מחדשות המדע ועד "הינשופים": ערוץ 8 עושה טלוויזיה עם אמירה

סדרות על בלונדיניות, סקס ואוכל, סרטים דוקומנטריים על הצבא, הסכסוך, וקונפליקטים אישיים, סרט המועמד לאוסקר ותוכניות תרבות משולחות רסן. ערוץ 8 והיוצרים חוגגים 20 שנות עשייה

אור בר שלום, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אור בר שלום, עכבר העיר

על חגיגות 20 השנה לערוץ 8 מעיב בימים האחרונים צל כבד. השבוע פורסם שעל רקע סיום ההסכם הצפוי בין חברת ההפקה נגה תקשורת ל-HOT בסוף 2012, ובמקביל למשא ומתן לחידוש החוזה עימה, פנתה הנהלת הכבלים למפיק חיים סלוצקי על מנת לדון עמו באפשרות להפיק את הערוץ מ-2013. סלוצקי הוא אמנם מפיק מצליח שכבר מתפעל ערוץ אחר בכבלים עם אחוזי צפייה נאים ("ערוץ הבידור הישראלי"), אבל רבים הביעו חשש כי הוא אינו בקיא במלאכתו העדינה של הערוץ האליטיסטי. כ-200  יוצרים דוקומנטריים וביניהם מיכה שגריר, אורי ברבש,ברק היימן וג'ולי שלז, חיים שמש,שמוליק דובדבני, חיים שדמי ונורית קידר, הגישו עצומה חתומה לראשי HOT תחת הכותרת "יוצרים עם ערוץ 8", בה הם מביעים תמיכה בחידוש חוזה ההפקה עם המפיקה הנוכחית, וטוענים: "נראה לנו יותר מתמוה שדווקא בימים אלו, לאחר שהערוץ רושם נוכחות מרשימה והתחדשות, בוחרת חברת HOT לחסל אותו במתכונתו הנוכחית". ערוץ 8 - כל הכתבות

במידה מסויימת - היוצרים צודקים. אחרי 20 שנות נוכחות בממיר, ערוץ 8 נמצא בתקופה הטובה ביותר שלו. סביר להניח שכיום אף אחד לא היה מסכים לאשר הקמת ערוץ העוסק בתכני תרבות, מדע, איכות הסביבה, היסטוריה ופילוסופיה, אבל באפריל 1992 הכל נראה אחרת. ערוץ 2 המסחרי לא היה קיים עדיין. המילה רייטינג היתה ידועה למתי מעט ו"טלוויזיה אינטליגנטית" לא הייתה אוקסימורון. לערוץ 8 לקח כעשור להבין איך עושים טלוויזיה טובה ומעניינת, כזו שמצליחה למשוך אליה גם צופים שאינם קהל היעד המובהק שלה, ועל הדרך לנצל את היצירתיות של העם היושב בציון. דוד אופק, מודי בר און,יואב קוטנר, ניסן שור, רוגל אלפר, מודי בר און ורבים אחרים קיבלו הזדמנות להביע את עצמם בלי הצורך להתחשב במגבלות הרייטינג, ויצרו כמה מהתוכניות המעולות ביותר שהסתובבו על המסך שלכם. הערוץ הקים חממה בטוחה להתנסויות טלויזיוניות ונתן ליוצרים שלו לחפור לעומק. חממה בטוחה להתנסויות. ערוץ 8 חוגג 20 (צילום באדיבות יח"צ ערוץ 8)» מאחורי הקלעים של "ינשופים" מהאישי לפוליטי

למרות הדימוי האקדמי שלו, ערוץ שמונה הוא יותר סטודנטיאלי מאשר סגל הוראה בכיר. הוא היה בין הערוצים הראשונים בישראל שהפנים את המהפכה הטכנולוגית העולמית וניצל אותה לצרכיו. בעולם בו כל ילד עם אייפון יכול להפוך ליוצר דוקומנטרי, ועלויות ההפקה הופכות לזולות בצורה מגוחכת – הערוץ איפשר להרבה אנשים יצירתיים לבטא את עצמם ולספר את הסיפור שלהם, סיפור שלפני עשר שנים אולי לא היה מצליח להגיע אל המסך שלכם. מספיק לסקור חלק קטן מעשרות הסרטים הדוקומנטריים שהערוץ סייע בהפקתם בעשור האחרון, כדי להבין את ממדי השינוי שהוא חולל: "תומר והשרוטים", "אל תעזבי את תל אביב", "פיצה אשוויץ", "המורה אירנה", "בלונד", "סימני מתיחה" (שהיה הסרט הנצפה ביותר ב-VOD), "תצלומי" של דוד פרלוב, "הפיצוחייה" ועוד. לצד זאת הערוץ השכיל להבין את השינוי העמוק שעוברת החברה הישראלית ואת הצורך לתעד ולחקור אותה בעידן הנוכחי. תרפיה עצמית מול המצלמה. קולנוע אישי בערוץ 8: בסדרת הסרטונים שהוציא הערוץ לקראת חגיגות ה-20 אומר מודי בר און (הפרזנטור הלא רשמי של הערוץ, ומי שהגיש והיה שותף לסדרות המצויינות "הקיבוץ" ו"תל אביב יפו"): "העבר נמצא מתחת להווה ומעניין אותי לבדוק אותו בכלים של ההווה. איפה שאתה מרגיש שאתה רוצה לשים סימן קריאה, שים סימן שאלה כשירות לצופה שלך. לי יש דעה מסוימת, אבל מה אתה חושב?". » מודי בר און מדבר על "הקיבוץ"» הקיבוץ: יצירה טלוויזיונית מליגה אחרתלירן עצמור ונעמי שחורי, יוצרי התוכנית "עידן הגנרלים" ביקשו להבין את המכניזם הישראלי. "הרי לא יעלה על הדעת מנהיג בארץ שלא סימן וי על הרמטכ"לות או לפחות על הגנרליות ויציע את עצמו לתפקיד ראש הממשלה. עניין אותנו לדעת איך הצבא משפיע על החשיבה שלנו ולקיחת ההחלטות במדינה". אבל מה אתם חושבים? פרומו ל"הקיבוץ":ההוויה הצבאית הלאומית, היא נושא מרכזי בתמה של ערוץ 8, ויש שיאמרו שיש לו נטייה שמאלנית. הסרט שלטון החוק שהפיק הערוץ עלה לאחרונה לכותרות לאחר שבצה"ל סירבו להקרין אותו בפני חיילים. רענן אלכסנדרוביץ', יוצר הסרט, המאמין בתפקידו כדוקומנטריסט וכיוצר טען שהמטרה היא "להשפיע על השיח. לשנות את המציאות איפה שאתה יכול. אם אתה מאמין שזה מצב הרה אסון, באחריותך לשנות את זה". הסרט "זד 32" של אבי מוגרבי, עוקב אחר עדותו של פעיל וחייל לשעבר בארגון "שוברים שתיקה". מוגרבי מעיד כי החל לצלם, "דווקא מתוך אנטגוניזם לדמות, אבל הסיפור עניין אותי". יואב שמיר, יוצר "מחסומים", שגרף מספר מעורר הערכה של פרסים בזירת הפסטיבלים הבינלאומית מודה: "עניין אותי להראות איך זה להתנהל בחיי היום יום עבור הפלסטינים ומה שהכי הפתיע אותי הוא הביקורות שקיבלתי מהשמאל הישראלי. שאני מראה אמפתיה לחיילי צה"ל. מבחינתי מבט אמפתי הוא המבט היחיד שאני יכול להרשות לעצמי בתוך קולנוען". אחד הסרטים עוצרי הנשמה הוא "הילדים של ארנה" שהופק ב-2003, סרטו התיעודי של ג'וליאנו מר שנרצח לפני שנה בג'נין. בסרט חוזר מר לקבוצת התיאטרון לילדים פלסטינים שהפעילה אמו בג'נין בשנות ה-90, ומגלה שרובם נהרגו, ושניים מהם ביצעו פיגוע התאבדות בחדרה ורצחו שלוש ישראליות. "רצינו לספר את הסיפור שלנו" אמרה המפיקה הראשית אסנת טרבלסי ונחנקה מדמעות מול המצלמה. » הילד של ארנה: פרידה מג'וליאנו מרוכמובן איך אפשר בלי הסרט המצליח ביותר של הערוץ, זה שגרר תשומת לב גם מגורמים בינלאומיים וקיבל הכרה אפילו מהאוסקר האמריקאי: ואלס עם באשיר של ארי פולמן. הסרט נחשב לאחד הסרטים הישראלים הטובים ביותר בעשור האחרון (ואם לא למעלה מזה), ולמקור של גאווה עבור מנהלי הערוץ ובצדק.עיסוק צבאי ולאומי. יוצרים מדברים על קולנוע פוליטי: מועדון תרבות

אבל הערוץ עשה דברים נוספים מלבד לעצבן או להתחנף לשמאלנים. הוא נתן במה רחבה ותומכת למאות יוצרים שביקשו להפוך את האישי לפוליטי, ומשמש כשומר הגחלת ומתעד ראשי של התרבות הישראלית. "הייתה תחושה שהתרבות נעלמה", אומרת ענת זלצר, עורכת הסדרה גיבורי תרבות, "חשוב לנו לתעד אותה, שישארו (הגיבורים) בתודעה". "מי שרוצה להבין את התרבות הישראלית, חייב להבין את התרבות הפופלארית שלה", חותך רוגל אלפר, מנחה ינשופים. לזכות הערוץ נזקפות כמה הצלחות ראויות מהשנים האחרונות. הסדרה התיעודית סרט שחור לבן מתעדת את סרטי הבורקס משנות ה-70 ועד היום, המייצגת את התפיסה, "אשכנזי שרצה לראות את עצמו יכול היה לראות את עצמו בכל מקום: בבנק, בממשלה, באקדמיה. מזרחי לא יכול לראות את עצמו. ואז באו הסרטים הללו". ניסן שור, יוצר הסדרה התיעודית לרקוד עם דמעות בעיניים, שתיעדה את תרבות המועדונים בישראל, ביקש להעניק חשיבות לתחום שנחשב אזוטרי, פשטני, שבטח לא ראוי לסדרה תיעודית: "אנשים חשבו שתרבות המועדונים זה רק סמים ואנשים חלולי מוח ואני ראיתי בזה דגם היסטורי, רעיון לגבי החיים בישראל". בכלל, הערוץ נטל לעצמו חירות להאיר פינות שוליות בתרבות הישראלית ולהפוך אותן לחשובות. הוא היה המדיום הטלוויזיוני היחיד בארץ שאפשר לדבר ברצינות גם על נושאים שאינם ברומו של עולם. מספיק לראות את טל פרידמן מדבר בתשוקה ילדותית על להקת הרוק שלו בינשופים – גיבורי גיטרה או את יואב קוטנר כמעט מזיל דמעה כשברי סחרוף מתחיל לנגן בהאלבומים, כדי להפנים את רוח החופש שנושבת במסדרונות הערוץ. לא ברומו של עולם, אבל חשוב. על תרבות ישראלית:

"במובן מסוים אנחנו הקדמנו את הדיון על הריכוזיות במשק. על המחאה החברתית", אמר סיני אבט, מי שניהל את ערוץ שמונה עד מאי 2009, וצדק. הרבה לפני שניטע האוהל הראשון בשדרות רוטשילד (והרבה לפני ששודרה משם בשידור חי "הינשופים", כאות לסולידריות עם המחאה), עסקו בערוץ בקולנוע חברתי. "בולדוג" של גיא מרוז ומיקי רוזנטל הראתה שאפשר וצריך לדרוש תשובות מהחונטה הפוליטית. "אפשר לצלם היום כל עוולות ולהביא אותן לעולם באלפי דרכים שונות", אומר מרוז בסרטון שצילם הערוץ תחת הכותרת "קולנוע חברתי", ורוזנטל מוסיף: "היינו בטוחים שיעצרו אותנו, שיגישו נגדנו תביעה קנטרנית ונבלה שנים בבתי משפט, אבל אף אחד לא עשה את זה. משהו בסיסטם הישראלית איפשר לנו גישה למקומות שלא האמנו שנגיע אליהם".  איבתיסאם מרעאנה, יוצרת "ליידי כל ערב", טוענת ובצדק, "קולנוע דוקומנטרי יכול לשנות תודעה של חברה, של אנשים פרטיים". הסרט "מדינה זבל" של אורי רוזנווקס ביקש "לתעד את מנהגי הניקיון של ישראל ולעשות תיקון מתוך הזבל". דורון צברי הפך לאורח קבע ב"ינשופים" ורון כחלילי היוצר הדוקומנטרי טען בלהט: "תפקידנו להסתכל על האומללים שהשארנו מאחור ולהגיד עצרו רגע. בואו ניתן גם להם מקום". ב-20 שנות קיומו הגדיר לעצמו ערוץ 8 את גבולות ההתייחסות שלו. מה שהתחיל כ"ערוץ מדע" ובו תוכניות משמימות ולא קומוניקטיביות, הפך בחמש השנים האחרונות לערוץ שנעצרים עליו בזמן הזפזופ ומכוונים עבורו את הממיר המקליט. לצד תוכניות תיעודיות רלוונטיות מרחבי העולם, הערוץ מצליח להאיר גם פינות חשוכות בהוויה הישראלית ולעשות זאת בצורה רלוונטית, טלוויזיונית ומשעשעת יותר מאי פעם, מבלי להתנצל. מספיק לראות את רוגל אלפר מכרכר על המסך בחליפת טוטו ורודה וחושפנית, כדי לאחל להם לפחות עוד 20 שנה מוצלחות.לעוד 20 שנה מוצלחות. רוגל אלפר ב"ינשופים" (צילום: אלון כהן)

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ