מניף את הדגל: המהפכה התרבותית של רני בלייר

פרויקט מיוחד: רני בלייר דורש תקציב תרבות הוגן

רני בלייר, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רני בלייר, עכבר העיר

אחרי קיץ של הבטחות וחורף של אכזבות, מנסה המחאה החברתית להרים שוב את ראשה. בפרויקט מיוחד מניפים שורה של אנשי תרבות את הדגל שלהם, כדי שלצד מדיניות כלכלית שפויה יותר, נוכל ליהנות גם מתרבות טובה ומגוונת בהרבה.

» חגי דגן מחפש פטרון לאמנים» ריי שגב אומרת לא לעריצות הרזון» דביר בנדק דורש כבוד לשחקנים» המהפכה הטבעונית של אורי שביט» יוני רועה נגד תרבות הקומבינה» נטלי עטיה שוברת קירות» המאבק בשמרנות של הדס רשף» עדו ריקלין חולם על תיאטרון עם אמירה» יובל הרינג וילדי האינדי האבודים» רני בלייר רוצה תקציב לתרבות

"התרבות היא זיכרונה של אומה, מצפונה המשותף, המשכיותה ההיסטורית והצורה בה היא חושבת וחיה..." (מילאן קונדרה )

פעם, בעבר הלא רחוק היה משרד ממשלתי אחד ושמו היה " משרד החינוך והתרבות ", הוא היה משרד בעל תקציבי ענק וידע לחלק את התקציבים בין החינוך לו זקוקה המדינה לבין התרבות אותה היא צורכת. מניעים פוליטיים וענייני קואליציות תלשו את התרבות והספורט מהחינוך. בתחילה העבירו אותם אל משרד המדע ולבסוף הותירו אותם לבדם במשרד ממשלתי קטן, שתקציבו הוא שליש אחוז (!) מתקציבה השנתי של המדינה ושמו "משרד התרבות והספורט ". כשמדינה מחליטה שרק שליש אחוז (פרומיל) מתקציבה מופנה לפיתוח התרבות והספורט, היא אומרת בקול רם: "כאן, אצלנו במדינה זו, לאמנים ולספורטאים אין חשיבות, הם אחרונים בסדר העדיפויות, מגיע להם הכי פחות. "

תרבות היא לא בידור, תרבות היא גולת הכותרת, היא ההמנון והדגל האמיתיים, היא המטרה אליה צריכה לשאוף חברה נאורה. מדינה המשקיעה את עוצמתה הכלכלית בתרבות, קובעת את יתדה בהיסטוריה, יוצרת לעצמה ארכיאולוגיה בה תוכל להתגאות מאות שנים אחרי. תרבות זה ספורט, ספרות, שירה, מוסיקה, תיאטרון, מחול, קולנוע, אמנות פלסטית, אדריכלות, עיצוב, אופנה ועיתונות. על בסיס תרבותי ניתן לבנות מערכת חינוך בעלת אג'נדה וכיוון, על בסיס תרבותי ניתן לשאוף לחברה משכילה, רווית תוכן וידע. חברה המבוססת על בסיס תרבותי, היא זו שהציבה לעצמה מטרה להתרחק מן הבורות.

ישראל חברה ב-OECD, קהילת מדינות המערב המתקדמות כחמש שנים.  כדי להיות מדינה חברה בקהילה זו יש תנאי כניסה, כשאחד מהם הוא תקציב תרבות, המחייב אחוז אחד בשנה. ישראל חברה בקהילה אך אינה עומדת בסף קבלה זה. אני לא יודע אם אזרח יכול לתבוע את מדינתו על כך שהיא לא עומדת במחויבות שלה להקצות אחוז מתקציבה לתרבות, אבל מישהו צריך לקום ולזעוק את הזעקה.

כיום עולם התרבות הישראלי הוא גטו. אנשי התרבות הישראלים חיים באי ודאות כלכלית הזויה, פרנסתם דלה ותקציביהם דלים. בדקו כמה משתכר רקדן בבת שבע, מוסיקאי בפילהרמונית של ראשון לציון או שחקנית בתיאטרון לא רפרטוארי. בדקו מדוע נער בן 18, טניסאי בנבחרת ישראל, צריך לממן את עצמו כשהוא מדורג במקום 500 בעולם. בדקו איפה האמנים שבגרו וחיים על ביטוח לאומי בתנאים קשים, כיצד מסיימים סופרים ומשוררים שהפכו לאייקונים בין לאומיים את חייהם, כשהם מבוישים ומושפלים.

בשבועות הקרובים יחלו אמני ישראל את מאבקם למען הגדלת תקציבי התרבות על פי חוק, הם יהיו ברחובות ויסחפו כל אחד שתרבות ואומנות בליבו להצטרף ולהילחם על לחם חוקה של חברה נאורה. כי מישהו כאן שכח כנראה, מה הוא טעם החיים של חברה. מישהו מנסה לשדר לכולנו שתרבות ואמנות הם פריבילגיה במקום בו נלחמים על קיום. המישהו הזה שכח שללא אומנות, תרבות וספורט, לחיים יש טעם תפל, ושום מלחמה לא תסעיר אף נפש כפי שעושה את זה יצירה מוסיקלית אחת טובה. שיר אחד, סיפור אחד, סרט ישראלי אחד. התרבות היא נפשה של הדמוקרטיה, אז תתעוררו, כי גוזלים אותה מכם. גם את התרבות וגם את הדמוקרטיה.רני בלייר הוא במאי ותסריטאי ("שבתות וחגים", "פרשת השבוע"). בימים אלו עובד על הסדרה החדשה "שביתה".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ