רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החיים זה לא: כך כבש הסיטקום את ההומור הישראלי

הם רואים "רוק 30" ומעריצים את "סיינפלד" - אבל בשביל הקהל הישראלי הם יכתבו בדיחות לגרסה מקומית של "נשואים פלוס". כותבי הקומדיות מנסים להסביר איך בסוף נתקענו עם הסיטקום

תגובות

רבותיי ההיסטוריה חוזרת: ארבע הפנסיונריות מבנות הזהב קמו לתחייה בערוץ 10, 25 שנה לאחר שהגיעו לגיל הבלות בטלוויזיה האמריקאית. נשואים פלוס וכולם אוהבים את ריימונד נמצאות בשלבי פיתוח מתקדמים, ויעלו בקרוב לשידור. סברי מרנן, סיטקום משפחתי, גורפת אחוזי צפייה גבוהים בזכות הומור שבקלות יכול היה להתברג בלוח השידורים של הערוץ הראשון באמצע שנות ה-80. החיים זה לא הכל, שנחשבת בעיני רבים כדבר הכי לא מצחיק בטלוויזיה, השלימה יותר עונות מכל קומדיה ישראלית אי פעם, ולאחרונה נמכרה גם כפורמט טלוויזיוני לחו"ל. הימור בטוח

ז'אנר הקומדיה בטלוויזיה הישראלית מעלה היום, יותר מתמיד, ניחוח נוסטלגי של צחוקים מוקלטים וריח מסיכות אב"כ מימי מלחמת המפרץ העליזים. ההיסטוריה כנראה באמת חוזרת, אבל איש לא חזה שהיא תחזור כל כך מהר ובכזה שצף. אז למה בעצם, לצד דרמות קנויות ומצליחות, דווקא הסיטקומים הן בית הגידול לערכים מיושנים ובורגניים במהותם? "זה מספק את הסחורה המסחרית", אומר רועי עידן התסריטאי של הסדרה הסאטירית בובי ואני. "הנטייה של הגופים זה ללכת על דברים שהם אמצע הדרך, ויש משהו מאוד מפתה עבור הזכיינים לקבל חבילה שהיא מוכנה כבר". עידן יודע על מה הוא מדבר - תהליך פיתוח של סדרת מקור לטלוויזיה, דרמה או קומדיה, הוא ארוך. מדובר בהשקעה של כמה שנים בהן מתגבש הרעיון ונכתבים התסריטים. כשזכיינית רוכשת סדרה כמו "נשואים פלוס" היא מגיעה לישראל מפורקת בקופסה עם הוראות הרכבה, משל הייתה ארון מאיקאה. כל שנותר לתסריטאים הישראלים, הוא לשבור את הראש על התאמת הפורמט הזר לחיך הישראלי. זה קל, זה עובד וזה בעיקר זול. "כל פעם שמוכרים פורמט ישראלי לחו"ל אז כולם פה צוהלים ושמחים", אומר אחד מכותבי הקומדיה הבכירים בטלוויזיה שביקש להישאר בעילום שם. "מה שלא יודעים זה שגם באמריקה מנסים לצמצם כמה שיותר עלויות ולקנות סדרות אפויות לגמרי. הם גם חוסכים עלות של שנתיים פיתוח. זה כרגע הטרנד בכל העולם". את מוכרת לי מפעם. בנות הזהב הישראלית:

עוזי וייל, סאטיריקן ויוצר מהמוערכים בישראל, תיאר לעיתון "העיר" לפני כמה שנים, פגישה מאירת עיניים שנערכה במשרדים של אחת הזכייניות. לדבריו, במשך שנים נעשו ניסיונות  להחיות את "החמישייה הקאמרית" בערוץ 2. "הזכיין זימן את כל יוצרים לפגישות", סיפר וויל, "שהקו המנחה שלהן היה פחות או יותר 'תשכחו מ'החמישייה' כמו שהכרתם אותה, פה זה לא שינקין, אנחנו רוצים רייטינג'". וייל הבין באותה פגישה שלמרות אחוזי הרייטינג הגבוהים שהביאה "החמישייה" בזמנה, האנשים שהרכיבו את קהל הצופים לא היו אלה שהזכיינית רצתה ביקרם."יום אחד יצא המרצע מן השק", ממשיך וויל, "אחד מבכירי התעשייה אמר לי באחת הישיבות האלה 'נכון, היה רייטינג, אבל זה היה רייטינג מעצבן'. פתאום אתה מתחיל להבין את קו המחשבה - יש רייטינג טוב, ויש רייטינג שעושה כיף ומדרבן לקנות מקררים".  "האנשים הנכונים הם כוח צריכה", אומר אותו תסריטאי בכיר. "מחפשים את הקהל שפרסומות בטלוויזיה מניעות אותו לקנות. אפילו אם רואים אותך 5% אז לפחות שזה יהיה קהל למכור לו אוטו וקוטג'". אותו קהל חסר פנים הוא זה שעדיין סומך על הטלוויזיה כמקור הבידור העיקרי שלו, קהל שגדל על הטלוויזיה ועדיין נותן לה מקום של כבוד בסלון הבית. לדעת שגיב פרידמן ("הרצועה") הקהל היותר צעיר שעוד לא הקים משפחה, ועוד לא הפך לכוח קניה שרוכש מכוניות, ביטוחים וחיתולים, דווקא מחפש את החומרים היותר קיצוניים. "הבורגנות הורגת אותך", חורץ פרידמן. "לעשות דברים שמאיימים באמת על יציבות התא במשפחתי או בדיחות על השואה או מערכון שמראה שערבים היו פה לפנינו – יגרום לאנשים להתכווץ. ערוץ 2 לא רוצה להקים עליו מחאה. אז הם מנסים לנוע בשלווה ולא לעצבן אף אחד, זו צביעות שהיא רעה מאוד להומור. הדברים שהם באמת מרעננים מגיעים מערוצי הנישה בכבלים ובלוויין". עם שמאלנים לא הולכים למכולת. מערכון של וויל מהחמישייה הקאמרית:

יש פה מישהו מראשון? אז מה גורם לקהל הישראלי להתחבר לסיטקומים המיושנים? פרידמן סבור שעצם שידור הסדרות הללו בפריים טיים בערוץ מסחרי כבר סולל את דרכן לאחוזי צפייה מכובדים. "יש אמון גדול בערוץ 2", הוא מסביר. "אני חושב שאנשים מרגישים שאם תוכנית היא שם אז כנראה שהיא הכי טובה". התסריטאי אבנר ברנהיימר ("בלו נטלי", "עד החתונה") חושב שאותו מיתון כלכלי שהוביל את הטלוויזיה לחסוך בעלויות ולרכוש סדרות מוכנות מראש, הוא שמוביל את הקהל הישראלי לצרוך אותן. "ישראלים נמצאים היום בתקופה קשה מלאת חרדות ואי ודעות. הם לא יכולים להכיל שום דבר חדש ומאתגר, בטח שלא בפריים טיים", אומר ברנהיימר. "בסיטקומים יש משהו מרגיע, המשפחות החמות המוצגות שם מייצרות תחושה של יציבות ועוגן בחיים הכאוטיים מסביב. כל פרק נפתח ונסגר בפתרון. אז אולי אנשים לא רוצים היום שיוסיפו להם מתח וחרדה. כי הכלכלה בשנתיים האחרונות במצב רע והחרדה הזו יותר קשה מהחרדה הביטחונית. כשרוב האנשים יושבים לשעתיים מול הטלוויזיה הם לא יכילו קומדיות שמשקפות להם את מציאות והחיים שלהם". "ככל שהקהל יותר מבוגר הוא יותר זקוק לבדיחות על המשפחה. אנשים צריכים אישור שהדרך שלהם היא הנכונה", טוען פרידמן. "יש שמרנות מאוד גדולה בהומור הזה. אלו בדיחות שאנחנו כבר מכירים על נושאים שמותר לדבר עליהם. אם יחרגו מהקו הזה אז החומר לא יכנס. אני שואל את עצמי – האם אנשים מאמינים לזה? כנראה שכן. אבל בעיני זה שיא הצביעות". רועי עידן מסכם בעדינות, "אני בטוח שיש אנשים שמדליקים בנות הזהב כי הם מעדיפים לראות את זה ולברוח מהחיים המסריחים שלהם – "זה אסקפיזם מוחלט".

סיטקום כחול לבן הסיטקום הוא פורמט אמריקאי מובהק שנוצר בראשית ימיה של הטלוויזיה בארצות הברית, עם סדרות כמו "האנימונרז" ו"איי לאב לוסי". לדעת רבים הפורמט הגיע לסוג של שיא בהצלחה ובתוכן עם סיינפלד. הבייבי של לארי דיוויד וג'רי סיינפלד הפך את הז'אנר על ראשו, והפנה את העיסוק המסורתי מהתא המשפחתי לתא אחר - שלושה רווקים ורווקה שבכלל לא מעוניינים בילדים ומשפחה. "לא תראה פה סדרה על בחורה שלא רוצה לעשות ילדים כי זה מאיים על החברה הישראלית", אומר פרידמן. "כמו שהדמות של סמנתה מ'סקס והעיר הגדולה' לא הייתה מוצגת בארץ כדמות עגולה אלא כדמות שלילית ואולי קצת טיפשה". אף אחד לא רוצה סדרה על לא כלום. סיינפלד (צילום רישמי)הבמאי והיוצר אבי כהן ("החרצופים", "העולם הערב") מסביר שבאירופה בכלל לא טורחים לייצר את הסוג הזה של הקומדיה, אלא פשוט רוכשים את הסדרות ומדבבים אותן. "אנחנו ארץ מגלומנית", אומר כהן. "כמו שאנחנו מנסים לבנות מטוס משלנו אז אנחנו גם מנסים לייצר סיטקומים".

התייאשו בארץ מלנסות ולפצח את הפורמט או לפחות לקחת אותו למקום יותר מתקדם?כהן: "סיטקום זה דבר שמאוד קשה לעשות. את ההישג המדהים של דניאל לפין עם "החיים זה לא הכל" ניסו לשחזר ולא הצליחו כנראה".ברנהיימר: "נורא קשה לעשות סיטקום מוצלח כי זה פורמט שדורש בדיחה כל שלוש שניות. בשביל זה יש שם (בארצות הברית) 20 כותבים על כל פרק. בארץ התקציב מאפשר שלושה כותבים. הפורמט הזה עובד יותר טוב כשעובדים עליו 15 מוחות ולא שלושה – טובים ככל שיהיו".

הפורמט הזה של קומדיות אולפן משפחתיות עם צחוקים מוקלטים עוד רלוונטי ב-2011?"הפורמטים האלה מאוד פשוטים ומוכרים, הם עובדים מראשית הטלוויזיה",  מסכם כהן. "אלו פורמטים נצחיים. ובכלל, יש חוק שלא חשוב מאיפה לקחת את הרעיון חשוב לאן לקחת אותו". ברנהיימר מאמין שמציאות הקומדיה הישראלית יכולה להתהפך עם הופעתה של קומדיה "אחרת" שתצליח לסחוף אחריה גם קהל. "יש עכשיו מחשבה שהקהל לא רוצה דברים מתוחכמים מדי אבל זה לא מוכח. זה בשנייה יכול להשתנות", הוא אומר. טי וי דינר הטלוויזיה המסחרית היא "תעשייה", וככזו היא מנסה להוזיל עלויות. כמו תעשיית הרכב ותעשיית הטקסטיל. כמו בכל מפעל שמנסה למקסם רווחים, או לעיתים אפילו רק לשרוד - אם יש דרך לייעל את פס הייצור אז נוקטים בה. "בנות הזהב", "נשואים פלוס", "כולם אוהבים את ריימונד" ועוד הם יבוא לגיטימי בעולם הטלוויזיוני של היום בדיוק כמו שבטיפול, רמזור ו"החיים זה לא הכל" הם ייצוא לגיטימי. בשני המקרים מדובר בקומדיה עם צורה ומבנה ארכאי, שעליו משתדלים מאוד הערוצים לא לערער. הן מכילות ויכילו דמויות שהכרנו, הומור ששמענו ובדיחות שמהן כבר צחקנו ולא צחקנו. נכון שלטלוויזיה המסחרית אין שום אחריות כלפי הצופה לחנך ולהציב מולנו תוכן איכותי, זה אולי תפקידו של הנוכחים הנפקדים - הערוץ הראשון והטלוויזיה החינוכית. לכן שוב חוזרת חובת האחריות אל הצופה שיכול לסרב ולאכול את הטי.וי דינר שנשכח במקפיא בשנות ה-80 וחומם לו עכשיו ב-2011. הבורגנות מרגישה יותר נוח. רמזור (צילום מסך)לא כל תסריטאי היה מוכן לאוורר את דעותיו על העובש שמטפס על קומדיות הפריים טיים הישראליות. אפשר להבין, בתעשייה כל כך קטנה הם המעטים בני המזל שהצליחו להגיע אל הנחלה ולהתפרנס ולפרנס מכתיבת קומדיה. המחשבה שהם עצמם יערערו על המציאות הזו מייבשת פיות וגורמת למעין אוזלת יד והשלמה עם המציאות כמו שהיא. אבל מתגנבת התחושה שלאור יום, תסריטאי הקומדיה הישראלית עמלים על סיטקומים והומור שמרני (סטייל הדוגמאות שצוינו כבר לעיל) אבל עם רדת השמש, הם חוזרים לביתם ואז נדלקות הטלוויזיות הפרטניות על "משפחה בהפרעה", על "תרגיע", על "סאות' פארק", על "לואי" ועל "30 רוק". אז הם באמת, אבל באמת, צוחקים עד דמעות.

*#