רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מרובינזון קרוזו ועד הישרדות: הריאליזם שבריאליטי

"רובינזון קרוזו" של וילאם דפו היה הספר הראשון שכולו וידוי שקרי, והראה לקוראים את הדרך לזגזג בין מציאות לבדיה. בעולם המודרני הריאליטי הוא הסיפור האמיתי, והרשתות החברתיות מובילות את הדרך למהפכת וידויים

תגובות

כמעט 1,400 שנים עברו מאז פרסום “הווידויים” של אוגוסטינוס באלכסנדריה של 397 (ספר שתרם תרומה מכרעת למהפכה הנוצרית) ועד “הווידויים” של ז'אן ז'אק רוסו, בצרפת של 1781 (ספר שתרם תרומה מכרעת למהפכה הצרפתית). ראשון למתוודים החילונים, רוסו החליט להציג את עצמו לעולם באומץ לב, על כל חטאיו, השפלותיו וילדיו הממזרים, וגרר בעקבותיו וידויים נועזים של משכילים הרפתקנים ברחבי אירופה.  בניגוד לגברים, שסיפרו על חייהם הפרטיים בגילוי לב והובילו לתמורות בתפיסה הערכית של דורות של קוראים, נשים בנות התקופה נאלצו להקפיד על אנונימיות, טשטוש והסוואה. כמו סופרות במגזר החרדי כיום, גם על הכותבות באירופה הנוצרית הוטל צו צניעות חמור. נשים אמנם לא העזו לפרסם וידויים בגלוי, אך כבר ב־1650 החלו נשות חצר צרפתיות להדפיס את מה שידוע היום בתור “רומן מפתח” – סיפור שמבוסס על אירועים אמיתיים, אך נכתב תוך טשטוש פרטים מזהים. “הנסיכה מקלוו” של מארי־מדלן דה לאפאייט ו”ארטאמן” של מדלן דה־סקודרי היו מראשוני הספרים בז’אנר זה, ונקראו בשקיקה על ידי אלפים ברחבי אירופה. ההצלחה המסחררת והעניין שמצאו הקוראים בהצצה לתוך נפשן של דמויות מן החיים הובילו בסופו של דבר ללידתו של הרומן הקלאסי הבדוי, זה שמוכר לנו היום פשוט כ”ספרות”

נכתב בידי עצמו

בתחילת המאה ה־18 החל המעבר מן הווידוי האמיתי אל הווידוי הבדוי. זה היה ניסוי חדשני ונועז. אנשי המילה שאלו את עצמם: מה לגבי כתיבת סיפור מומצא ופיקטיבי לחלוטין, שיעמיד פני אמת לאמיתה? אותם סופרים ראשונים של הז’אנר החדש – בדיה שאינה שירה, מחזאות, מיתולוגיה דתית או ביוגרפיה – פחדו שלא יהיו להם קוראים. אולי בגלל זה ראשון כותבי הרומן האנגלי, דניאל דפו, העניק לספרו שם שכולו הצהרה שקרית. דפו, עיתונאי ידוע שהיה אז כבן 60, פירסם בשנת 1719 את ספר הביכורים שלו, ששמו המלא היה: “חייו והרפתקאותיו המוזרות והמפתיעות של רובינזון קרוזו, מלח, מהעיר יורק: שחי 28 שנים בבדידות מוחלטת, באי לא מיושב לחופי אמריקה, ליד מוצא הנהר הגדול אורונוק; לאחר שספינתו התנפצה על החוף, כל אנשיה נספו מלבדו. בצירוף עדותו על חילוצו המפתיע על ידי פיראטים. נכתב בידי עצמו”.הקוראת האינטליגנטית בת זמנו אולי שיערה שהסיפור לא היה ולא נברא אלא במוחו הקודח של דפו. אבל ציבור הקוראים הרחב האמין שבאמת היה אחד כזה, רובינזון, שנקלע לאי בודד ושרד בו בעזרת ששת. בעיתוני התקופה נכתבו ביקורות ספרותיות שנטען בהן שאין כאן שום יצירתיות אלא כתבה עיתונאית, שבינה ובין אמנות אין דבר וחצי דבר. 200 שנה מאוחר יותר כתבה וירג’יניה וולף שהספר “כל כך דומה להפקה אנונימית של אחד מבני הגזע האנושי, שנדמה ששמו של דניאל דפו נמצא בעמוד הפותח ללא כל זכות”. מאז, כידוע, הודפסו אלפי מהדורות של הספר, שתורגם לכל שפה אפשרית וזכה לאינספור עיבודים וחיקויים, המשכים ופיתוחים, מ”משפחת רובינזון השוויצרית” ועד עשרות הווריאציות של תוכנית הריאליטי הבינלאומית הישרדות.וריאציה על רובינזון קרוזו. "הישרדות": 

מבוסס על סיפור לא אמיתי

מ”רובינזון קרוזו” ועד לאכול, להתפלל, לאהוב סופרו לנו מאות סיפורים תחת ההצהרה “מבוסס על סיפור אמיתי”. אלא שהצהרת הריאליטי היא סיפור מעט שונה. כמו בכתיבה הווידויית המקורית (של אוגוסטינוס ורוסו), הריאליטי לא מתבסס על סיפור אמיתי - הוא עצמו "סיפור אמיתי". בניגוד למקרה של “רובינזון קרוזו”, שם המציא דפו דמות וטען שהיא קיימת, בריאליטי מוצגים לקהל אנשים חיים, בזהותם האמיתית. זה העירוב הרדיקלי ביותר בין מציאות ובדיה שנראה בתרבות עד כה.לכן ה”חוזה” של הריאליטי עם הקהל צריך להיות חוזה תיאטרלי הפוך. החוזה התיאטרלי דורש מהקהל להשהות את חוסר האמונה: בתיאטרון, גם כשכל הצופים המבוגרים ורוב הצופים הילדים מבחינים בכך שהירח הוא רק פנס, הם מסכימים להשהות את הספקנות לטובת היכולת לשקוע בעלילה ולהאמין לדמויות. בריאליטי, מניפולציה יצירתית שהופכת אנשים חיים לדמויות ואירועים לסיפור, צריך להשהות את האמונה. זו יצירה לכל דבר, שבמסגרתה מה שבאמת קרה לא קשור לעניין.דמות שלכאורה קיימת. "רובינזון קרוזו": בסופו של דבר, הריאליטי, כמו הרומן הריאליסטי, בנוי סביב ציר נרטיבי שחומרי הגלם משתבצים לאורכו, בסדר התרחשות שאינו דווקא כרונולוגי, אמיתי או טבעי. הוא לא אוטוביוגרפיה או ממואר, שנכתבים במבט לאחור ועושים שימוש בזיכרון. הריאליטי, כמו יומן, בלוג או דף פייסבוק – מצולם ומתועד תוך כדי תנועה. רק בשלב העריכה, שלעתים מתבצע גם הוא תוך כדי תנועה, מתרחשת פעולת חילוץ הסיפור. בניית הנרטיב הזו – הצגת ההתרחשויות בסדר מסירה מסוים, שמעודד פרשנות מסוימת – היא פעולה יצירתית וממשמעת (בשני המובנים. גם נותנת משמעות וגם משמעת. המציאות היא כאוס, הסיפור הוא סדר). תוכניות הריאליטי המשתכללות והולכות משתמשות באלמנטים ספרותיים קלאסיים. מ”לוליטה” של נבוקוב ועד “הרצוג” של סול בלו – המאה שעברה היתה רוויה דמויות פיקטיביות שהתוודו בגוף ראשון על סטיות מן הנורמה ועל חולשות אנושיות פשוטות. הריאליזם איפשר לסופרים כמו פלובר, נבוקוב או ד”ה לורנס לבצע הזרה, ובאמצעותה לשנות תפיסות, לעורר מחשבה, לרגש ולהטריד את הקוראים (ואת הצנזורה). אבל הריאליזם כבר איבד משהו מיכולתו לזעזע את השמרנים, כך שבסופו של דבר עשינו איזה סיבוב, וחזרנו בטוויסט אל נקודת ההתחלה. כל תקופה היסטורית והתחבולות הספרותיות שהיא ממציאה, בהתחלה פוסלת, אחר כך מעכלת ולבסוף מטמיעה לתוכה בנונשלנטיות. וכן, כמו כל תקופה וידויית אחרת נדמה שגם התקופה הנוכחית, על מיליוני מתוודיה בתוכניות הטלוויזיה, בבלוגים, בפייסבוק, בטוויטר וביוטיוב, בהחלט מובילה אותנו לקראת מהפכה. מדע בדיוני

אז איך ייראה ספר העתיד? עורכים, מו”לים ויזמים מתחומי תוכן ומדיה שונים שוברים את הראש כבר כמה שנים בניסיון לברר עתיד הספרות לאן. השמרנים טוענים תמיד שטקסט הוא טקסט, לא משנה באיזה פורמט צורכים אותו. השמרנים צודקים כמובן, וההעדפה הזו כפי הנראה תישאר על כנה לנצח. אנשים תמיד יקראו סיפורים, בין אם הם מועתקים על פפירוס, מודפסים בספר כרוך או מורכבים מפיקסלים על מסך מגע של אייפד. ובכל זאת נעשים ניסיונות בלתי נלאים לחדש משהו בפורמט שבו אנחנו צורכים ומייצרים סיפורים. הערת שוליים: ספר שהוא רשת חברתיתלפני 20 שנה, עם תחילת עידן האינטרנט והניסיונות לפצח את עתיד הספר האלקטרוני, נערכו ניסיונות רבים ליצירת ספר משותף, שמורכב כולו מתגובות והיפרלינקים. כמעט כל טקסט כזה הפך בתוך כמה חודשים לעצום בגודלו ולבלתי קריא. עד כה, הניסיונות לייצר מדיה חברתית בטקסטים ספרותיים די נכשלו. הצרכנים בתחום זה מעוניינים פחות להכניס אינפוט משלהם, לקרוא תגובות של קוראים אחרים או לחבר בין טקסטים ממקורות שונים. למרות זאת, ניסיונות בכיוון הזה ממשיכים להתקיים. חברת קומנטפרס (commentpress), למשל, מפרסמת ספרים שבהם הערות הקורא ממוקמות ממש ליד הטקסט עצמו, במקום מתחתיו כמו בבלוגים ובאתרים המוכרים לנו. סושל בוק (Social Book), לעומתה, היא פלטפורמה לקריאה חברתית, שמאפשרת גיבוש קבוצות קריאה וקריאה סימולטנית של קוראים, שיכולים לתקשר ביניהם. התפיסה הזו רואה את הספר עצמו כנקודת מפגש וכמקום לדיון - גם בין הקוראים לבין עצמם, וגם בינם ובין מחבר הספר.פלטפורמה לקריאה חברתית. The social book.com (צילום אתר) ענישה קולקטיבית: ספר שכותבים יחדבוב סטיין מהמכון לחקר עתיד הספר טוען שאנחנו מצויים על סף מותו של הסופר האינדיבידואלי, ולידת הכתיבה המשותפת. סטיין טוען עוד שספר נותר ספר גם כשמחברים אותו לאינפורמציה חיצונית כמו לינקים לסרטונים או למוזיקה. בחברה שהקים, וויאג’ר, סטיין ניסה ליצור את מה שקרא לו "הספר המורחב". במסגרת הניסוי השיקה וויאג’ר שלושה ספרים מורחבים כאלה - מהדורה מוערת ל”אליס בארץ הפלאות”, ל“מדריך הטרמפיסט לגלקסיה” ול”פארק היורה”. בהרחבה נכללו סאונד, ויז’ואל, אפשרויות חיפוש מתוחכמות ויכולות ניווט שאינן ליניאריות. קשה להשגה: מות הכריכה הרכהברחבי העולם המערבי ירדו באופן דרסטי מכירות הספרים בכריכה רכה מאז כניסתם של הקוראים הדיגיטליים לשוק. מרבית חנויות הספרים מתמקדות כיום, לפחות בתחום הספרים למבוגרים, במכירת ספרים מהודרים בכריכה קשה וספרי עיצוב. עליית ערכם ותפוצתם של הרומנים הגרפיים היא תוצאה ישירה של מגמה זו. ספרי פרינט ברוב העולם המערבי מנסים להתחרות בנישת ספרי שולחן הקפה: מהדורות יפהפיות למראה של ספרות יפה יושבות על אותה משבצת לצד מהדורות ראשונות, חידושים מהודרים של קלאסיקות וספרי אמן.

יש הטוענים שכל המהפכה המדוברת לא תתרחש בישראל, בשל ריבוי הקוראים מהמגזר הדתי בשוק שלנו. כל עוד קיים איסור על שימוש במוצרי חשמל בשבת וכל עוד לא הומצא שום פטנט עוקף, נראה שענף הפרינט היהודי יוכל להמשיך לצמוח בנחת.

*#