרתת אותו?"אני לא מסכים עם הגישה הזו. אבל אני חושב שהוא באמת מאמין בזה. כי כדי לעשות את העבודה שהוא עושה אתה צריך להאמין לנרטיב של מה שאתה עושה".חייבים לאהוב את זה. "אתם שם בבית":

קאוץ' פוטיטו פתיח האנימציה היעיל של "אתם שם בבית" מציג דימוי מאוד ברור; בני אדם, שאת מקומו של הראש בגופם תפס מקלט טלוויזיה. שוב ושוב במהלך הפרקים מוצגים הצופים (שם בבית) דרך תמונות דוממות, שמסמלות את האופן בו צורך הישראלי המצוי את הטלוויזיה שלו – בשכיבה או ישיבה, בגוף שמוט ובעיניים בוהות במסך. "צילמנו ים של משפחות, והרוב המוחלט של התמונות מראות את אותו דבר", מסביר לנדאו את הבחירה. "זה מה שקורה כשרואים טלוויזיה – אתה מרוח על הספה שלך, אתה אחרי עבודה, אתה הופך לקולטן. מה שמביאים לך אתה סופג. לכן הגיבור של הסדרה הזאת הם הצופים. יש רגע מאוד חזק שבו רם לוי (במאי וחתן פרס ישראל לתקשורת) מסביר שהוא שואף ביצירה הטלוויזיונית שלו להביא את הצופה ממצב שכיבה וקליטה מנומנמת למצב שהוא מתיישב על קצה הספה ונשען קדימה לראות".

חיפשת לממש את השאיפה הזאת ב"אתם שם בבית"? "אני חושב שצופה צריך להיות דרוך. הוא צריך גם ליהנות, אבל הוא חייב לבדוק את המרכיבים של מה שהוא צורך והוא לא יכול להסיר אחריות. הצופים צריכים לקחת אחריות על מעשיהם במובן של במה הם בוחרים לצפות. טלוויזיה היא כמו סוכר, זה דבר מענג ומהנה ואם אתה צורך אותו בכמויות גדולות הוא עשוי להיות רוצח שקט. ילד שרואה חמש שעות טלוויזיה מבדרת ביום, בלי יכולת ביקורת – לא נראה לי שמשהו טוב יכול לצאת מזה. אפילו הגוף, גוף של ילד לא נועד לשבת כל כך הרבה זמן ועוד מול קצב ריגושים כל כך גבוה".

אתה אומר את זה בתור ילד טלוויזיה?"אני אומר את זה לגמרי בתור ילד טלוויזיה. בתור מישהו שכל כך התרגש מפרסומות שאני לא יכול לתאר לך אפילו. אני אומר את זה גם בתור אבא. זו סחורה ואנחנו צרכנים, אז בוא נבדוק אותה – מה היא עושה לנו? ישראלי רואה ארבע שעות טלוויזיה בממוצע כל יום - אם זה מזון רוחני אז בו נבדוק ממה הוא מורכב כמו שבודקים את האוכל בסופר".החומרים שמהם עשוי הטראש. שפרה קורנפלד באח הגדול (צילום מסך)

אוכל תעשייתי דעה רווחת היא שתוכניות הטלוויזיה בפריים טיים הן מעין 'ג'אנק פוד' רוחני ותרבותי, אוכל תעשייתי שבושל בלי נשמה. אבל בצפייה חוזרת בשלל תוכניות הפריים מה-10 שנים האחרונות, ובניגוד לאוכל התעשייתי, שיש לו חיי מדף (בזכות המון חומר משמר), מתגלה שהמוצר הטלוויזיוני לא שורד את מבחן הזמן. לתוכניות המובאות מהעבר הרחוק יותר כמו "ניקוי ראש", "החמישייה הקאמרית", "זהו זה", "פלורנטין" או "הבורגנים" דווקא יש חיי מדף, וגם היום ניתן לצפות בהן ולמצוא ערך כלשהו. "כי ברגע שזה אומר משהו על החיים שלך אז מחזיק", אומר לנדאו.

גם העונה השנייה של האח הגדול אמרה לאנשים משהו על החיים שלהם, אבל האם הם ישבו לצפות באחד הפרקים מהעונה השנייה שוב?"לא, כי זו סחורה חמוצה".

מפחיד לבקר את התעשייה שבעצם מספקת לך פרנסה?"אני חושב שאם אתה הוגן והגון, ומה שיש לך להגיד הוא בעל משמעות, אז גם מי שכביכול כל החצים מופנים אליו - יקבל את זה. לא הרגשנו בשום צורה מאוימים".

אחת המסקנות בסדרה היא שהיום הצנזורה כבר לא מופעלת מבחוץ. שבמובן מסוים היא  חריפה יותר – זו צנזורה שהיוצרים כופים על עצמם משיקולי רייטינג. גם עליכם היא פעלה?"לנו לא הייתה צנזורה עצמית. במובן הזה היה תענוג לעבוד עם רוגל, היינו מאוד מודעים לזה. אני יכול להגיד לך שדברים כן עודנו בשפה בה השתמשנו, ויועצים משפטיים היו אומרים 'אל תגידו ככה - תגידו אחרת'. אבל לא היה משהו שרצינו שיאמר ולא נאמר".

אז למה לא התמקדתם יותר במשקיעים ובבעלי הערוצים, ב"בעלי ההון"?"התרכזנו במנהלים ויוצרים, קצת במפיקים. נכון שבעלי ההון עושים את הכסף, אבל יש מי שמחליט. הטייקונים במובן הזה הם מחוץ למשחק. אם טלוויזיה היא מוצר ואנחנו לקוחות אז בוא נגיד מה אנחנו רוצים. אני לא חושב שלמישהו יש אג'נדה – הם רוצים שתראה את הטלוויזיה שלהם. אם תלך הם יגידו 'רגע רגע, אל תלך, תגיד מה אתה רוצה? אני אביא לך את זה'. הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם - המשפט תקף להרבה דברים שקוראים פה לאחרונה". הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם. הישרדות (צילום גיא קרן)

הטלוויזיה הישראלית מודיעה בתדהמה

הסיקור של רצח רבין מתואר בפרק הראשון כנקודת מפנה בטלוויזיה הישראלית. רגע בו חדשות ערוץ 2, שעד אז הייתה המקור המשני והפחות מהימן לצריכת חדשות (כאשר הראשוני היה "מבט" עם חיים יבין), מתחילה לסקר באופן רגשני את האבל של אחרי הרצח ולהעצים את העצב הלאומי שמתחולל בארץ. מתוך המציאות הפוליטית המבולבלת של אותם ימים נוצרת טלוויזיה חדשותית יותר מרגשת, יותר בידורית. מהר מאוד אותה טלוויזיה חדשה גם יוצרת פוליטיקה חדשה – כזו שמנסה להתאים עצמה לאותם צרכים בידוריים חדשים.

"היסטוריה זה הרי מגמות ותהליכים, קשה להגיד שזה לא נכון. מה גם שאחרי הרצח פתאום אתה רואה המון הופעות של ביבי", נזכר לנדאו. "פוליטיקאים התחילו להופיע בצורה ובכמויות מופרכות בטלוויזיה. העסק ממש יצא משליטה תוך פרק זמן קצרצר. נוצר טשטוש של תחומי אחריות. יש בחברה סדר; גנב צריך לגנוב, שוטר צריך לרדוף אחריו. איש חדשות צריך לספר מה היה ופוליטיקאים לא כדאי שיעשו סאטירה. ועיתונאים לא צריכים לעשות פוליטיקה. אבד הסדר בחברה. הטלוויזיה גם משקפת וגם מעצבת. זה משהו שנורא קשה למדוד אותו. אני יכול להעיד על עצמי שעלי זה השפיע.

"עבדנו על הפרק שדן בריאליטי וקבלנו הקשרים בשידור חי. יצאנו לרחוב וראינו שמערכת הערכים של: דרוויניזם חברתי, של מיליון או כלום. הם בדיוק קיימים בריאליטי וחוזרים על עצמם כחוקי משחק. והאנשים שיורדים לרחוב צועקים בדיוק את ההפך".מיליון או כלום. דודו טופז שר אצל דן שילון:

אנשים שצעקו לצדק החברתי הם גם הקהל של האח הגדול?"זו שאלה מרתקת, אבל היא לסטטיסטיקאים. כתוב בעיתונים ובסדרה זה מוזכר - מצד אחד היו 400 אלף איש ברחובות ומצד שני מעל למיליון איש רואים 'האח הגדול' – אז בטוח שיש חפיפה איפשהו. התודעה שלנו מתחילה להשתנות, יש דברים שחשבנו שפתאום לא נכונים. זה קורה בכול תחומי החיים וגם בטלוויזיה".

עסקתם לא מעט בתרומתו של דודו טופז לביסוס ערוץ 2 כערוץ מוביל, למה התרחקתם מהגורל שלו?"דנו בזה הרבה ובסוף החלטנו שאנחנו מספרים היסטוריה של פריים טיים. מה שקרה לו זה סיפור אישי. הטרגדיה שלו קצת מאפילה על הכול. היו לו תוכניות שראיתי עכשיו ולא האמנתי שהן נעשו. אז לא הרגשתי מה שהרגשתי היום כשנחשפתי אליהן".

עם אבי ניר דיברתם על טופז?"אמרנו מראש מה יהיו הנושאים וזה לא היה אחד מהם. גם האיש החזק שם בתקופה שטופז שלט היה אורי שנער".

יש תחושה שאנשי טלוויזיה ותיקים כמו דן שילון או אורי שנער מכים על חטא בסדרה, שהם הגיעו לנקות מצפון על חוסר האחריות הציבורית מתחילת הדרך של ערוץ 2"אני יכול להבין את התחושה הזו. יש דברים שנעשים תוך כדי תנועה ולפעמים צריך לעבור זמן כדי לקבל פרספקטיבה ולראות מה נוצר פה. המון קרה בעשור האחרון בתוך הטלוויזיה ומחוצה לה, חשבון נפש זו לא מילה גסה". כשיוצרי תוכניות הריאליטי מתראיינים תוכנית נדמה שהם מדברים כממציאי הז'אנר"יכול להיות שרוח היזמות הישראלית לפעמים מעפילה על ההיגיון. אולי היינו צריכים להדגיש את זה יותר – שאנחנו עוד מדינה בעולם המערבי ולא המצאנו את הגלגל. דברים נעשים פה בריגוש יתר, זה האופי כנראה של הצופה. כל דבר שהוא מרגש בחו"ל, כשהוא מגיע לפה הוא צריך להיות יותר מרגש. סף הסבלנות הוא אחר כנראה. לפעמים זה מגיע לשיאים חדשים. אני בטוח שכשמראיינים את נשיא את ארצות הברית לא מניחים מתחת פסקול מספריית המוזיקה של מחלקת האימה. כמו שעשו כששאלו את פרס מה מצב הטילים באיראן ובעצם הוא אמר שהכול בסדר, אבל המוזיקה שהולבשה מתחת לראיון לקוחה הישר מספריית המוזיקה של הריאליטי 'הישרדות'. ברור שכששמים מוזיקה כזו אף אחד לא יעביר ערוץ, זה טריק מספר אחד של סאונד". מציאות זה לא ריאליטי. אבי צבי מנכ"ל רשת ואבי ניר מנכ"ל קשת (צילום: אנצ'ו גוש - ג'יני)

והמטרה?"המטרה היא בוא נעשה כסף. האמצעי הוא הכול. אתה אוהב ציונות? ניתן לך את זה. אצל דודו טופז זה הופיע בצורה מסוימת אצל כוכב נולד זה הופיע בצורה אחרת וגם באח הגדול אותו עיקרון מופיע. הטלוויזיה רוצה שתישאר שם. זו מערכת משומנת שנועדה להחזיק את הצופה שם"

יש סדרה שעשית ולא תעשה יותר בחיים?"יש דברים שעשיתי וראיתי אותם שוב לרגל עשיית הסדרה, ולא היה לי כיף לראות אותם. לוקח זמן עד שהאבק שוקע".

אם תקבל הצעה לעשות ריאליטי שוב תקבל אותה?"אני מספר סיפורים. הב לי סיפור ואני אספר אותו. זה מה שאני יודע לעשות וזה מה שאני אוהב".

מאכזב לשמוע את זה ממך אחרי סדרה כזו."אני אנסח את זה אחרת, אני לא אעשה טלוויזיה שאני לא רוצה שהבת שלי תראה. אני מספר סיפורים, אבל יש צורות לספר סיפור שאני לא אשתמש בהן יותר"."אתם שם בבית" - ערוץ 8, 5.5, שבת, 22:00

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ