מפגן של אהבה עצמית: הטלוויזיה האמריקאית מתעדת את עצמה

ה"המופע של לארי סנדרס" התחיל את טרנד "מאחורי הקלעים" של הטלוויזיה, וארון סורקין וטינה פיי לא איחרו להגיע. הסדרה הדוקומנטרית "פריים טיים אמריקה" מצטרפת לטרנד עם יוצרים ושחקנים שמספרים איך באמת עושים את זה

אור בר שלום, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אור בר שלום, עכבר העיר

תעשיית הטלוויזיה האמריקאית מסתכלת על עצמה בראי ומחייכת. מה זה מחייכת, קורנת מאושר. תקציבי ענק של מספר מיליונים דו ספרתי מושקע בפרקי פיילוט בלי להניד עפעף, רעיונות מטורפים שפעם לא היו עוברים את שלב הבריף (המורה לכימיה שהופך לסוחר סמים מ"שובר שורות" נגיד?) מגיעים לעונה רביעית, ואין כמעט מדינה בעולם שאין בה שידור חוזר של חברים. המצב אמנם לא מושלם - תוכניות עולות ומבוטלות בקצב מסחרר והריאלטי נוגס בלי בושה בעוגת הפרסום – אבל חברים, מצב הטלוויזיה בארצות הברית  מעולם לא היה טוב יותר. נקודת הזמן הספציפית הזו שבה התעשייה יכולה לחגוג את ניצחונה הזמני ולהתעלם מהעתיד המתקרב במהירות (נטפליקס למשל), הייתה זרז מוצלח לשפע של סרטי וסדרות תעודה על תוככי התעשייה כדי להבין איך הגיעו עד הלום וקצת לטפוח על השכם. » השואו-ראנרים מנהלים את הטלוויזיהממתקים למעריצים הסדרה "פריים טיים אמריקה" (כל יום ראשון עד סוף החודש, 21:30, ערוץ 8), עושה זאת אולי בצורה היסודית ביותר. יוצרי הסדרה הושיבו את עילית היוצרים האמריקאית מול מצלמה, קוששו תוכניות מהארכיון ונתנו לאנשים לדבר. מה שהיה יכול להדרדר למסמך משמים שכולו אני-אני-ואני, הפך לתוכנית מרתקת, בעיקר בזכות המשתתפים ושיתוף הפעולה הנרחב והעמוק שלהם. לשמוע איך רוזאן בר הגתה את סיטקום מעמד הפועלים שלה, איך דויד צ'ייס בנה את הדמות של טוני סופרנו, ואיך מארי טיילר מור התחרתה עם לוסי בול? בסדרה משכילים לבחון את השפעת סדרות העבר על היוצרים שפועלים כיום, ובעצם מניחים את יסודות התזה למצבה הנוכחי של הטלוויזיה. "פריים טיים אמריקה" יכולה להיתפס כסדרת המשך לסדרה תיעודית אחרת "השואו-ראנרים". גם שם הכירו ביכולת של יוצרי טלוויזיה לרתק את הקהל כשהם פורסים בפניו את החזון שלהם לגבי סדרה אהובה, מאירים פינות חשוכות בעלילה וחולקים אנקדוטות על הסט. הסדרה שסקרה את פעילותם של כמה מהיוצרים הטובים ביותר בטלוויזיה האמריקאית כרגע (מתיו ווינר, דויד סימון) כבר זכתה לעונה שנייה. הסרט Exporting Raymond סוקר את ניסיונותיו של פיל רוזנטל (יוצר כולם אוהבים את ריימונד) לעבד ולמכור את הסיטקום המוצלח שלו לרוסים.  סרט הטלוויזיה התיעודי שיצא ב-2010 הוא מסמך מרתק ומשעשע על איך נאלץ יוצר אמריקאי להמציא מחדש את יצירת המופת שלו לקהל המקומי. קצת כמו הסדרה העלילתית בסגנון מוקומנטרי "אפיזודס" שעקבה אחר ניסיונות העיבוד של סדרת להיט בריטית לקהל אמריקאי וגם סיפקה מבט פנימי ופארודי על התעשייה המקומית.כולם רוצים למכור סדרה. מתוך "Exporting raymond":

אבל בהוליווד לא אוהבים לתעד רק את היוצרים. גם סדרות מופת זוכרת שם לתיעודי קפדני ומציגות חלק מההיסטוריה של הטלוויזיה האמריקאית. "The real M.A.S.H" מתעדת את הסיפור מאחורי אחת הסדרות השערוריתיות והפופלריות באמריקה של שנות ה-70. סרט הטלוויזיה מראיין את שחקני הסדרה ויוצריה וכן רופאים, אחיות וטייסים אמיתיים שהיוו השראה להתרחשויות על המסך. בשילוב עם קטעי ארכיון נדירים של מאחורי הקלעים מתקבל מסמך מעניין שירתק גם צופים שלא היו בחיים כשהסדרה נוצרה. "כנפי הרעם", סדרת הילדים הנערצת של שנות ה-60 היוותה גם חומר גלם מפתיע לסדרה תיעודית. "All about Thunderbirds" סוקרת במבט מרענן את סדרת המדע הבדיוני עם הבובות והראיונות עם גארי אנדרסון, יוצר הסדרה, ראויים להילמד בקורס מיוחד בבתי ספר לקולנוע. "הסיפור של כנפי הרעם" מסבירה כיצד יצרו את האפקטים העתידניים של אותה תקופה, וגם מדוע הסדרה ירדה מהמסך לאחר 32 פרקים בלבד. בקיצור, ממתק למעריצים שהתבגרו וכיום הם מובילים כמה מסדרות הטלוויזיה הטובות בעולם. שערורייתית ופופולרית. "The real M.A.S.H":

קומדיה מאחורי הקלעים העיסוק האובססיבי של התעשייה בעצמה מתועד גם בסדרות דרמה עלילתיות וקומדיות שחלקן זכו לרייטינג גבוה. "המופע של לארי סנדרס" מתחילת שנות ה-90 תיארה את אחורי הקלעים על תוכנית אירוח פופלרית ופיקטיבית, וזכתה לרייטינג גבוה במיוחד ולמעמד של תוכנית קאלט. "סטודיו 60" של אהרון סורקין אמנם לא הצליחה להתרומם למחוזות הרייטינג של סנדרס עשור אחריה, אבל זכתה להערכה בקרב אנשי תעשיית הטלוויזיה על ניסיון אמיץ לנסות לחקות את מה שבאמת קורה מאחורי הקלעים. באותה תקופה ש"סטודיו 60" נכשלה, עלתה התוכנית המדוברת והמצליחה של טינה פיי רוק 30, שגם עוקבת אחרי מה שקורה מאחורי הקלעים של תוכנית מערכונים. פיי, תסריטאית מוערכת שהייתה לאישה הראשונה שהובילה את צוות הכותבים של סטרדיי נייט לייב, כתבה מניסיון אישי ותיבלה בשפע של הומור פרוע. המבקרים נדלקו מיד על המבט הציני והמפוכח של התעשייה (ובמיוחד על ההתייחסות לדרישות הקפריזיות של שחקני טלוויזיה). לצופים לקח קצת זמן להתאהב אבל כשזה קרה, הסדרה עלתה בטבלאות הרייטינג בימים אלו מגיעה לעונתה הששית. הצלחה בקרב התעשייה בלבד. "סטודיו 60"

כרטיס ביקור לתעשיה

אבל למה הם עושים את זה? כנראה ממניעים כספיים. אחרי שנים שבהם הוליווד הייתה מסוגרת כאי החלומות שהכניסה בשעריו מותרת למתי מעט, באו הטוויטר, הבלוגרים, הפייסבוק ואלפי ניצבים ששמחים להדליף תמונות בלעדיות מהסט. המעריצים, מצד שני, רק מחכים לעוד ועוד פיסות מידע מהתוכניות האהובות שלהן והמעורבות הגבוהה (וגם ההשפעה על מהלך העלילה) נמצאת בשיאה מבחינה היסטורית. היוצרים, או יותר נכון מנהלי הרשת, זיהו ואת המעורבות הרגשית הזו ואת הרצון לקבל עוד ועוד מידע, והתחילו לתרגם אותם לסרטים שיביאו כסף. כל סרט "תיעודי" הוא בעצם קידום עצמי של התוכנית שלהם, ועוד כמה שורות מהללות שנכתבות במדורי הביקורת. יוצרים, במאים, תסריטאים ואפילו יוצרי אפקטים מיוחדים שפעם היו אלמונים לגמרי, הפכו לכוכבי מדיה נערצים שידועים גם מחוץ לכנס הקומיקון האחרון. סרט תעודה שעוקב אחרי העבודה האחרונה שלך או השתתפות בפאנל יוצרים, כשלצידך יושבים כמה מענקי הטלוויזיה בעולם הוא אחלה כרטיס ביקור לפרויקט הבא שלך. וגם, הנה מחשבה מוזרה, אנשי תעשיית הטלוויזיה הם בסך הכל רומנטיקנים שאוהבים את העבודה שלהם. כאלו שרוצים פיסות תיעוד מצולמות היטב מכל השנים שבהן השחיתו את זמנם על שכתוב של עוד דף בתסריט והתעשייה שמחה להעניק להם את זה. לכם יש את התמונות בפייסבוק ממסיבת פורים האחרונה? להם יש סרט תיעודי זוכה פסטיבל סאנדס.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ