ערוץ ההיסטוריה מציג: הישראלים שלחמו בוייטנאם

"כל ילד אמריקאי רוצה להילחם במלחמה", אומר גדליה בקר, שלחם בוייטנאם. ספיישל מיוחד בערוץ ההיסטוריה מלקט עדויות מפי שבעה ישראלים שלקחו חלק בהיסטוריה האמריקאית, ומביא זווית דוקומנטרית חדשה על המלחמה. ראיון עם גיבור וייטנאם

עידן חגואל, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עידן חגואל, עכבר העיר

"אתה צוחק?! כל ילד אמריקאי רוצה להילחם במלחמה!", מכריז גדליה בקר, ישראלי שלחם בוייטנאם. לרגל עליית הסדרה האמריקאית "וייטנאם: הסרטים האבודים", שתשודר בערוץ ההיסטוריה הישראלי, הפיקה "טלעד" (פיסת היסטוריה לא מבוטלת בפני עצמה) ספיישל מיוחד שמלקט עדויות מפי שבעה ישראלים שלחמו במלחמה ההיא. הסדרה האמריקאית עצמה מרשימה, מלווה בקריינות אינטנסיבית של מייקל סי.הול (דקסטר, "עמוק באדמה"), ומביאה זווית דוקומנטרית חדשה על המלחמה, דרך נקודת מבטם והחומרים המצולמים של חיילים שלחמו בשדות הקרב הכאוטיים והעקובים מדם. העדים הישראלים, שלוקטו לזווית הישראלית על המלחמה היו אז יהודים אמריקאיים בתחילת שנות ה-20 לחייהם. לאחר המלחמה, מוכי טראומה ורדופים מבית, הם עשו עלייה על מנת לפתוח דף חדש בישראל.

להרוג כמה שיותר "צ'רלי"

הדוקו הישראלי מתבסס ברובו על צילומי הסטילס, וסרטי השמונה מילימטר של גדליה בקר, שהוצב בשנת 68' בוייטנאם ושהה שם שנה שלמה עד אוגוסט 69'. בקר עצמו התגייס למלחמה בלי שום נקיפות מצפון, הוא דווקא קיווה להשתתף בכמה שיותר קרבות ולהרוג כמה שיותר "צ'רלי" (כינוי לאויב הוייטנאמי). "הייתי צלף הליקופטר וקניתי מצלמת סטילס ומצלמת קולנוע רק כשהגעתי לשם", אומר בקר. "כל פעם שיצאנו מהבסיס המצלמה הייתה יושבת לידי. לא צילמתי בזמן לחימה, כי היינו צוות של שני טייסים; אחד טס ואחד יורה. אבל היו פעמים שיכולתי לצלם. רוב הצילומים שלי לא היו בזמן קרב".

צפית במהלך השנים בחומרים?"עברו הרבה שנים מאז שראיתי את הצילומים. בהתחלה כשחזרתי מהמלחמה הייתי מראה את החומרים לכולם, למשפחה. זה היה קצת משעמם עבור אנשים, כי הרוב היו צילומי נוף ורק מעט היו צילומים מסצנת קרב. וייטנאם היא מדינה יפיפיה ואהבתי לצלם אותה. לכולם שם הייתה מצלמה".

רוב הפרק הישראלי מבוסס על החומרים שלך"זה מעניין. כנראה לשאר החבר'ה לא היה חומרים יותר מדי מסעירים". בעוד הטיפול הטלוויזיוני האמריקאי עשיר; בחומרים ויזואליים, עריכת סאונד עוטפת ומותחת, ומבע קולנועי מקורי, כזה שנע בין עדויות דוקומנטריות לעדויות משוחקות על ידי שחקנים.  טיפול ששם מטרה להמחיש באופן דרמטי ככל האפשר את תחושת הכאוס המוחלט שהתרחשה בשדות הקרב הווייטנאמיים. בערוץ ההיסטוריה הישראלי, כדרכם, רצו להוסיף פילרים ולתת זווית ישראלית לסרט. לאחר מפגש עם בקר וצפיה בחומרים שלו, הוחלט להרים משהו גדול יותר, סרט דוקומנטרי שיעמוד בזכות עצמו. אבל, למרות המאמץ וחשיפה של חומרים שטרם נראו, וסיפור שטרם סופר, דווקא הנספח הישראלי סובל מדלות החומר וטיפול חסר מעוף ונטול עומק; העדויות מצולמות באופן שבלוני על רקע שחור נטול השראה , וחומריו של גדליה ושאר החיילים מחווירים אל מול כמויות חומר הגלם בכל אחד מפרקי הסדרה האמריקאית. "תמיד רציתי ללכת למלחמה. להילחם, ליהנות". גדליה בקר:

הבודהיסט שחזר בתשובה

מהמלחמה עצמה בקר מודה שהוא די נהנה, אבל המניעים האמיתיים למלחמה שברו אותו: "חזרתי מוייטנאם מאוד כועס, ראיתי הרבה אנשים נהרגים מהסיבות הלא נכונות. ראיתי ניהול שגוי של המלחמה ופגשתי כמה מהאנשים הכי לא נכונים שיכלו להציב כמפקדים. זו הייתה פאשלה טוטלית".  "הייתי הרוס, מדוכא. פשוט לא ידעתי איך להתמודד עם זה. זה אותו הדבר שעובר על החיילים היום שחוזרים מעיראק. המון מתאבדים, המון בורחים להרים ולא חוזרים לתפקד בחברה. החיילים שחזרו מוייטנאם לא יכלו לחיות יותר במדינה שלהם. הם איבדו אמונה". כיום בקר מתגורר בירושלים והוא שידרג עצמו מיהודי אמריקאי ליהודי מאמין וחרדי לכל דבר. כמו מרבית מהחיילים ששבו חיים מהמלחמה, גם בקר אובחן כלוקה בפוסט טראומה. הוא מתאר את אובדן האמונה המוחלט בצדקת הדרך האמריקאית כקטליזטור לתחילת המסע הרוחני שלו אל היהדות. המסע החל דווקא בחיבור לבודהיזם, בזמן השהות בוייטנאם: "התחלתי להפוך לאדם רוחני בסייגון. התעניינתי דווקא יותר בבודהיזם ופחות בג'ודהיזם. הבודהיזם משך את תשומת ליבי. האספקטים המטה-פיזיים של האמונה ריתקו אותי וגיליתי שכיף לי ללמוד אותה". התוכנית של בקר הייתה להצטרף למנזר בודהיסטי בהוואי ולהמשיך ללמוד גם אחרי המלחמה. אבל בזמן שחצה את היבשת מהחוף המזרחי לחוף המערבי כדי לתפוס מטוס להוואי, פגש חבר עבר ששכנע אותו להצטרף אליו כדי לבדוק כת של נוצרים הזויים באזור. בקר שהה עם "בני האלוהים", כת נוצרית קיצונית, שלושה חודשים.

מה גרם לך להישאר עם כת "בני האלוהים"? למה לא המשכת להוואי?"הייתי סקרן לגביהם. הם היו מאוד רציניים ואפלים. אבל בעיקר ניסיתי להבין איך יכול להיות שיש יותר מדת אחת באותו עולם. היה לי קשה להבין את הקונספט הזה. חשבתי שאם יש אלוהים אחד אז איך יכול להיות שיש כל כך הרבה דתות שככל הנראה סותרות אחת את השנייה. תמיד חשבתי שצריכה להיות דת אחת. קח בחשבון שזו הפעם הראשונה שהתחלתי בכלל לחשוב בכיוון של דתות". 

זווית אחרת למלחמה. גדליה בקר:

פוסט טראומה אחרי ההתקרבות לבודהיזם, והפלרטוט עם הנצרות הקיצונית בקר נשאר מרוקן. "המוח שלי היה שבור בנקודה הזו. עברתי יותר מדי דברים", הוא מודה בכאב. "עברתי התמוטטות כללית. לא ידעתי מה לעשות, היו יותר מדי דתות בעולם והייתי שבור אחרי המלחמה ואחרי קבלת הפנים כשחזרתי הביתה. המלחמה ניערה אותי מכל האמונות שלי". דרשות אנטישמיות בכת הנוצרית יצרו אצלו דווקא ריאקציה הפוכה, הן קרבו אותו לתורה ולשורשיו היהודים. "המשפחה שלי יהודית, עוד מתקופת המלך דוד", אומר בקר בלי צל של ספק. בקר מתגורר בישראל משנת 73' ודעתו על מלחמות ישראל באשר הן הרבה יותר סלחנית, "אנחנו מדינה קטנה ואנחנו נלחמים כדי לשרוד".

ומה הדעה שלך היום לגבי מלחמות באופן כללי?"יש מלחמות צודקות ויש מלחמות שהמטרה שלהן היא להרוויח כסף. כל מלחמה עושה כסף, אבל מלחמת וייטנאם החלה כדי לעשות כסף. זו הייתה מלחמה מלוכלכת מההתחלה, שהמטרה שלה הייתה להרוויח ביליוני דולרים".

האם מלחמת וייטנאם עדיין מוחשית בזיכרון שלך?"יש לי המון זיכרונות מהמלחמה, אבל הם רק זיכרונות טובים. נהניתי מאוד מהמלחמה. אהבתי את זה. זה היה בדיוק מה שקיוויתי שזה יהיה, התאכזבתי רק שלא השתתפתי ביותר קרבות עם דם. אבל אתה יודע, אני פשוט אוהב מלחמה. אני אוהב את הרעיון של להרוג את הרעים. זו הדרך הכי קלה להבין את העולם".

אתה באמת אוהב את המלחמה ששברה אותך?"היא שברה אותי כי למלחמה עצמה לא היו מטרות. ידעתי את זה בוודאות רק כשחזרתי מוייטנאם. בזמן המלחמה היה לי המון מידע והיו לי המון שאלות, אבל עוד לא יצא לי להתיישב עם מישהו ולדבר או לשאול את כל השאלות. זה קרה רק אחרי שחזרתי".

אי אפשר לחזור אותו בן אדם. גדליה בקר:

גם 40 שנה אחרי, הצלקת מהמלחמה עוד ניכרת בזיכרון של בקר ובזיכרון האמריקאי הקולקטיבי; מלחמה שארכה שמונה שנים, גבתה מעל ל-50 אלף חיילים מהצד האמריקאי, ומאות אלפי חיילים ואזרחים מדרום ומצפון של וייטנאם. שהחלה כמהלך מלחמתי מגובה בתמיכה גורפת של הציבור, באמצע שנות ה-60', והפכה למחלוקת בלב האומה האמריקאית עם תחילת שנות ה-70'. התפנית בדעת הקהל הייתה רדיקלית - החיילים ששבו משדה הקרב וחשבו שקבלת הפנים מבית תהיה זו של גיבורים, הושפלו לגלות שרוב הציבור האמריקאי מתבייש בבניו הלוחמים. הסדרה החדשה הנ"ל באה לעשות צדק עם אותם לוחמים שחויבו להתגייס למלחמה, והיא עושה זאת מבלי לנקות (יותר מדי) את המצפון האמריקאי על כמויות ההרג ומבלי לגמד את עומק המחדל בניהול הכושל של המלחמה. "וייטנאם: הישראלים שלחמו שם", ראשון, 22:55, בערוץ ההיסטוריה

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ