רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מהעכבר - מצב האומה

ספר חדש מזכיר שהטלוויזיה פותחה על ידי הנאצים, ושפאשיזם כנראה עושה לה טוב. יריב לוין, מאחוריך

תגובות

בימים שבהם כולם מתעסקים בעתיד הטלוויזיה, ד"ר תמר אשורי, מרצה באוניברסיטת בן גוריון ובמכללת ספיר, בחרה לחזור אחורה. בספר חדש היא סוקרת את ההיסטוריה של הטלוויזיה, לצד שלושה אמצעי תקשורת מרכזיים אחרים: הרדיו, המחשב והטלגרף. קצת קשה להבין אותה – כלי תקשורת משתנים היום בקצב ששום הוצאת ספרים לא יכולה לעמוד בו. בעוד חצי שנה מהיום, סביר להניח שגם הספר עצמו ייראה כמו היסטוריה. "לימודי התקשורת מאוד מובנים היום בתוך מדעי החברה, ולכן ההיסטוריה שלהם מוזנחת", מסבירה אשורי את המוטיבציה לכתוב בכל זאת. אנשים רוצים לדעת על ההווה, ובעיקר על העתיד. דווקא בגלל זה חשבתי ששווה לחזור לעבר".מסתבר שהעבר המאוד קדום של הטלוויזיה כמדיום הרבה יותר קרוב להווה שלנו ממה שהיה אפשר לצפות. "כבר בשנות ה־30 הטלוויזיה נחשבה למדיום שהוא שופר לאומי, מערכת כריזה", היא אומרת. "בניגוד למאפיינים אחרים שלה, דווקא במובן הזה לא השתנה הרבה. למרות הפיזור לכאורה, למרות הכבלים והלוויין, הטלוויזיה שלנו עדיין לאומית וריכוזית". מקובל להתייחס לטלוויזיה כמדיום אמריקאי, גג בריטי, כי שם מתרחשת כבר שנים כמעט כל הפעילות הטלוויזיונית המערבית. אבל אשורי מזכירה ומדגישה בספר את המעצמה שבאמת עיצבה את ימיו הראשונים של המדיום הכי נצפה היום – גרמניה הנאצית. את ההשלכות של העובדה הזו, היא אומרת, קל לאתר גם כאן ועכשיו. "בגרמניה הנאצית הבינו שטלוויזיה היא כלי מדהים להמונים, כי יש בו גם תמונה וגם קול, ומשתמשים בו במרחב האינטימי", היא מסבירה. "בנוסף, היא מדיום חי, וזה עניין קריטי בפנייה לאומה. זה עושה אותו יותר מאשר כלי שההמונים שולטים בו, לכלי טוב לשליטה בהמונים. אפילו היום, אם מסתכלים על הטלוויזיה בישראל, ערוץ 2 הוא ערוץ לאומי ואפילו לאומני".למרות הביקורת על ערוץ 2, היא רחוקה מלהתאבד על קיומו של ערוץ 10. "העובדה שקיים ערוץ זה לא משמעותי", היא אומרת, "השאלה אם הוא אלטרנטיבי ואם צופים בו. ערוץ 10 הוא לא אלטרנטיבה לערוץ 2, גם כי לא צופים בו, וגם כי מה זה משנה אם רואים ריאליטי פה או שם? אני לא אלחם על עתידו של ערוץ 10, אבל בכל מקרה השינוי שאנחנו עומדים לפניו יהיה משמעותי ורדיקלי בהרבה מערוץ 10 כן או לא".כמו כל מי שמתבונן בהתפתחויות הטכנולוגיות האחרונות, גם לאשורי ברור שהעתיד עומד להיות דרסטי; אבל היא לא חושבת שאנחנו צריכים לשבת ולחכות למה שהמסך הקטן ינחית עלינו. "למדינה, ואני לא מתכוונת לראש הממשלה, אלא לחברה האזרחית יש תפקיד חשוב בעיצוב הטלוויזיה והגבלת הטייקונים ששולטים בה", היא טוענת. "לכפות סוגה עילית, להצביע בשלט, לחתום על עצומות, לצאת להפגנות".עוד אין הפגנות על רקע טלוויזיוני בארץ."נכון, אבל אני רואה יותר ויותר אנשים מגיבים לבעיות האלה. העניין הוא שתכלס, אנשים לא אוהבים לראות תוכניות תחקיר. הם אוהבים 'כלבוטק', תוכניות שיש בהן איש רע. לא כאלה שבהן אנחנו רעים, כחברה. תוכניות תחקיר אמיתיות לא טובות לטייקונים, ובמובן הזה הציבור משתף איתם פעולה".גם אשורי עצמה סבלה משיתוף הפעולה הזה. אחרי שנים של עבודה בתוכניות כמו "מבט שני" ויצירה דוקומנטרית מגוונת בארץ, באו הניינטיז וסגרו בפניה את הדלת לעשייה מהסוג שהיא אוהבת. "מצב התוכניות האלה בארץ מאוד התדרדר בשנות ה־90", היא נזכרת. "כשעבדתי בערוץ 1 הוא עוד חשב שהוא חלק מהתחרות. מאז, תוכניות דוקו וסוגה עילית, אלה שקוראים להן מעצבנות, הלכו והצטמקו. את הדברים שרציתי לעשות לא ראיתי קורים פה". אז אשורי ברחה למקום שבו הטלוויזיה מצוינת. אחרי שנים ודוקטורט בלונדון, חזרה לארץ. היום היא מלמדת, נעזרת בספר שפרסמה, ועובדת על מחקר נוסף שיבחן את המודלים העסקיים של אתרי אינטרנט כמו מאקו ונענע 10. במילים אחרות, גם היא נכנעה לעתיד. "הקטע הוא שאין שם רגולציה", היא אומרת. "האתרים האלה הם טלוויזיית העתיד, וכרגע, הזכייניות יכולות לעשות בה מה שהם רוצים". יכול להיות שיריב לוין דווקא יאהב את זה.

p"מהטלגרף עד המחשב: היסטוריה של אמצעי התקשורת", מאת תמר אשורי. הוצאת רסלינג. 220 עמ'. מחיר מומלץ: 89 שקל.

*#