מצחיק, אפל וחסר בושה: לואי סי קיי עובד כדי להצחיק

"אם אתה אומר דברים איומים, זה בסדר כל עוד זה מכוון כלפי עצמך", אומר הקומיקאי הג'ינג'י חסר המעצורים, שלא מתבייש לצחוק על המחשבות הכי אפלות ואיומות שלו. ה-GQ הגדירו אותו כאיש הכי מצחיק שחי היום, ויש להם סיבה טובה

עמית קלינג, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמית קלינג, עכבר העיר

לפני חודש קיבלתי אימייל מהסטנדאפיסט הכי גדול בעולם כרגע, לואי סי.קיי. טוב, אני ועוד 200,000 אנשים לפחות: האנשים שקנו בחמישה דולר את מופע הסטנדאפ האחרון שלו, "Live at the Beacon Theater". אין לי תשובה מדויקת לשאלה למה שאקנה את המופע, אבל אוריד עשרות סרטים וסדרות – בהן שתי העונות של "לואי", הסיטקום של סי.קיי בערוץ  FX (שיגיע לערוץ yes oh החודשים הקרובים) – מבלי למצמץ. יש כמה סיבות טובות: כי זה זול; כי זה פשוט, בדיוק כמו שאינטרנט צריך להיות, בלי התחכמויות, הרשמות ובלאגן – תן מספר כרטיס אשראי, קבל לינק להורדה. וגם כי זה לואי סי.קיי, ואחרי היכרות עם החומרים הקודמים שלו ושתי עונות של "לואי", קשה שלא להרגיש קצת קרובים אליו.

בדיחה עד הסוף

ההתנהלות הציבורית של סי.קיי כל כך טובה, פשוטה ואמיתית שלפעמים מתחשק פשוט לא להאמין לה. על כל מייל שמגיע עם שגיאות הקלדה ופרטים לא נחוצים ("אני כותב את זה ממושב אחורי של מכונית שלוקחת אותי להופעה בטונייט שואו...") מתחשק להגיד, רגע, העולם הזה לא עובד ככה. זו חייבת להיות מערכת יחסי ציבור מתוחכמת במיוחד שמנסה ליצור הזדהות עם הג'ינג'י השמן והעצבני הזה. אבל סי.קיי עושה כמעט הכל לבד: בראיונות הוא אוהב להתגאות בכך שהוא עורך את הפרקים של הסדרה על המקבוק שלו. זהו בו בזמן שורש וסימפטום לשליטה היצירתית המוחלטת, כמעט חסרת התקדים, ממנה הוא נהנה בסדרה. "מבחינתי זו ברירת המחדל", הוא הסביר בראיון לאתר המוזיקה פיצ'פורק ביוני שעבר, "אם היית כותב ספר ומישהו היה אומר לך, 'איך זה שכתבת גם את שמונה הפרקים האחרונים?', היית אומר, 'כי אני הסופר'. ככה אני מסתכל על זה." מוקדם יותר באותה שנה, פיצ'פורק כתבו על המופע של סי.קיי, "Hilarious", ש"זו קלישאה להגיד על סטנדאפיסט שהוא אומר את מה שכולנו חושבים, אבל כוחו של לואי סי.קיי הוא בסירוב שלו להתבייש במחשבות הכי איומות והרסניות שעוברות לפעמים גם בראש של אנשים הגונים לחלוטין". אולי זהו לא צירוף מקרים ששלושה מופעים שסי.קיי שיחרר מרכיבים מעין מוטו עבורו: "Shameless, Chewed Up, Hilarious" ("חסר בושה, לעוס, קורע מצחוק").זול, פשוט ולואי סי קיי. מתוך המופע בביקון:לא לגמרי ברור אם "לואי" הפכה את סי.קיי לכוכב העל שהוא, או שמא היא באה בזריזות והתלבשה על הגל שעליו רכב, בעקבות שני מופעי סטנדאפ מעולים שצילם עבור HBO: "Shameless" ו-"Chewed Up". סדר הדברים גם לא מאוד משנה: שני הדברים השלימו זה את זה. היסודיות ואתיקת העבודה שסי.קיי הפגין סביב "לואי" הן גם תכונות שמובילות את שיטת הסטנדאפ שלו. הוא מספר בדיחות עד הסוף: גם מבחינת מתיחת הגבולות התמידית (ב"Beacon Theater" הוא מכריז שהוא רוצה להוריש את גופתו למוסד שיאפשר לאנשים להיכנס לחדר עם הגופה שלו ולעשות איתה מה שהם רוצים), וגם בהעדפה שלו לסחוט כל סיפור שהוא מספר עד תום. סטנדאפיסטים אחרים מספרים יותר בדיחות בדקה. הוא משוחח עם הקהל הרבה יותר משהוא מדבר אליו ,למרות שהוא חסר רחמים למי שמנסה להתערב במופע שלו. הוא לוקח הרבה נשימות, מתעכב על משפטים, מהרהר בהם. אבל לגישה שלו יש גמול. הקהל שלו לא צורך את הבדיחות שלו כמו שהוא צורך את סי.קיי עצמו, את האישיות המרירה-מורבידית-אופטימית שלו, והוא נשטף בצחוק לא רק אחרי הפאנצ'ים. ההצלחה שלו היא לא רק בקרב הקהל: מגזין GQ בחר אותו כאיש הכי מצחיק שחי כיום. רולינג סטון הסתפקו בלקרוא לו "הקומיקאי הכי טוב והכי אפל באמריקה". גס יותר מסיינפלד הסטנדאפ של לואי סי.קיי משונה וסטנדרטי לגמרי בו זמנית. אין בו שמץ מהחיבה לאבסורד של מיטש הדברג, אמו פיליפס או אפילו סטיבן רייט; הוא פועל במסורת הקלאסית של ה-observational humor. יש לו גם קשר גנטי ברור לג'רי סיינפלד – שניהם עוסקים באופן בלעדי בחוויה היומיומית. אבל בעוד שסיינפלד שיחק בעיקר על אמפתיה ברורה מהקהל ("שמתם לב פעם ש..."), סי.קיי קיצוני יותר, גס יותר ומשונה יותר. הוא מנצל את העובדה שהוא נראה, נשמע ומתנהג כמו האמריקאי כחול-הצווארון הממוצע ביותר (בדומה לדמות שגילם בסיטקום הכושל שלו מלפני עשור, "Lucky Louie", כמו גם תפקיד אורח בתור שוטר נאיבי וטוב לב בעונה השנייה של "מחלקת גנים ונוף"). לא כל כך מעניין אותו אם הקהל שלו שם לב למשהו הזה שהוא הולך לדון בו. מה שחשוב הוא שסי.קיי שם לב, ושהוא הולך לקחת אתכם איתו.

נראה, נשמע ומתנהג כמו אמריקאי ממוצע. מתוך "Lucky Louie":

עמדת הקומיקאי של סיינפלד היא עמדה נוחה. בין אם הוא התבדח על זקנים שנוהגים לאט או סיפר את בדיחות שדות התעופה הבלתי נמנעות, הוא נתן קול לדברים הקטנים והמרגיזים, אבל מצידו שמר על סוג של איפוק. סי.קיי הולך עם הכעס שלו עד הסוף. אם הוא מדבר על נהגים או ילדים שבוכים במטוס או מלצרים טיפשים, הוא תמיד מעוניין לנפץ את הגולגולת שלהם בפרץ אלימות בלתי נשלט. אפילו את הילדות שלו הוא מקלל. הוא מודה שהוא אוהב אותן בטירוף, כמובן, אבל מיד אחרי זה מכריז ש"little children are assholes", ושהבת שלו צריכה לציית ללו"ז שלו כי אין לה שום דבר חשוב לעשות (גם אם היא לא מסכימה). העמדה שלו היא שילוב מוזר בין אמת לביזאר, בין אינטליגנציה ליצרים האפלים שלו - ושל הקהל שלו. זה לא נוח להזדהות עם לואי סי.קיי. זה לא כיף. אבל אי אפשר שלא.

"אם אתה אומר דברים איומים, זה בסדר כל עוד זה מכוון כלפי עצמך", סיפר סי.קיי לפיצ'פורק באותו ראיון. "היופי ב'ג'קאס' הוא שמה שקורה שם הוא בין חברים. אם הם היו מרביצים לזקנות זה היה נורא. אם היטלר היה מנצח במלחמת העולם השניה וכל העולם היה נאצי, בטח הייתה גרסה של 'ג'קאס' שבה עושים את הדברים האלה ליהודים. בטח היטלר היה צוחק מזה, אבל אני לא. לא כי זה אנטישמי, אלא כי זאת לא קומדיה טובה". המשפט הזה הוא רגע נדיר שגם מאופיין בהומור השחור של סי.קיי, וגם הסבר מלא ארס-קומי שלו.

מגנט לא צפוי האמריקאיות הממוצעת של סי.קיי, לצד חוסר הבושה והדמיון המופרע באמת, מעמידים מראה מוזרה מול הצופה שלו. האם הם אמורים להזדהות עם האיש הזה, ששונא את עצמו על כך שהוא שמן ועצלן אבל מודה שהוא כבר "לא ממש צריך את הגוף הזה בכל מקרה". הוא נראה ונשמע כמוהם, אבל האם הוא מביע את הדעות הסודיות של כל תושבי ארץ הפוליטיקלי קורקט או שמא זה רק הטריפ הפרטי שלו? הניגוד הזה הוא חלק ממה שממגנט בסי.קיי: אפשר לצפות בו מבלי להתפלא, אבל אי אפשר לקרוא לו צפוי.זה בדיוק גם מה שקורה ב"לואי", ובעונה השנייה בפרט. זו לא סדרה שטורחת לשמור על סוג כלשהו של עקביות: סי.קיי עצמו הוא הדבר היציב היחיד בה. בעונה הראשונה יש לו אח תלותי ומשונה, שבעונה השנייה מתחלף באחות עוקצנית שמזכירה גרסה נשית של סי.קיי עצמו. אף אחד מהם לא חוזר או מוזכר בפרקים האחרים. השחקנית שמשחקת את אימא שלו מתחלפת. בחלק מהפרקים קורים דברים שגובלים בסוריאליזם, אחרים ריאליסטיים להפחיד. חלק מהפרקים מחולקים לשני עלילות. אחרים לא. עוד אחד נמשך 40 דקות ומתרחש בחלקו באפגניסטן. באחד הפרקים מהעונה השנייה יש את השוט הכי משונה שראיתי בטלוויזיה אי פעם: מבלי לזוז, המצלמה מתעדת את סי.קיי נוהג במכונית עם בנותיו במושב האחורי, ושומע את "Who Are You" של The Who מההתחלה ועד הסוף. הוא רוקד במושב, מתופף על ההגה ושר את כל המילים. המצלמה לא זזה. השיר נמשך למעלה מחמש דקות ולא תורם שום דבר ממשי לפרק. למה? כי זה המקום שאליו התחשק לו ללכת באותו שבוע. זה שם, ובתוך החוויה הכללית הזאת, של לאהוב את לואי סי.קיי, זה איכשהו עובד.בין סוריאליזם לריאליזם. מתוך "לואי": כמו הסטנדאפ שלו, גם "לואי" היא סדרה אורגנית, חיה ולא כל כך מהונדסת. כל הזמן מתחשק לפסול את זה כמראית עין. כמעט מעצבן לחשוב על כך שיש אדם שהחיים שלו כוללים לזרוק את כל מה שקורה בראש שלו לתוך תסריט, ואז להפוך אותו למציאות. לואי סי.קיי יודע שהוא חי את החלום: הוא הודה שהרוויח מהמכירות של "Live at the Beacon Theater" יותר ממיליון דולר. "זה זמני. יש לי עוד שנה או שנתיים ליהנות מזה", הוא מודה בתחילת "Beacon Theater", "ואז אני אחזור להיות כמוכם. אבל בינתיים אני קצת יותר טוב".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ