"טאץ'": קיפר סאת'רלנד מציל את העולם באלימות

מעבר להיותה סדרה גרועה ומיושנת, "טאץ'" היא עוד סדרה על האובססיה האמריקאית להציל את העולם. הדרך היא, כמו תמיד אצל סאת'רלנד, בכוח

איילה פנייבסקי, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איילה פנייבסקי, עכבר העיר

ניין אילבן היה אירוע דרמטי לא רק בהיסטוריה של אמריקה, אלא גם בקריירה של קיפר סאת'רלנד. קריסת התאומים, חודשיים לפני עלייתה לאוויר של 24 הפכה את השחקן הסקוטי־קנדי (כלומר, ג'ק באואר) לאייקון אמריקאי אנטי טרוריסטי מובהק, וכמובן, כל יכול. גם טאץ', הסדרה שאמורה לקאמבק את סאתרלנד - שלא עשה שום דבר חשוב מאז ש-"24" ירדה - היא סוג של עיבוד מאוחר לאותה טראומת מגדלים מעושנת. גם הפעם הוא גבר מסוקס שאיבד את אשתו (בניין אילבן כמובן) ונלחם בטרור. אלא שעבר עשור בינתיים. הייתם מצפים שמישהו בארצות הברית יצליח לעכל מסרים יותר מורכבים מערבים רעים ואמריקאים טובים. אבל סאתרלנד הוא לא סתם הגוד גאי – הוא אחד הגוד גאייז האלימים בסביבה, אם מתעלמים משרירנים של ממש, ארנולד שוורצנגר סטייל. זה לא כל כך מפתיע כשמדברים על מישהו שאמור להילחם בטרור. זה כן די מדהים שזה מה שיצא מקיפר סאת'רלנד. » הסדרה "24" תהפוך לסרט קולנועסאתרלנד הוא הבריון השכונתי האולטימטיבי. כבר בסרט הראשון שלו, "אני והחבר'ה", הוא שיחק בולי, ומאז השתתף בסרטים יותר ופחות משובחים אבל עם מכנה משותף ברור: "אקדוחנים צעירים", "אקדוחנים צעירים 2", מ"פ ב"בחורים טובים", ג'ק באואר ב"24" כמובן; וכעת, מרטין בוהם ב"טאץ'", אב חד הורי לילד אוטיסט עם יכולות על טבעיות, שמשדר לו בדרכים שחוקות שונות (רצף של מספרים וכו') איך למנוע מאסונות נוראיים להתרחש (ניין אילבן כל הזמן ברקע, כאמור). גם התקריות האלימות בחיים הפרטיים שלו הוסיפו לסאתרלנד הילה של בחור שלא כדאי להתעסק איתו. אומה שהופכת בחור כזה לפנים שלה היא אומה בצרות.  היסטוריה של אלימות. סאת'רלנד בסצינות הרג ב-"24": מה שמפתיע באלימות המזוקקת של סאתרלנד הוא שאבא שלו, דונלד סאתרלנד, פרץ בקומדיה האנטי מלחמתית המבריקה "מ.א.ש", פרט טריוויה מבאס יחסית, כי הוא מעורר הרבה געגועים ליחס השפוי של אלטמן לאלימות, מלחמה וטרור. אמא של קיפר, השחקנית שירלי דגלאס, היתה אקטיביסטית פציפיסטית בולטת נגד המלחמה בווייטנאם ובעד זכויות נשים ומהגרים, עד כדי כך שגורשה מאמריקה אחרי שנמצאו אצלה חומרי נפץ, שבשילוב העמדות הרדיקליות שלה נראו לשלטונות האמריקאיים כמו רעיון רע. בקיצור, עם הרזומה המשפחתי הזה, סאתרלנד היה אמור להיות סוג של מהאטמה גאנדי. כרגע, הוא יותר הבחור שבשם הדגל האמריקאי היה דופק לו מכות.אם הפרק הראשון של "טאץ'" מייצג, אז מדובר בסדרה גרועה ובעיקר מיושנת. מספיק לציין שסאתרלנד מנהל במהלכו שיחה עם הקבר של אשתו כדי להוכיח את הטיעון הזה, אבל גם הרעיון של מספרים שמסדרים את העולם נשמע קצת כמו מדע בדיוני שעשו בניינטיז, וגם הילד החצי מפגר שיודע הכל הוא טייפקאסט שעשו בו מספיק שימוש לחמשת העשורים הקרובים לפחות. כולם רוצים להאמין שיש סדר קוסמי בעולם, שקושר יחד את מספרי הלוטו הזוכים, יום ההולדת של ילדה אהובה, מספרי הרכבת ומותה הטרגי של אמא. זה מנחם. הבעיה היא שהסדר הקוסמי של "טאץ'" הוא חתיכת גזענות מהלכת. זה סדר קוסמי שמעמיד ילד מול ילד: אחד שמנסה להציל את העולם, שני שמנסה לפוצץ אותו. נחשו מי מהם בגדדי. סדר קוסמי גזעני. "טאץ'": הבגדדי הצעיר, שמחקה את כריס רוק וחולם לכבוש את מועדוני הסטנד־אפ האמריקאיים, מוכן למכור את החלום הנוצץ הזה לטובת תנור אפייה שיובטח למשפחה שלו. דור העתיד של האויבת הגדולה של אמריקה בעשור האחרון אמור להיכבש בקסם הפלז'ר, הפאן והקפיטליזם האמריקאי; העובדה שהוא מערער על כוח הקסם הזה חמורה לפחות כמו התכנון שלו להתפוצץ. גם אם נשים בצד את ההצגה המעוותת של יחסי הכוחות בעולם (ארצות הברית שווה מועדוני סטנד־אפ, עירק שווה טרור), נשארת ההצגה המעוותת של העולם עצמו. כל אחד, בטח מי שאיבד משהו, רוצה להאמין שיש תכנון מלמעלה, וכוונה, ומשמעות למוות המיותר הזה. הקודים שבעזרתם ג'ייק ומרטין בוהם מצילים את העולם (המערבי, כן?) הם הדרך השחוקה של של יוצרי "טאץ'" להגיד שיש אלוהים, והוא נמצא במספרים הקטנים. יש הסבר לכל מה שלא מוסבר, יש משמעות לכל מה שמיותר, יש הצדקה למוות, יש טובים והם יצילו אותנו מהרעים האלה עם הרעלה. "טאץ'" היא עוד סדרה על האובססיה האמריקאית להציל את העולם. הדרך היא, כמו תמיד אצל קיפר, בכוח.

Touch, ימי שלישי (מ־20.3), 22:00, yes Action

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ