החיים אחרי מגה אפלואוד: איפה מוצאים טלוויזיה איכותית?

אחרי אתרי ההורדות הישראליים, גם מגה אפלואוד הלך לעולם שכולו זכויות יוצרים. איפה אנחנו אמורים לראות טלוויזיה עכשיו, ולמה אף אחד לא מנסה למכור לנו באינטרנט תוכן חוקי?

נטע הלפרין, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נטע הלפרין, עכבר העיר

בלאק מירור”, מהסדרות המדוברות בחצי הכדור המערבי בחודשים האחרונים, לא נקנתה לשידור באף אחד מערוצי הברודקאסט הישראלים עד כה, וגם לא בלוויין ובכבלים. בים הדיבורים על הסדרה, זה בכלל לא היה אישיו: בישראל 2012 אף אחד כבר לא מצפה מהטלוויזיה המקומית להביא לו תכנים מוצלחים בזמן אמת. בשביל זה יש סטרימינג. צ’ארלי ברוקר עצמו, האיש שמאחורי הסדרה, אמר השבוע שלו אישית בכלל לא מפריע שמורידים אותה. “הייתי מעדיף שישדרו את זה בטלוויזיה”, הוא הסביר, “אבל המטרה העיקרית שלי היא שיצפו בזה”. מי שפחות מתלהבים מהרעיון הם, כמובן, מי שמחזיקים בזכויות היוצרים. מאבקן הממושך של ענקיות הבידור בהורדות הבלתי חוקיות עלה מדרגה בחודש האחרון, בזירה המקומית ומיד אחריה בזירה העולמית. כאן סגרו לנו את wnet, סרטימו והורדות.נט, ובארצות הברית הוחשך ענק ההורדות מגה אפלואוד, בצעד שגרר הפגנות נזעמות והרבה רעש בבלוגוספרה.

ירו בסוס מת

מגה אפלואוד אולי סיפק חוויית צפייה מפוקפקת, אבל עבור המאותגרים טכנולוגית שבינינו, ההיצע האדיר וחוויית השימוש הפשוטה היוו צוהר מספק לעולם הגדול. בשבועיים האחרונים הרשת התמלאה זעקות שבר של צופים אדוקים שיצאו מהארון והתחננו לעזרה; אחרים הרחיקו עד האוזן השלישית ובהו במבוכה בקופסאות הפלסטיק שעל המדפים. מנגד, המשתמשים המתוחכמים בינינו נוטים להמעיט בחשיבותו של המהלך. “ירו בסוס מת”, טוען יהונתן קלינגר, עו”ד ובעל הבלוג Intellect or insanity. “מגה אפלואוד ואתרי ההורדה הישירה הם בדיחה, הם תמיד היו בדיחה ואף פעם לא היוו את האיום האמיתי על התעשיה. נכון שמגה אפלואוד ורפיד שייר טענו שהם מחזיקים בחמישה אחוזים מהטראפיק באינטרנט, אבל אתרים שיתופיים כמו ביטורנט ואימיול מחזיקים לא פחות אחוזים והרבה יותר קשה להוריד אותם, כי לא עומד מאחוריהם מחשב אחד, אלא מאות אלפי משתמשים שכל אחד מהם מחזיק חלק קטן מהקובץ. אם נלך עשרים שנה אחורה, יש את החבר’ה שהיו עושים מיקסטייפ לחברה שלהם, ואותם אי אפשר לאתר, ויש את הבסטיונר בשוק שמוכר קלטות מזויפות. מגה אפלואוד היא כמו הבסטיונר. יותר קל לעצור אותו, למרות שהוא רק שבריר מהתופעה”.

בדיחה או לא, הסגירה של מגה אפלואוד – מלווה בעליית דמותו של קים דוטקום, ספק גיבור חופש הביטוי ספק גרסה טיוואנית של אל קפון – חורגת מהסיפור של האתר הספציפי הזה. מצד אחד, מדובר בעוד נקודה במאבק החתול ועכבר שמנהלים הערוצים הגדולים בהתפתחויות הטכנולוגיות הבלתי נמנעות, עוד מימי נאפסטר העליזים, וברור שעל כל מגה אפלואוד שנסגר יקומו שלושה מתוחכמים וזהירים יותר. מצד שני, פרשת מגה אפלואוד עשויה להתברר כנקודת מפנה מכריעה במאבק בין רשתות הטלוויזיה לבין אתרי ההורדות, בעיקר בגלל העיתוי שלה – שבוע לפני הניסיון לאשר את חוקי SOPA ו־PIPA, שניסו לאפשר אכיפה נוקשה וסנקציות דרמטיות כנגד מפרי זכויות יוצרים. “בארצות הברית מתנהל כבר זמן רב דיון בשאלה האם החוק הקיים מספיק טוב”, מסביר עו”ד אוריה ירקוני, מומחה למשפט וטכנולוגיה. “אבל הסיפור מסתבך כשמדובר באתר כמו מגה אפלואוד, שאינו אתר אמריקאי, לא ממוקם בה ומבחינה טכנית, סמכות השיפוט שלה לא חלה עליו. אלא שמגה אפלואוד מעולם לא טען טענה כזו, להיפך: הוא הראה נכונות להתדיין עם החוק האמריקאי, וניהל הליכים משפטיים מול יוניברסל מיוזיק גרופ שתבעו אותו, כלומר חתר למצב עצמו כאתר לגיטימי”.

גרסה טיוואנית של אל קפון. קים דוטקום (צילום: AP)

תקפצו לי, אנחנו פיראטים

SOPA חתר לשנות משמעותית את מאזן הכוחות באינטרנט, לטובת רשת נקייה מהפרות של זכויות קניין, גם על חשבון חופש הביטוי. מצד אחד עומדים אולפני המוזיקה, הקולנוע והטלוויזיה, שחרדים לפגיעה בהכנסותיהם, ומצד שני כל מי שרואים באינטרנט את המקדש המודרני של חופש הביטוי, או סתם מקווים לגזור קופון על הדרך – מהאגודה לזכויות האזרח ועד גוגל, eBay ופייסבוק. “SOPA איפשר לאמריקאים להוריד אתרים מהאוויר”, מסביר ירקוני. “אם התובע האמריקאי הכללי מתייצב לצד מישהו שמתלונן על אתר מסוים, הוא יכול להוציא צו שמורה לכל המפרסמים ומנועי החיפוש לא לעבוד עם האתר הזה, ובכך להרוג אותו. חוק כזה מעניק יותר מדי כוח לממשלה האמריקאית ולבעלי זכויות יוצרים – הם פשוט סוגרים אתרים, בלי לנהל דיאלוג. זה כמו שה־FBI יעצור אדם בישראל בלי אישור מרשויות החוק המקומיות”.

הדיון הזה הפך ללא רלוונטי ביום שבו האמריקאים סגרו את מגה אפלואוד, והכריזו עליו כארגון פשע עולמי. “הסגירה הזו הבהירה לחברי הקונגרס שהתלבטו, שאם הממשלה רוצה היא ממילא יכולה להגיע לאתרים מחוץ לארצות הברית, אז למה בעצם צריך את החוק הזה?”, אומר ירקוני, “לעומת אתרים כמו פיראט־ביי, שבראיון ב־2007 אמרו מפעיליו בגלוי: ‘תקפצו לי, אנחנו פיראטים ונעשה מה שאנחנו רוצים’, מגה אפלואוד היה אתר לגיטימי, או לפחות נתפס ככזה. אפל השתמשה בו שנים כדי להפיץ עדכוני תוכנה ללקוחות שלה.

ופתאום ה־FBI סוגר אותו כאילו היה אחרון הפיראטים. חברי הקונגרס המתנדנדים כבר לא יכלו לנטות לכיוון החוק ועברו לצד השני, כך שההודעה על הקפאתו היא בעצם ההודעה על נפילתו של החוק”. מבין כל הצעדים שננקטו בעשור האחרון כנגד הורדות לא חוקיות, ה־SOPA נחשב לסופר קלאסיקו של החקיקה. כישלונו מלמד שייקח זמן עד שתתעורר יוזמה בסדר גודל דומה. ירקוני לא רואה בכך סיבה לפתוח שמפניות וירטואליות. “לא צריך לחגוג מוקדם מדי, כי ביטול החוק רק הוכיח שאין בו צורך בעצם. ממילא ארצות הברית יכולה לעשות מה שהיא רוצה”.

אחרון הפיראטים? ה־FBI סוגר את מגה אפלואוד (צילום מסך)

נראה כמו התאבדות

אבל בתעשיית הטלוויזיה משקשקים. בארצות הברית, הפתרון שנמצא היה hulu: פלטפורמת האינטרנט של NBC ,ABC ופוקס, שנוצרה במטרה להתחרות באתרים הפיראטיים. אפשר לצפות בו בסדרות שמשודרות ברשתות בחינם, עם פרסומות. לפני חצי שנה הושק הולו פרימיום, המאפשר צפייה בכל העונות של 170 סדרות, תמורת תשלום זעום של כעשרה דולר לחודש. בעתיד, השירות יהיה זמין גם באקסבוקס ובפלייסטיישן 3. כיום האתר מגלגל מאות מיליונים בשנה. “הולו נראה בהתחלה כמו התאבדות”, מספר ד”ר נמרוד קוזלובסקי, מומחה למשפט וטכנולוגיה. “כשפוקס, דיסני ו־NBC העלו סדרות חינם לרשת, כולם חשבו שהם השתגעו. השבוע התברר שהמפרסמים משקיעים יותר בפרסומות בהולו, מאשר ברשתות הטלוויזיה”. הסיבה פשוטה. “פלטפורמה דיגיטאלית מאפשר לפלח את הקהל באופן מדויק יותר. כשמשדרים פרסומת לטמפקס, עבור 50 אחוז מהצופים זה מיותר. בפלטפורמה דיגיטאלית יודעים לנהל נכון יותר את הפרסומות ולהגדיל משמעותית את הרווח למפרסם, ולכן הולו זה בעצם החלום הכי גדול של הטלוויזיה, הבשורה הכי גדולה שלה”. קוזלובסקי יודע שרבים לא מסכימים עם התיאוריה שלו. “התזה שלי מאוד רדיקלית, ומפתיעה במיוחד כשהיא מגיעה מעורך דין”, הוא מסביר, “אבל אני אומר – תפסיקו לבזבז כסף על עורכי דין, זה לכל היותר ייצר גלולות הרגעה קצרות טווח. הטכנולוגיה תתגבר על כל תביעה משפטית, וההרתעה לא תהיה יעילה. הכל יהיה זמין ברשת, אז במקום להילחם בקדמה, תתחילו ליהנות ממה שיש לה להציע”.

אם הפורמט כל כך מצליח, איך זה שאף אחד לא מנסה להציע שירות דומה גם לנו? הסבר אפשרי אחד, הוא שהולו אינו פתרון חלומי כמו שהוא נשמע. “הולו זה נחמד ל־2003”, חורץ עו”ד קלינגר. “היום לא. בקרוב גופי המדיה לא יהיו רלוונטיים, כי סופר ילך ישר לאמאזון ומוזיקאי ישר לאייטיונז. כבר היום פלטפורמות כמו kickstarter מאפשרות להשיג מימון לפרויקטים טלוויזיוניים וקולנועיים, כשכל מי שתורם כמה דולרים יקבל אחר כך לינק לסרט או קרדיט בסדרה. אלה מודלים עסקיים חדשים מבוססי קהילה. הולו בנוי על פרסומות וחייב להחזיק שרת; ביטורנט למשל לא צריך שרת, ולכן זול וויראלי יותר”.

אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא המיזם של לואי סי קיי. הסטנדאפיסט הגאון רצה להימנע מהורדות פיראטיות, אבל כקונטרול פריק ידוע, שנדפק לא פעם על ידי התאגידים הגדולים, גם לא רצה שחברת הפצה גדולה תגזור קופון על חשבונו. לקראת המופע החדש שלו הציע סי קיי לגולשים להוריד את ההופעה במחיר מצחיק של חמישה דולר. היתה לו רק בקשה אחת: שלא יפיצו את המופע באופן פיראטי. "עשיתי את הסרט הזה לבד", כתב בהודעה לגולשים, "אני לא חברה או תאגיד, אני רק מישהו". גם אם היו מי שלא כיבדו את בקשתו, הרי שההימור הוכח כמשתלם: תוך 12 שעות הורידו את הסרטון 50,000 איש, מה שכיסה את עלויות ההפקה והאתר. תוך ארבעה ימים סי קיי הרוויח 200 אלף דולר מהעסקה; אין פלא שבתעשיית התוכן יש מי שרועד מפחד.

לא רצה שיגזרו עליו קופון. לואי סי קיי (צילום: AP)

המדינה הפיראטית ביותר בעולם

בינתיים במזרח התיכון, מלחמת הגלדיאטורים הוירטואלית הזו נראית כמו חלום רחוק. פלטפורמות כמו הולו ונטפליקס (מעין בלוקבאסטר וירטואלי עם היצע ענק) חסומות בפנינו באופן כמעט הרמטי. הורדות בלתי חוקיות לעומת זאת, הפכו כאן לתופעה גורפת, גם בקנה מידה בינלאומי: בדוח האמריקאי השנתי הבוחן את חוקי הקניין הרוחני במדינות איתן היא סוחרת, נמצאת ישראל ברשימה המבישה של מדינות “ראויות להשגחה”. יחד עם קנדה היא מחזיקה בתואר המדינה הפיראטית ביותר בעולם, אבל זה לא אומר שהישראלי הממוצע לא מוכן לשלם על תוכן טוב: לפני חצי שנה ערכו קלינגר, ירקוני וקוזלובסקי מחקר שדן בזכויות יוצרים בישראל. אחת המסקנות היתה שישראלים מוכנים לשלם על תוכן אם הוא איכותי, זמין ובאיכות טובה. בינתיים, אף אחד לא מציע להם משהו כזה. להיפך: האתרים של HOT ו־yes מעלים תכנים בקמצנות רבה, ומקדישים את מרבית המאמצים במאבק באתרי ההורדות המקומיים, באמצעות ארגון זיר”ה.

“חלק גדול מהציבור בישראל רוצה לצרוך תכנים כמו שצרך עד עכשיו”, טוען יורם מוקדי, סמנכ”ל התוכן ב־HOT. “מבחינתנו, המטרה היא לאפשר היצע רחב ככל האפשר, ולעשות מאמץ לשדר הכי קרוב לזמן הצפייה בחו”ל. יחד עם ה־VOD שמציע מבחר עצום, אין פלא שהמודל שלנו נחשב להצלחה גדולה”.

אם הציבור היה כל כך מרוצה, לא היו הורדות פיראטיות בסדר הגודל הזה.“היום כמעט כל סדרה מגיעה לישראל. אנחנו משדרים כ־100 עונות בשנה, ובמסגרת שלנו, אלה מספרים מדהימים. כמובן שיש סדרות שנופלות בין הכיסאות, אבל זה גורם לנו להתאמץ יותר”.

אבל למה שלא תעלו את הסדרות לאתר, אפילו תמורת תשלום סמלי?“אני לא בטוח שמודל כזה יעבוד בארץ. כדי להעלות סדרות לאינטרנט צריך להרוויח מפרסום. כרגע, הפרסום באינטרנט מניב הכנסה נמוכה. כשכמות הצופים ונתח הפרסום יגדלו, ודאי יהיו מי שירצו לנסות”.

יונה רוזנטל, סמנכ”ל התוכן ב־yes, סבור שעושים מהולו יותר ממה שהוא. “נוטים להתייחס להולו כאילו יש שם הכל, אבל זה בכלל לא המצב”, הוא טוען, “בזמן אמת, מה שיש שם זה תכנים של ערוצי ברודקאסט. אם את רוצה לראות Homeland, אין אותה שם. אם היו עושים מקבילה ישראלית להולו, זה היה מזכיר את מה שמשודר במאקו או בנענע 10 - היית רואה דה ווייס והאח הגדול, ולא סרוגים ועספור. גם יש בעיה של זכויות יוצרים. כל זכות נרכשת בנפרד, ככה של־yes, לצורך העניין, אין בכלל זכות לשדר את התכנים שלה באינטרנט”.

"בארץ זה לא יעבוד". יורם מוקדי (צילום: אמיל סלמן, ג'ייני)

“הולו היא ממש לא פלטפורמת ברודקאסט בלבד”, מתנגד קוזלובסקי, “והצופה הישראלי כלל לא מרוצה כרגע. לא מהיקף היצירה המקורית ולא מהיצע התכנים הזרים שעומדים לרשותו. השירות שהכבלים והלוויין מספקים יקר, וגם ההיצע ב־VOD מוגבל יחסית למה שעומד לרשותו של האמריקאי הממוצע. הצופה הישראלי נעשה מפונק, ורוצה לצפות במה שירצה יחד עם כלל העולם”. אבל גם הוא מסכים שכל ניסיון להקים הולו מקומי יהיה כישלון ידוע מראש. “בגלל שזכויות ההפצה יקרות ומצב השוק לא בשיאו, הסיכוי שיצליחו לייצר גרסה ישראלית להולו בשנים הקרובות די אפסי”, הוא מסביר, “שוק הפרסום באינטרנט לא בשל דיו ליוזמות בסדר גודל כזה, והתוצאה היא שהולו ישראלי יהיה כנראה נכה”.

בינתיים, המאבק נמשך. “תעשיות התוכן ייצרו עם השנים מונופולים והן רוצות לשמר אותם”, מסכם ירקוני, “מאחר וכסף לא חסר להן, קרוב לוודאי שהן יוציאו מיליונים כדי להיאבק במהלך”. התקווה האחרונה של מי שמעדיף שלא להסתבך עם IP מזויף בדרך לצפייה בסדרה החביבה עליו, היא שההצלחה של הולו תזיז משהו בעמדה של מקבלי ההחלטות. “גם אם קשה לראות אותם מוותרים לגמרי, ייתכן שראשי התעשייה יבינו שרדיפה אחרי לקוחות כמודל עסקי היא לא רעיון טוב במיוחד”, אומר ירקוני, “מנגד, הם גם עשויים להחריף את המאבק ולשלוח את ה־FBI לסגור אתרים בכל מיני פינות בעולם. קשה לנבא מה יהיה בעתיד. הכדור במגרש של האולפנים ובעלי ההון, כי הם מחזיקים בכסף, ובעלי אינטרס ברור. הציבור, לעומת זאת, אינו מאורגן”.

גואינג דאון: כל הדרכים לנצח את הדאונלואוד

עוד לפני שיבשה חותמת ה־FBI על הצו נגד מגה אפלואוד, כבר הוקם אתר חדש בשם Meegaupload, הדומה באופן חשוד למדי לאביו הרוחני ז”ל. נכון לעכשיו היצע התוכן בו עלוב למדי, ודי בטוח שיסגרו אותו במהרה, אבל בינתיים הוא שם. מלבדו, גם רוב המתחרים של מגה אפלואוד נותרו, לפחות בינתיים, על כנם: RapidShare, MediaFire ו־4shared, למשל. אתרים אלה חולקים את כל היתרונות והחסרונות של מגה אפלואוד - שירות חינמי ונגיש, לצד חווית צפייה שנויה במחלוקת. גם הטורנטים - קבצים שבאמצעותם אפשר להגיע לקבצים שמשתמשים אחרים מחזיקים על המחשב ולהוריד אותם - מהווים אלטרנטיבה ראויה. מפעילי ענק הטורנטים Piratby אמנם אמורים להישלח לכלא ולארח לקים דוטקום חברה, אך ככל הנראה האתר ימשיך לפעול בלעדיהם.

אתר Newsgroups, הרולס רויס של ההורדות, יאפשר לכם להוריד מבחר ענק של סדרות וסרטים, תמורת תשלום חודשי של 15-10 דולר. יתרונותיו: הוא מהיר, מקודד ככה שהספק לא יכול לראות מה הורדתם (לדיסקרטיים), ואפשר לתכנת אותו ככה שיוריד תכניות לבחירתם באופן אוטומטי, מה שחוסך התעסקות ומדמה טלוויזיה אמיתית. אתר UseNext עובד באופן דומה, וידרוש מכם רק תשעה דולר לחודש.

מי שרוצה לחזור בזמן מוזמן להפנות את מרצו ל־IRC - פרוטוקול שקדם לאינטרנט ואיכשהו מצליח לשרוד. מדובר בפורום חדרי צ’אט אולדסקול לגמרי, שבו משתפים קבצים דרך שרתים פרטיים. אין באתר הזה בשורה גדולה, למעט דיבור צפוף ומתמשך ורשימות על סדרות וסרטים שעתידים לרדת. מי שלחוץ לראות את הפרק הראשון של "מאד מן" דקה וחצי אחרי ששודר בארצות הברית - שם הוא יצוץ ראשון.

ולמי שממש נמאס להם לחכות להולו - האתר אמנם חסום למשתמשים ישראלים, אבל הגישה אליו אפשרית אם רק תשיגו כתובת IP אמריקאית. זה לא סיפור גדול, אבל קחו בחשבון שמהירות ההורדה ואיכות הצפייה לא יזכירו את אלה שעליהן מתענגים האמריקאים. להשיג גישה לנטפליקס זה כבר קצת יותר מסובך, ומצריך כתובת פיזית פיקטיבית כלשהי בארצות הברית, וגם כרטיס אשראי אמריקאי. כבר עדיף לרדת מהארץ.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ