מ"הומלנד" ועד "תא גורדין": הבוגדים משתלטים על הטלוויזיה

קצין שהוא גם מרגל ושבוי מלחמה שהוא גם טרוריסט – שתי דרמות חדשות מציבות מולנו את האיום הכי גדול שאפשר לחשוב עליו – בגידה במולדת

איילה פנייבסקי, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איילה פנייבסקי, עכבר העיר

"תא גורדין" עולה השבוע ב־yes. היא אמורה לספק, בסך הכל, לא מעט אנשים. כתב אותה רון לשם, שמספיק אנשים שאהבו את אם יש גן עדן ו"בופור" מחכים לפרויקט הבא שלו; היא מתנהלת חצי ברוסית, מה שאמור לשכנע את אלה מאיתנו שדוברים את השפה; ויש בה את רן דנקר, שקהל היעד שלו רחב ודי ברור. היתרון הנוסף של "תא גורדין": היא עוסקת באחד הנושאים הלוהטים של הדרמה הכי עכשווית, נושא שליברמן אוהב במיוחד – נאמנות. נאמנות היא החוק נאמנות היא הדבר הכי משומש בהיסטוריה. דלילה היתה שם וגם דוד, בסיפור ההוא עם בת שבע, שהפרק השני בסדרה מרפרר אליו בקטנה. אבל הנאמנות של "תא גורדין" היא לא לבני זוג וגם לא לעצמך או לאני האמיתי שלך או כל זה. "תא גורדין" תובעת נאמנות למדינה. כל השאר הם הסחות דעת – אהבות, משפחות, שגרת חיים. נאמנות היא תמיד עניין בעייתי; יותר דומה לחתונה מאשר לאהבה. היא שם בדיוק בשביל הרגעים שבהם אין אהבה. נאמנות היא החוק. דרמות כמו מד מן, הסופרנוס, שובר שורות או "הסמויה" חופרות במסע הפרטי של איש אחד בדרך להיות יותר או פחות מוסרי (בדרך כלל פחות מוסרי, ואגב זה, אתם חייבים לעצמכם את הפרקים האחרונים בעונה השנייה של אימפריית הטיילת). זה לא הקטע של "תא גורדין" או של "חטופים" או של הומלנד: הבגידה שלהן היא יותר עמוס לוינברג מאשר דון דרייפר. גם כשאייל גורדין (דנקר, חתיך ובינוני כמו תמיד), או סרג'נט ברודי מ"הומלנד" בוגדים במישהו פרטי, והם עושים את זה כמובן – זה לא האישיו. הסיפור הוא אנחנו – מה זה עושה לנו ועד כמה הם מעמידים אותנו בסכנה. לאף אחד לא אכפת מגורדין או מברודי או מנמרוד קליין. הם לא גיבורים קלאסיים – הם פצצה מתקתקת.הסיפור הוא אנחנו. מתוך "תא גורדין": בדרמות החדשות והבסך הכל עשויות היטב האלה יש משהו שמצליח לשקף הלך רוח כללי. הן לא מפרקות באמת את הטראומות של הגיבורים שלהן, כל אחד והבעיות שלו (שבי, חטיפה, סתם טראומה, ריגול). הן מפרקות את שלנו. הם עצמם מסתפקים בפלאשבקים מיושנים, זיעה לפעמים, סלואו מושן; הטראומה שנחשפת באמת היא זאת של כל השאר. הגיבורים של סדרות הנאמנות האלה הם קודם כל בוגדים בפוטנציה – במשפחה ובלאום – ורק אחר כך קורבנות של עצמם או של הנסיבות או שלנו. הפחד שמישהו "מאיתנו" ילך "נגדנו" הוא הדבר הכי חזק בהן. כאן זה המוצא הרוסי שהופך את גורדין לקבוצת סיכון ("תא גורדין"), שם אלה תושבי הכפר רג'ר ("חטופים") ובארצות הברית סתם מוסלמים ("הומלנד"). הם פוגעים במשפחות שלהם וביקרים להם, אבל זה לא העניין – כולנו אמורים להרגיש בסכנה.נחמד לחשוב שאנשים הם יותר מסיכון ביטחוני. אבל במקומות מסוימים ובזמנים מסוימים, הם לא. כשנשים הן איום על המוסר הכללי, זרים הם איום על המצב הביטחוני וכל השאר הם סכנה דמוגרפית. אם להסתמך על הפרקים הראשונים, "תא גורדין" מסתמנת כסדרה לא רעה, למרות המשחק הלא אחיד, ובארצות הברית "הומלנד" סגרה עונה משגעת. הן עושות נעים, אבל שווה לראות מה הן אומרות; זה רק נשמע כמו רוסית."תא גורדין". ימי ד' (מ־4.1), 22:00. yes Dramaכולם סכנה דמוגפית. מתוך "הומלנד":

יבוא אישי השאלה אם להיות נאמן לעצמך או למדינה מוכרעת בפרק הראשון של המופת הבריטי האחרון "Black Mirror". היא מוכרעת חרא. בעולם של צ'רלי ברוקר, מי שקובע בשאלות של מוסר, וגם בכל שאר העניינים, היא הטכנולוגיה, או הכוח הבלתי נשלט שאנחנו מאמינים שיש לה. אתם יכולים לנחש איזה יופי זה נראה. מיני סדרה מקורית ומדאיגה עם עומק של ספר עיון ופאן של מותחן טוב. תורידו אותה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ