נדב איל ואנגליה: מעריך, לא מאוהב

מהנימוס וההוגנות, דרך היכולת להמציא את עצמך מחדש, ועד דיור בר השגה. נדב איל, עורך חדשות החוץ של ערוץ 10 מכיר את בריטניה מספיק טוב כדי לא להעריץ אותה, אבל בכל זאת היה מאמץ ממנה כמה דברים

ערן לאור, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ערן לאור, עכבר העיר

“כשישראלים מדברים על אנגליה הם מדברים על לונדון”, אומר נדב איל, “זו לא בריטניה האמיתית, והם ממילא רואים את לונדון התיירותית. כמו שראינו במהומות שהתרחשו שם בתחילת השנה, יש המון שדים שהבריטים ניסו לתקוע בתוך הבקבוק ומשתחררים עכשיו. תת תרבויות שמנותקות לחלוטין מההוויה הבריטית, שאנשים בהן לא רואים את עצמם כבריטים. אנגליה הנוכחית, כמו כל אירופה, יוצאת נגד הרב תרבותיות”.

» נדב איל: עורך חדשות החוץ המעניין בטלוויזיהמחזירים את המנדט - פרויקט מיוחד:

» כל הדברים שחובה לייבא מהממלכה המאוחדת» געגועים למנדט: ישראל צריכה להפוך לבריטניה» המדריך לפסטיבל הקולנוע הבריטי בסינמטק» שגריר בריטניה בארץ אוהב את חיי הלילהנדב איל מתעקש שהוא לא אנגלופיל, אבל מבין בענייני בריטניה יותר מהרבה גרופיז שנשבעים בשמה של פיפה מידלטון. אחרי שירות צבאי בגלי צה”ל וכתיבה ב”מעריב” הוא נסע ללונדון, שם גר עם בת זוגו וכיום אשתו תמר איש שלום, ולמד לתואר שני בגלובליזציה ופוליטיקה גלובלית. כשחזר לארץ לפני שנתיים התמנה לעורך חדשות החוץ של ערוץ 10, וכך, כמעט מדי ערב – בלונדון וקירשנבאום ובמהדורה המרכזית – אפשר לצפות במופע הידענות האלגנטי והאינטליגנטי שלו, מלווה ביחס רציני ומשועשע בו זמנית למושאי הסיקור שלו. רציני אך משועשע. איל ב"לונדון וקירשנבאום":

את האובססיה שלנו לתרבות הבריטית הוא תולה בסיבות די טכניות. “יש הרבה מאוד ישראלים שגרו באיזשהו שלב באנגליה”, הוא מסביר, “במשך לא מעט שנים – גם היום, יחסית – בריטניה היתה מקום שהרבה יותר קל לגור ולעבוד בו, נניח אם משווים לארצות הברית. הסיבות הנוספות די משעממות: כולם יודעים את השפה, שכר הלימוד יותר זול. בריטניה, לונדון בעיקר, היא התמצית של אירופה. אפשר כמובן להתווכח ולומר את זה על פריז או על ברלין, אבל אין משהו שמשתווה ללונדון בעולם מבחינת מה שיש לה להציע”. אז אנגלופיל או לא, נדב איל מגיש לכם את הדברים שהוא היה מייבא מבריטניה:» היכולת להמציא את עצמנו מחדש. “מה שבריטניה עושה מאוד מאוד טוב, החל מסוף מלחמת העולם השנייה, זה להמציא את עצמה מחדש, תרבותית וחברתית. למלחמה היא נכנסה כאימפריה ויצאה ממנה כמדינת רווחה, כיוון שהבינה שבעולם החדש אדם לא יכול להיות רק לעצמו. בשנות ה־60 היא ממציאה את עצמה מחדש כמעצמה מוזיקלית. זה לא משהו שהיה חייב לקרות, בסך הכל מדובר במדינה בסדר גודל בינוני. אבל מהביטלס ועד איימי ויינהאוס, אנגליה ממשיכה לייצר תופעות והיבטים שונים של תפיסות תרבותית שונות, כמו הפאנק או ההרואין שיק”.» קול בריטניה. “המושג שייצג את שנות ה־90 המשגשגות, משחק מילים על השיר הפטריוטי ‘Rule, Britannia!’. בריטניה נחלצה מהשנים הקשות תחת מרגרט תאצ’ר, המשק הבריטי החל לצמוח, כסף התחיל לזרום לתוך המדינה. אלו היו השנים הכי טובות של הסיטי של לונדון, שהפכה למרכז פיננסי מתחרה לניו יורק. התרבות – מוזיקה, קולנוע, אמנות – פרחה, ומי שאחראי לכך היה טוני בלייר, שנתן תחושה שאנגליה הפכה למקום כזה שיש בו הכל: נסיכות כמו דיאנה, רעיונות פוליטיים חדשים שהתכתבו עם ביל קלינטון, בריט פופ, קייט מוס. היתה תחושה שבריטניה, לראשונה לאחר מלחמת העולם השנייה, מצאה את מקומה בעולם. זה דעך אמנם, אך גם היום יש זרימה אדירה של הון לבריטניה מכל מיני משקיעים ברחבי העולם, כי היא עדיין נחשבת למקום שיכול לתת מחסה מהסערה הכלכלית”.מקום שיש בו הכל, גם קייט מוס (צילום קרייג מרטין ל-Vouge U.K)» הוגנות. “אצל הבריטים יש עיקרון תרבותי של fairness. הוא נורא נורא משמעותי, קשה להבין עד כמה. אני מראש אומר – השירות שאתה כישראלי מקבל במשרדי ממשלה, בקופת החולים או בשוק הפרטי אצל חברת הסלולר שלך, טוב פי מאה מזה שתקבל בבריטניה. ישראלים צריכים לדעת את זה, אין בכלל מה להשוות. אבל התפיסה שונה לגמרי. אם יש לך טענה לגבי הוגנות, לא שולחים אותך הביתה. ואם מישהו מתנהג כמו בריון ולוקח משהו שלא מגיע לו, זו ההתנהגות שהבריטים הכי מתעבים. הם יצדדו תמיד באנדרדוג או במי שיזהו אותו ככזה”. » נימוס. “יש זלזול כזה אצלנו בעניין הזה, אומרים שזו צביעות. ולא שאין ממד כזה, אבל הנימוס עושה את החיים הרבה יותר קלים. הרבה יותר קל להעביר יום קשה כשאנשים מנומסים כלפיך. הנימוס עושה את הבלתי נסבל לקצת יותר נסבל. אתה גם נמדד לפי זה. תתקשר ותגיע אל האדם הלא נכון, הוא יחכה עד שתסיים לדבר בשביל לומר לך את זה. זה יכול להיתפס כמעצבן או כמנג’ס, אבל זה בעיקר אומר שאנשים חייבים להקשיב זה לזה. הקוד התרבותי מחייב אותם. מי שנוהג בחוסר נימוס הפסיד בוויכוח. מי שמדבר בקול רם, הפסיד. אם קטעת כמה פעמים את בן שיחתך, ויש אנשים שמסתכלים עליך, הם יאמרו שאתה לא בשליטה”.לא צריך להיות נסיכה כדי לשמור על הגינות ונימוס. קייט מידלטון (צילום: AP)» מדיניות מחירים לאומית. “ובגלל ההוגנות והנימוס, יש הרבה עקרונות שנובעים מהם. למשל מדיניות מחירים לאומית. אתה לא יכול לגבות יותר כסף כי אתה הסופרמרקט היחיד בעיר. וזה לא הניסוח שלי, זה הניסוח של Tesco, אחת מרשתות הסופרמרקטים הגדולות בעולם, רשת שיווק קפיטליסטית ששווה עשרות מיליארדים. לא מדובר בחוק, זהו כלל שהם שמו על עצמם, הם התחייבו. ולא שוברים את זה. אצלנו עושים ההפך, גובים יותר כסף בפריפריה כי לעניים אין אלטרנטיבה לקנות בה”.» דיור בר השגה. “הממשלה הנוכחית בבריטניה, אולטרה ימנית, תאצ’ריסטית, היא זאת שהודיעה עכשיו על תוכנית לדיור בר השגה. הם אומרים את המילים הללו במפורש, בלי קשקושים כמו אצלנו. כדי לקנות דירה באנגליה צריך כ־70 משכורות ממוצעות. בישראל צריך 150-140 משכורות ממוצעות. המצב שלהם טוב פי שניים משלנו, ויתרה מזאת – הם גם מרוויחים אבסולוטית יותר מאיתנו, הרבה יותר, 40 או 50 אחוז יותר בממוצע, והבתים עולים אותו דבר. אתה יכול לעשות את החישוב לבד. אבל הממשלה לא יושבת ואומרת ‘אנחנו לא נתערב בשוק כי לימדו אותנו ב־MIT לפני 40 שנה תפיסה כלכלית מיושנת וניאו ליברלית’. הם אומרים ‘אנחנו נעשה כל דבר כדי שאנשים יוכלו לקנות דירה’, ואם צריך ייתנו משכנתאות בגובה 90 או 100 אחוז שהמדינה תהיה ערבה להן. והם מחלקים קרקעות לקבלנים. מחלקים, לא מוכרים. הם ישלמו עליהן רק אחרי מכירת הדירות. ראש הממשלה דיוויד קמרון, תאצ’ריסט, שמרן, עומד באתר בנייה ומתחייב על נקודות לביצוע. אז נכון, יש שם ביורוקרטיה ענקית, אבל כשהבריטים עושים משהו – מרגישים אותו מיד, תוך כמה חודשים. יש שם ממשלה שמרנית שמקצצת בסיוע הממשלתי, אבל מפעילה תוכניות פי אלף יותר סוציאליות מהממשלה שלנו, כשהמצב אצלנו יותר גרוע. אתה מבין?”.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ