רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלארי דייויד עד ליז למון: הלוזרים הגדולים של הטלוויזיה

הם כושלים כמעט בכל דבר, לא אהודים על הבריות ובדרך כלל יוצאים כשידם על התחתונה – ועדיין, הן הדמויות שתמיד נחכה לראות על המסך, ולא רק בסיטקומים דלוחים מהאייטיז. קווים לדמותם של הלוזרים על המסך הקטן

תגובות

כל מי שהתמכר לחסרי בושה האמריקנית ב-HOT3 מצא את עצמו בדילמה פנימית: מצד אחד, בני משפחת גלאגר הם הלוזרים האולטימטיביים, כאלה שהמזל פסח על דלתם והשאיר להם שם תינוק חצי שחור בשם ליאם. מצד שני, הם גורמים לנו לבכות או לשמוח איתם בכל כישלון או הצלחה, קטנים ככל שיהיו. איך ייתכן שמצאנו את עצמנו מזדהים – ולעיתים אף מקנאים – בדמויות שעל הנייר לא היינו מוכנים להחליף בעד שום הון שבעולם? מיהו הלוזר הטלוויזיוני, ומה גורם לנו לאהוב אותו? מן הסתם, אין דין אחד לכל דמויות המפסידנים, ואפילו בקרב בני משפחת גלאגר ניתן למצוא לפחות שישה טיפוסים שונים. עם קצת מאמץ, הלוזרים התקבצו לשלוש קטגוריות שונות, כמו כל דבר אחר בחיים. חנונים זה לא שם של מחלה  הם אולי חכמים יותר מרובנו וקראו הרבה יותר חוברות קומיקס בחייהם, אבל הכישורים החברתיים שלהם שואפים לאפס. אז נכון, הטלוויזיה התקדמה המון מאז סטיב ארקל והשלייקעס – אבל מספיק לצפות בלאנרד מהמפץ הגדול מגמגם את דרכו למיטתה של פני הבלונדינית, כדי להבין שאולי לא הרבה השתנה בעצם.כשמדובר בקומדיות, החנונים הם לרוב נקודת האור השפויה היחידה בעולם מטורף. בעיני הדמויות האחרות הם נחשבים לטרחנים ולוזרים נצחיים, אבל הם למעשה מייצגים את נקודת המבט שלנו בכל סיטואציה מופרכת. קחו למשל את ליז למון מרוק 30, שאולי עובדת במשרת חלומות וללא ספק מוכשרת יותר מכל הסובבים אותה – אבל בעולם של TGS, היא עדיין הרווקה המזדקנת, שיושבת בבית עם הסלאנקט שקנתה בערוץ הקניות, ואוכלת חריץ גבינה מול "המנטליסט". אריק פורמן הוא אולי מותק של בחור שכל אחת היתה רוצה לאמץ, אבל במופע שנות ה-70 אין לו סיכוי מול מורד מגניב כמו הייד, או חתיך הורס כמו קלסו. מצד שני, כשהחנונים מנצחים, הם מוכיחים שלא צריך להיות מלך הכיתה או סתם חתיך מליונר, כדי לצאת מנצח. לוזרית, למרות הקריירה. ליז למון של "רוק 30":עדר של נמושות קשה יותר להזדהות עם הזן הלוזרי הזה, בעיקר כי הוא גורם לנו לצעוק לעבר המרקע לרוב "למה אתה לא עושה משהו? למה אתה נותן להם לדרוך עליך?". לכולנו יש נקודות תורפה ואנשים שיודעים לתחמן אותנו כרצונם, והנמושות מזכירות לנו תמיד את הצד הזה בנו. לרוב, הנמושות יהוו קומיק ריליף או דמות משנית שלא ממש נזכור כשהפרק יסתיים, אבל לפעמים הן מקבלות את הרגע שלהן באור הזרקורים, עם פרק מיוחד (או כמה) שכולו מתמקד בהן. טד, עורך הדין המיוזע מסקראבס היה הסמרטוט הסדרתי של כל שאר הדמויות, אבל כשלמדנו לחבב אותו, הוא הפך יותר ויותר משמעותי לצופים, קיבל קווי עלילה משלו – ואפילו זכה בסוף בנערה.באטרס החמוד החליף את קני בחבורת הילדים מסאות'פארק, אבל אף אחד מהם לא באמת התייחס אליו כחבר – עד שנקעה נפשו והוא החליט להפוך לארכי-נבל, "פרופסור כאוס". הוא כמובן כשל גם בתפקיד הזה, אבל לפחות הראה לכולם שהוא לא מתכוון להיות שטיח כל חייו. ומה עם הרלי מאבודים? מי שהתרגל לשתוק בכל פעם שכינו אותו "שמן" אמנם הפך לחייל צייתן לכל מנהיג מזדמן, אבל בסופו של דבר, הפך למגן האי בזכות יושרו, רגישותו ואומץ לבו.סמרטוט מיוזע שזכה בנערה. טד ב"סקראבס":תחרות פופולאריות הלוזרים הדחויים הם סוג מתעתע במיוחד: אלא למעשה לא לוזרים כלל וכלל, ובאופן אובייקטיבי יש להם את כל הנתונים להצליח בחיים. אנחנו, הצופים, רואים את זה מיד, אבל בעולם הפנימי של הסדרה הדמויות הללו זוכות לכל כך הרבה עוינות וזלזול, עד שברור לכולם שהם לוזרים גמורים.באמריקה, השוטרים זוכים לכבוד והערצה ואילו רובי, האח המקופח מכולם אוהבים את ריימונד, הוא אמנם שוטר, חזק, נאה ורגיש, אבל הבעיה הכי גדולה שלו נמצאת כבר בשם הסדרה. כל בן שגדל בצילו של אחיו יזדהה איתו, ובמיוחד כאלה שהיתה להם אם חונקת כמו מארי. רובי לא לבד – גם טובי, מנהל משאבי האנוש של סניף סקרנטון בהמשרד, הפך בעל כורחו ללוזר לאחר שסומן על ידי הבוס, מייקל סקוט. בסדרה אחרת של אותם  יוצרים- מחלקת גנים ונוף - תמצאו את ג'רי האומלל, צייר ופסנתרן רגיש שבכל מקום אחר היה הופך לאבא של המשרד, אבל בעיריית פאוני הוא פשוט הבדיחה של החבר'ה.האבא של  הבדיחות. ג'רי, "מחלקת גנים ונוף": מניאקים לא מתים ויש את הלוזרים שמרשים לעצמם להיות מניאקים. לכאורה, מדובר באוקסימורון: איך לוזר יכול להיות שמוק? הרי מעצם היותו מנודה או כושל, מצפים ממנו להיות אקסטרא ידידותי, מתחנף ורגיש, בתקווה לשנות את מצבו. אז זהו, שדווקא "חסרי בושה" מספקת לנו את אחת הדוגמאות המובהקות ביותר לעוף המוזר הזה: אב המשפחה פרנק הוא הרי לוזר בכל קנה מידה אפשרי. הוא אלכוהוליסט, מובטל, חסר חברים ופושע קטן, אבל זה לא מפריע לו גם להיות אגוצנטרי שמוכן למכור את ילדיו בשביל עוד שוט וויסקי. מזכיר לכם אולי עוד אבא לא תפקודי אך חסר מזל לא פחות? נכון, אל באנדי. הלוזר המניאק חייב להיות חסר רגישות מוחלטת לסביבתו, אדם שלא מודע לעובדה שאנשים אחרים לא סובלים אותו, או שפשוט לא אכפת לו. הדוגמא הקלאסית היא לארי דיוויד בתרגיע ובן דמותו, ג'ורג' קונסטנזה (סיינפלד). הערכים שלהם כל כך פגומים, שהם מעדיפים להיות צודקים בכל מצב, גם אם זה משאיר אותם בודדים לגמרי. חוסר מודעות יכול לנבוע לא רק מחוסר רגישות, אלא מטיפשות גרידא,  אותה תכונה שגורמת ללוזר להפוך ללוזר שהוא. אותה טיפשות גורמת לו גם להגיד את הדבר הלא נכון לאדם הלא נכון, בלי להבין כלל מה הוא עשה. זה מה שגורם, למשל, לפירס מקומיוניטי להרחיק מעליו את חבריו בקבוצת הלימוד, למרות שכל מה שהוא רוצה, ממש כמו כולנו, זה פשוט  להיות אהוד. רק רוצה להיות אהוד. פירס, "קומיוניטי": כאן כדי להישאר דמות הלוזר הטלוויזיוני הפכה בשנים האחרונות מאתנחתאות קומיות לדמות ראשית, כזו שאולי נחשבת בעולם הפנימי של הסדרה לכישלון, אבל מצליחה להיכנס לנו ללב ולגרום לנו להישאר מול המרקע. סביר להניח שבחיים האמיתיים היינו מתחמקים מהלוזר, שחלילה לא יתפסו אותנו בחברתו, אבל ממרחק בטוח אנחנו מוצאים מספיק חמלה כדי לרצות לראות אותו שוב ושוב.   אחרי הכל, הוא תמיד גורם לנו להרגיש טוב עם עצמנו – גם כשאנחנו שרועים על הספה בטריינינג מוכתם  ומנשנשים ג'אנק מול המסך.

*#