רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זה רק נראה יקר: הקלות הבלתי נסבלת של "מעושרות"

הקנאה שצצה בתחילת הצפייה בריאליטי החדש של ערוץ 10 מתחלפת בטעם לוואי עצוב נורא. איילה פנייבסקי חושבת שמדובר בתכנית שהיא מכה קשה לנשיות לפחות כמו שוביניזם

תגובות

כמו כל חלל רציני שנפער בעולם, היה ברור שגם את מקומה של חי ב־LA LA לנד מישהו יצטרך למלא. להגיד שמעושרות חותרת לשם יהיה אנדרסטייטמנט. להגיד שהיא מצליחה יהיה הגזמה פראית.

זיו יצחקי דווקא התמכר

"מעושרות" היא כל מה שרע בעולם (שוביניזם וגזענות הן סתם דוגמאות ראשונות שעולות לראש), עטוף בכל מה שמרכיב טלוויזיה טובה - ליהוק מוצלח, עריכה מקצועית, קלילות. שש נשים עשירות, נשואות לאוליגרכים או גרושות מהם, מראות לנו איך נראים החיים על שפת הבריכה, עם טלפונים מתשובה ולו"ז מניקור צפוף. הן מגוחכות - ברור, שטחיות - בטח, בטוחות שהן חלק מהמהפכה החברתית - איך לא.

"מעושרות" היא פאן כמו שלאה שנירר, נשואה לטייקון נדל"ן, היא פאן ("ברוך השם הכל פאן לי"). זה פאן מושקע, שאולי לא מתרגש מהאינטליגנציה שלך, אבל כן עושה הכל כדי למשוך את תשומת לבך. פאן ששם עליך. כמו לאה, אפשר להגיד שגם הפאן הזה עובד. ש"מעושרות" היא תוכנית יעילה, כלומר ממכרת, כלומר טובה למפרסמים, כלומר טובה לאנשים כמו לאה, שיוכלו להרוויח בזכותה עוד פרסום, ולעשות ממנו עוד כסף, וממנו פרסום, וממנו כסף.

פאן, פאן, פאן. לאה שנירר

"מעושרות" היא תוכנית יעילה. "יעילה" היא מילה נוראית להגיד על תוכנית טלוויזיה. אין בה נשמה. ולא רק שאין בה נשמה, היא מוכיחה שגם לנו אין: שש נשים, שהעושר שלהן בלתי סביר, מדגימות שבישראל כבר מתהלכים היום סיבורגים. הנשים האלה מפוצצות בחומרים מלאכותיים שמאיימים להיפרד מהן כשהן עושות דברים (בעיקר כושר). גם אם מתעלמים מהחומרים שבתוכן, קשה להפריד בין החפצים שסביבן להן עצמן. את העיסוק המרכזי שלהן ניתן לסכם כעמידה בקשר עם החפצים שלהן. הן ברגים במכונה.

כשאתי דודאי, גרושה עם שכל, מדברת על הווילה המשוגעת שהיא גרה בה, היא מסבירה ש"כל מילימטר שם זה אני, הכל זה אני". אתי דודאי לא רק חיה בבית שלה, היא באמת הבית שלה. מדי פעם היא יוצאת ממנו, כדי לקנות אוטו חדש. באותם רגעים היא מפסיקה להיות הבית שלה, והופכת להיות האוטו שלה. הכל חומר: אהבה גדולה היא הסכם ממון, מימוש עצמי הוא שיש יקר, חברות היא מתנה שווה.

"הכל זה אני". אתי דודאי

"מעושרות" היא סדרה עם טעם לוואי עצוב נורא. בהתחלה היא מצערת כמו כל קנאה: יש אנשים שיש להם כל כך הרבה ובכזאת קלות, שקשה שלא להרגיש מוכת גורל, כזו שמתעוררת בכל מפגש עם מי ש"מזלו שפר עליו", מי שזכה במשהו שלא קשור בכלום לכישורים שלו, כלומר, מי שזכה במשהו שיכול היה להיות שלי. זה עוד השלב האופטימי של הצפייה בממתק הטלוויזיוני החמוץ הזה, השלב שבו נדמה לך שהחיים של הנשים הגרוטסקיות על המסך יפים וקלים יותר משלך. יש להן הכל: הן אומרות שם של משהו, והוא שם. "רמת אביב ג'" היתה מופת של צניעות נזירית לידן. אבל עוד לפני שצרות העין מתפוגגת, מגיע כאב הלב הבא: שש הנשים העשירות האלה מתגלות כיצורים ריקים, קרים, אפילו רעים. הן לא שוות את חיי הנוחות שלהן, והחיים שלהן לא טובים יותר מסיוט ממוצע. הן קשות, חשדניות, תובעניות. המגע שלהן עם בני אדם לא שונה מהמגע שלהן עם האוטו שבחצר או עם הסיליקון שבמצח.

הרגע העצוב מכולם הוא זה שבו מתברר שהנשים האלה דווקא די דומות לך. הן רוצות את אותם דברים (תשומת לב), סובלות מאותם חוליים (חוסר התחשבות), נופלות באותם פחים (התעסקות בתפל). הן לא אלטרנטיבה לחיים העניים שלנו. לא רק כי החיים שלהן לא יותר טובים, אלא גם כי הם לא כאלה שונים. בסופו של יום, סביר שכולנו נמצאים על אותה סקאלה, שבסופה יושבת לאה שנירר (ופאן לה). לחלקנו פשוט יש פחות כסף. הרבה פחות כסף.

מעושרות. ימי ב', 21:00. ערוץ 10.

*#