"לואי": הכל חוץ מקומדיה

אין היגיון במין לסבי, אף אחד לא אוהב את ההורים שלו ואם אתה רוצח מישהו ולא עולים עליך זה די בסדר - אז למה אף אחד לא אומר את זה? איילה פנייבסקי מנסה להבין למה לואי סי קיי כל כך מצחיק אותנו

איילה פנייבסקי, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איילה פנייבסקי, עכבר העיר

לואי סי קיי הוא איש מאוד רגיל וקומיקאי מאוד מוזר. הוא איש רגיל כי הוא איש רגיל, והוא קומיקאי מוזר כי הוא לא מספר בדיחות. הוא מספר את האמת. כשמספרים בדיחות, זה לפעמים מצחיק ולפעמים לא מצחיק. כשמספרים את האמת, זה בדרך כלל פשוט עצוב.

» לואי סי קיי עובד כדי להצחיק

הדבר המרכזי שמשותף למילים שלואי אומר בסדרה "לואי" (שסגרה בארצות הברית עונה שנייה, הוחתמה לשלישית, ובעוד שבוע תעלה לשידור גם כאן, באיחור של שנתיים) ולהומור הוא אלמנט ההפתעה. הדברים שהוא אומר – שאין היגיון במין לסבי ושאף אחד לא אוהב את ההורים שלו ושאם אתה רוצח מישהו ולא עולים עליך זה די בסדר – מפתיעים אותנו, כי הם לא באמת מפתיעים אותנו. משהו עמוק בפנים מהנהן בשקט ומסתכל לצד השני, כדי לא לראות שהוא מהנהן. אם להגיד שאף אחד לא אוהב את ההורים שלו אחרי גיל מסוים היה מפתיע אותנו, לואי לא היה כל כך אפקטיבי. מה שמפתיע בזה הוא כמה שזה לא מפתיע – זה נכון, אז למה אף אחד לא אומר את זה? לואי חי בפער בין לקטר על ההורים שלך, אבל לזכור תמיד שמשפחה זה הכי חשוב וכל זה, ובין להגיד – לא, אמא שלי היא בלתי נסבלת, אין שום דבר לאהוב בה ואין שום היגיון בלאהוב אותה כי אני צריך. כשהוא אומר את זה, הוא לא רק משחרר את עצמו ממשהו שכנראה ישב עליו – הוא בעיקר דוחף לנו בפנים את כל השקרים שאנחנו אומרים על ההורים שלנו בדרך כלל. "כי זאת אמא שלי, כי אני הבן שלה" – איזה מין הסבר זה בכלל? זה הסבר גרוע. רובנו משתמשים בו כל הזמן (לא אני, אמא שלי באמת נהדרת). 

דוחף לנו בפנים את כל השקרים. מתוך "לואי":

בעצם, לואי סי קיי עושה דבר די חדש בקומדיה (ובכלל) – כלום. זה לא הכלום של סיינפלד, זה לא כלום של בולשיט. כלומר גם. אבל הסיפור של "לואי" הוא לא האמיתות הקטנות של החיים, מסופ נאצי ועד ספוגיות. לואי מדבר, כל הזמן, את האמת הגדולה של החיים. הוא לא סתם עולה כמו עכברוש מהמחילה בשיר הפתיחה של הסדרה, ואז חוזר אליה כדי לספר את ה"בדיחות" שלו, שמלוות כל התרחשות בפרק. מרתף הסטנד־אפ של לואי הוא הבית של כל מה שדחפנו ללא מודע, לתת מודע ולכל החלקים האחרים במוח ובלב שהמצאנו כדי לשכוח מה שחשוב. לא סתם הסצנות ארוכות, הבימוי ריאליסטי, המשחק חצי מאולתר, והצבעים מונוכרומטיים – החיים, בקיצור, במערומיהם.

העונה הראשונה של "לואי" - וזה לא ספוילר יותר מזה שכולנו נמות בסוף - מסתיימת בסצנה אמריקאית שבה לואי זולל פנקייקים עם הילדות. זאת קלישאה נוראית, למרות שהיא מתרחשת בארבע בלילה כשלואי שיכור – אבל כנראה שכל אחד צריך אחת כזאת להיאחז בה, גם קומיקאים מפוקחים. עבור מי שאין לו ילדים, או שאפילו – ישמור השם – לא מתכנן כאלה, הצפייה ב"לואי" שוות ערך כמעט לרכישת הפנקס שבו תכתוב את מכתב ההתאבדות שלך. הילדות של לואי הן התשובה היחידה שלו, גם אם קלושה וניתנת לערעור, לכל שאר הדברים שעושים חשק לוותר על הכל ולאכול גלידה מהפריזר לנצח. אם העיסוק האובססיבי שלו באוננות הוא הדרך שלו להתייאש מהחיים, העיסוק האובססיבי שלו בילדות הוא הדרך שלו לנסות להתאושש. בלעדיהן הכל נראה כל כך נורא, ש – ג'יז, למה בכלל קוראים לזה קומדיה?הכל נראה כל כך נורא. מתוך "לואי":

יכול להיות שלואי סי קיי נחשב קומיקאי ולא נביא זעם, נניח, כי הרבה יותר נוח לקרוא לאי נוחות הזאת צחוקים (במלעיל), משהו שמלווה בהסתייגות הש.ק.ר. ואולי אנחנו כבר כל כך רגילים לשקר זה לזה ובעיקר לעצמנו, שכשמישהו סתם אומר את האמת, היא פשוט נשמעת כמו סוג של בדיחה.

"לואי". ימי א' (מ־18.3), 22:00. yes Oh.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ