אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צלם את אביך ואת אמך: אובססיית התיעוד המשפחתי על המסך

אחרי ש”מחוברים/ות” השלימה שלוש עונות של חיטוט דוקומנטרי בזוגיות, מגיע למסכים גל של סרטי דוקו חושפניים על הורות. פרוייקט "ההורים שלי" מכניס את הצופים לאינטימיות משפחתית כואבת. האם גם כאן יש סיבה לחשוש לשלום המשפחה?

תגובות

התשוקה של קולנועני ישראל להפנות את המצלמה לעבר ההורים שלהם הפכה לאחרונה בלתי ניתנת לריסון. אם פעם שעות או אפילו שנים של תחקיר טוב היו נדרשות כדי להוציא במאים להרפתקה דוקומנטרית, היום מספיקה מצלמה בודדת וזוג הורים שגרתי למדי כדי לצעוק אקשן. השחקנים כבר שם, היכרות מוקדמת יש, התפאורה אינטימית, רק לחמם (את האווירה) ולהגיש לצופים. בחדר השינה של “מחוברים” זה עבד יופי, אז למה לא לעבור לחדר ההורים?» "תמי ויעקב": רגעים טלוויזיוניים נדיריםאתמול (יום ד') שודר ב־yes דוקו פרק הבכורה בפרויקט “ההורים שלי”, שנוצר בתמיכת הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה. מדובר בסדרה דוקומנטרית בת ארבעה חלקים, שבכל אחד מהם מתחקה יוצר אחר אחר ההורים שלו, ומאוד מאוד מקרוב. ב־yes התפרצו לדלת פתוחה לרווחה: נדמה שרוב סרטי התעודה הישראליים הבולטים בשנה־שנתיים החולפות עסקו ביחסים בין דוריים מסוג זה. “הצלמניה”, זוכה פסטיבל דוקאביב האחרון, מתעד מערכת יחסים בין סבתא ונכדה. אסי עזר סיקר ברעש גדול את היציאה שלו מהארון בפני הוריו, בסרטו אמא ואבא, יש לי משהו לספר לכם. תומר היימן צילם את אמו ל”I Shot My Love” וכבש איתה פסטיבלים בכל העולם. לאחרונה שודר ב־yes דוקו גם אני והזילבר, שבו מתעמת רועי זילבר עם אביו, אריאל זילבר, על מה שנתפס בעיניו כשנים של ריחוק והזנחה. ב”ג’יפסי דיווי”, שהופק בשיתוף עם ערוץ 8 והתמודד בפסטיבל ירושלים האחרון מול סרטו של זילבר, יצאה רחל לאה ג’ונס למסע ארוך בעקבות אביה, שנטש אותה ואת אמה כשהיתה ילדה. שנים של ריחוק והזנחה. מתוך "אני והזילבר": *אלה, כמובן, לא הסרטים הדוקומנטריים המשפחתיים והחושפניים הראשונים שנוצרו כאן. מספיק להיזכר ב"יומני פרלוב", שבהם תיעד דוד פרלוב את חיי משפחתו וחיבר בין האישי והלאומי באופן גאוני ונדיר. אבל היום, נראה שהשילוב בין עידן דיגיטלי שמאפשר ציוד צילום זול ונגיש יחסית, ובין הכפייתיות האופנתית של הדור שלנו ביחס לתיעוד עצמי והנצחת כל מחשבה אגבית, הפך את סרטי הדוקו־הורים לטרנד רציני, אולי אפילו לקלישאה.

אישית לוחצת איך הפכה הפולשנות המשפחתית הזו לסטנדרט? איך זה מרגיש לצלם את אבא שלך, חולה הפרקינסון, בדרך לשירותים? או לתעד את דיבורי הסקס של אמא? או לחלוק עם כל העולם את שיחות היחסים שההורים שלך מקיימים עם ג’וינט ביד? “זה נכון שהסרטים קשים והולכים עד הסוף”, אומרת טלי שמש, העורכת הראשית של פרויקט “ההורים שלי” והבמאית המוכשרת מאחורי הסרט “מועדון בית הקברות”. “אתה חוטף בומבה לפנים. שמעתי כבר תגובות קיצוניות – שזה מציצנות, צהוב, לא מוסרי”. היא עצמה לא מסכימה עם הביקורת, ומתנערת מההשוואה למחוברים. ’מחוברים’ זה אנשים שמצלמים את עצמם”, היא אומרת, “אנחנו זה סיפור אחר. יש יד מכוונת של במאי ועורך. זה לא תיעוד עצמי, אלא סרטים לכל דבר. סרטים על הזוגיות של ההורים דרך הכלי הכי חושף שיש – הילד שלהם”.  עושים סרטים לכל דבר. היוצרים של פרוייקט "ההורים שלי" (צילום: סטודיו אלמנט)והילד חושף. ניר הורוויץ, בוגר סם שפיגל ותלמיד לשעבר של שמש, ביים את הסרט הראשון בסדרה, “תמי ויעקב”, שזכה בציון לשבח בפסטיבל דוקאביב האחרון. הסרט מתעד את מחלת הפרקינסון שבה לקה אביו, ובעיקר את ההתמודדות של אמו עם המצב. “כשהדברים היו נוראיים באמת הפסקתי לצלם”, הוא מודה. אבל גם כך, “תמי ויעקב” רחוק מלהיות סרט תדמית. “אנשים לא מבקרים את הסרט - אם הוא טוב או לא - הם מבקרים את אמא שלי אישית”, הוא מספר. “זה מוזר. אבא שלי חולה פרקינסון כבר המון זמן ואי אפשר לעזוב אותו לבד. מישהו חייב להיות צמוד אליו 24 שעות ביממה, והמישהו הזה היה אמא שלי. אבא שלי לא קולט שכל נפילה יכולה להרוג אותו, אז זה כמו לשמור אישית על שחקן במשחק כדורגל, רק כמה שנים רצוף. זה מתיש, אין אוויר. באיזשהו שלב אמא שלי השתגעה. הבנתי שאני חייב לספר את הסיפור הזה כדי שעוד אנשים יידעו. זו אחת הסיבות שהיא הסכימה להשתתף בסרט”. גם אמו של ג’ייסון דנינו־הולט, שביים סרט אחר בסדרה בשם “שנטי ומרטין”, שיתפה פעולה כשעימת אותה עם נטישתה את הבית שבו גדלו שני ילדיה לטובת חיי שאנטי בסיני. “היא רק רוצה שיספרו את הסיפור שלה, והיא הלכה איתי עד הסוף”, מעיד דנינו־הולט, “מבחינתה שהסרט ימשיך להצטלם. היא גם מאוד אהבה את התוצאה הסופית, ומראה את הסרט לכולם כל הזמן, למרות שהוא נערך בצורה שלא תמיד מחמיאה לה, או שלא מספרת את הסיפור שהיא היתה מספרת בעצמה”. גיתית כבירי, שביימה סרט נוסף בסדרה, “ציפורה ויעקב”, מספרת על תהליך עיכול קצת יותר מורכב. “היה להורים לא קל עם הסרט”, היא מספרת, “אבא שלי יצא שונה ממה שהוא תיכנן, אבל בסוף הוא זרם עם זה”. אוהב פלנץ, שביים את הסרט הרביעי בפרויקט, “ניצה ודיק”, מתאר אף הוא תגובות מעורבות: “אמא שלי חשבה שיהיה יותר גרוע, אז לדעתי הוקל לה”, הוא אומר, “אבל לאבא שלי היה קשה. רק אחרי כמה צפיות הוא התרגל לאיך שהוא נראה מבחוץ”.להתרגל למבט מבחוץ. מתוך "ניצה ודיק" (צילום: אוהב פלנץ)כולם מדברים על צנזורה עצמית כזו או אחרת בשלבי הצילום או העריכה, ועל הצורך לגונן על ההורים. “ממש לא הכל יצא החוצה”, אומרת רחל לאה ג’ונס, שביימה את “ג’יפסי דיווי”. “מה שלא נכנס הם הצדדים היותר צהובים”, מפרט דנינו־הולט, “כעס, נקמה ורכילות פנים משפחתית ירדו לגמרי בעריכה, כי אין טעם בסרט אם מישהו מרגיש מחולל, נפגע או שחשפו את ערוותו ברבים. המפתח הוא לכבד את הנוגעים בדבר. עם כמה שנראה שהסרט שלי הולך מאוד רחוק, עד חדר המיטות של ההורים שלי, יכולתי גם ללכת יותר רחוק. שמתי קווים אדומים”.

רומן חדש עם אמא אם העצבים כל כך חשופים והזהירות הכרחית כל כך, למה בכלל להיכנס לכל זה? אחרי ניסיונות העבר קשה להתעלם מהסכנה שמציבה מצלמה חשופה בלב הפינה הכי אינטימית של הבית. מרבית היוצרים מסבירים את המניע שלהם במושגים של תרפיה. “גדלתי רק עם אמא ועם אבא נעדר, ולפני עשר שנים יצאתי למסע של ‘שולם’ עם אבא שלי, וזה הסרט”, מספרת לאה ג’ונס, “בסוף, הוא דווקא חיבר יותר ביני ובין אמא שלי. ממש עשיתי חסד איתה, זה שיחרר משהו בינינו, וכרגע אנחנו נמצאות ברומן שאין ביני ובין אבא שלי. זה לא אומר שאבא שלי ואני ברוגז, דווקא מאוד התקרבנו”. גם הורוויץ מספר על שיפור ניכר בחיי המשפחה בעקבות הסרט. “המצב בבית השתפר פלאים”, הוא אומר, “אמא שלי עכשיו אדם רגוע. היא בעצם אשה מאוד מופנמת ואוהבת, לא צעקנית כמו בסרט. משהו בה השתחרר, היא הרגישה שאנשים בקיבוץ שלה יכולים להבין אותה. כאילו היא יצאה מהארון. הסיפור שלה סופר”. ולא רק היא הרגישה שחרור. “אנשים בקיבוץ אומרים לי ‘החזרת לנו את יענק'לה’”, הוא מספר, “קודם הם לא הבינו שהוא עדיין מדבר, חושב, שאפשר לשוחח איתו. עכשיו הם חזרו לדבר איתו. לסרט יש סוף טוב בבית שלי”.לצעקות ולכעס יש סוף טוב. מתוך "תמי ויעקב":“מצד אחד זה לגמרי טיפול”, מסכים דנינו־הולט, “כשעושים סרט כל כך אישי דברים זזים ומתפתחים, כמו בטיפול, כשאתה מגיע עם אישיו ומנסה לפרק אותו ולהתקדם ממנו. מצד שני זה יכול להיות חומר גלם נפלא לפסיכולוגים בעתיד ולשריטות פוטנציאליות. אמא שלי הקריאה לי במהלך הצילומים את כל היומנים שלה מהיום שהיא הכירה את אבא שלי ועד היום שהם נפרדו. גם היום, שנתיים אחרי שצילמתי את זה, עדיין יש לי מה לעבד”.

טיפול זוגי דרך צד ג’ לד”ר דוד לוין, חוקר תרבות ומרצה לתקשורת במסלול האקדמי במכללה למנהל, יש כמה הסברים פחות פרטיים ויותר גלובליים להיווצרותו של גל הדוקו־הורים הנוכחי. “בשנים האחרונות יש מגמה כללית של הקצנה בסיקור החיים הבנאליים של אנשים רגילים”, הוא מסביר, “זה נמצא בתוכניות מציאות שמחטטות ברגעים הקטנים, בתוכניות כמו מחוברים, וגם בסרטים”. מעבר לזה, הוא אומר, חלו שינויים בתפיסת ההורות. “ב־30 השנים האחרונות סוציולוגים מדברים על שתי תופעות סותרות, ואולי משלימות. מצד אחד ‘אובדן הילדות’, כלומר הילדים נכנסים מוקדם מדי לעולם המבוגרים; ומצד שני דחיית הבגרות המאוחרת, שקשורה בדחייה של גיל הנישואים ושל הכניסה למעגל העבודה. שתי התופעות האלה תורמות לקרבת יתר בין הורים לילדים, וליחסים שמבוססים פחות על כבוד, מרחק והייררכיה. ההורים הופכים להיות קרובים ומושגים יותר”. ד”ר משה אלמגור, מנהל מרכז מפנה ומרצה בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, מוסיף את ההתקדמות הרפואית כסיבה. “העובדה שתוחלת החיים עולה, ואנשים מבוגרים נמצאים יותר שנים בסביבה ונוכחים בחיי הילדים שלהם, יוצרת החלפת תפקידים בגילים המבוגרים, כשהילדים מטפלים בהוריהם”, הוא מסביר. כאיש מקצוע הוא דווקא מחבק בחום את המצלמה הדוקומנטרית כתחליף עכשווי לספת הפסיכולוג. “אין ספק שהתערבות המצלמה הופכת כל אינטראקציה למלאכותית”, הוא אומר, “אבל באופן מפתיע, הניסיון שלי מלמד שהצפה של קשיים באמצעות צילום יכולה לתרום לשיפור מערכות יחסים. זה כמובן לא מעשי: אינך יכול לראיין לטלוויזיה את כל מי שרוצה טיפול. אבל כל עוד זה נעשה בהסכמה, מבחינה אתית אין עם זה בעיה”.המגמות האלה, שיצרו עיסוק מוגבר ביחסי הורים־ילדים דוקומנטריים, השפיעו בשנים האחרונות גם על הקולנוע העלילתי בישראל. הערת שוליים ובוקר טוב אדון פידלמן, שני הסרטים הבולטים של השנה החולפת, עוסקים ישירות ביחסי אבות ובנים. בתחרות הישראלית של פסטיבל חיפה האחרון לפחות מחצית מגיבורי הסרטים היו מונעים בעיקר, אם לא רק, מיחסים בעייתיים עם הוריהם. האם בקרוב תגיע נקמת ההורים? קשה לומר. ליתר ביטחון מומלץ לרוץ לבית אמא, לפשפש במחסנים ולהשמיד עוד היום את הקלטות הילדות המביכות. אם אתם רציניים, עשו לעצמכם טובה וקחו איתכם מצלמה שתלווה את התהליך. מי יודע איזה מטמון מסתתר שם, בבית שבו גדלתם, אצל האנשים שלא בטוח שבאמת טרחתם להכיר - למרות שאתם קוראים להם אבא ואמא.

*#