רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מריחה לסביות מקילומטר: ריקי בליך כבר לא שותקת

לריקי בליך נמאס שמשתיקים אמנים שלא עומדים בקריטריונים של הקונצנזוס, ויש לה יש הרבה מה לומר. “נפלתי בין הכיסאות ולצבא זה הסתדר מאוד יפה”, "הפמיניסטיות עושות לעצמן נזק רגשי”, וגם על העצומה באריאל, לסביות ואמנות

תגובות

נדמה שמאז שריקי בליך הבליחה לחיינו, דווקא בתור אסתי המכוערת, היא לא נעלמה לרגע. מאז ועד היום ליהטטה בעקשנות בין תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע, ובסך הכל ספגה מעט מאוד נפילות. עם סדרה חדשה בערוץ 10 (אחת אפס אפס), סרט סטודנטים קצר בכיכובה (תפרים) ותא משפחתי שמצליח לשמור על יציבות נדירה, נראה כאילו בליך עשתה את זה. איך זה קרה? “אני לא יודעת להגיד 'לא', לכל דבר שמזמינים אותי אני הולכת”, היא מסבירה.אמרת בעבר שאם נשארים במקצוע הזה הופכים לאינפנטילים עם הזמן. את כבר אינפנטילית?“אני הולכת ונהיית. אני עוד צעירה, אבל כן. יש משהו באיך ששחקנים חיים בארץ, שבשביל לשרוד אתה רוב הזמן מתעסק בדברים שהם לא ציפור נפשך.  אני מרגישה שאם אני לא אמצא דרך יותר משמעותית להביע את עצמי, אני אשכח לנסות בכלל. זה דורש ממני פחות ממה שאמנות יותר מורכבת דורשת ממני, ואם אני אשכח את זה, אני אשכח למה אני שחקנית, ומזה אני מפחדת. כי אז אני אתחיל להתעסק באגו ובכבוד ובכסף, ובמצבי בהייררכיה של התיאטרון, וקנאה, ולא בא לי להתעסק עם זה”.מה הכי מגעיל אותך במדינה?“הרוח השמרנית המגוחכת ששורה פה על העם ועל השלטון בשנים האחרונות. החוקים וההתעסקות באמנים ובזכותם או אי זכותם להביע את דעתם הפוליטית. ההתעלמות, המדהימה בעיני, מהעובדה שאמנות חייבת לשאול שאלות קשות ולזעזע את אמות הספים. כששחקנים מתחילים לדבר על כיבוש ועל אריאל, למשל, ושואלים שאלות קשות שהחברה חייבת להתמודד איתן, מאשימים אותם במקום לומר להם תודה על זה שהדיון מתקיים. ואני אפילו לא אומרת מה בעיני נכון בדיון הזה, כי זו שאלה לא פשוטה”.אז מה בעינייך נכון בדיון הזה?“לא חתמתי על העצומה נגד מרכז התרבות באריאל כי קצת נכוויתי מהדברים האלו לאורך השנים, וקצת נבהלתי, אני מודה. במדינה הזאת אם אתה לא עונה על קריטריונים מסוימים מאוד קשה להביע דעה, כי שוללים את הלגיטימציה הבסיסית שלך להביע את דעתך אם לא ענית על X נתונים”.כמו לא לעשות צבא? “למשל. לא סופרים לך תרומות אחרות. בכלל לא נשאלת השאלה מהי תרומה למדינה”. זאת מדינת מלחמה.“אז אם כך אני בוחרת לשתוק”.היום היית מתגייסת?“היום בוודאות הייתי בוחרת לעשות שירות לאומי. זאת בעיני תרומה אמיתית למדינה. להתנדב שנתיים עם ילדים חולי סרטן זה דבר נעלה. הסיבות שלי אז היו אישיות וקצת נפלתי בין הכיסאות בצבא, ולצבא זה דווקא הסתדר מאוד יפה”.מעט מאוד נפילות. בליך עם עמוס תמם ב"אחת אפס אפס" (צילום: דודי מוסקוביץ')רוצה להיות עקרת בית מעבר לסיפור השירות הצבאי, שבמקרה שלה עבר בשקט יחסי, בליך עוררה פרובוקציה נוספת כשבשנת 2008, בניגוד לכל קוד פמיניסטי, העזה להינשא למשורר, להתעבר ממנו בחדווה, ללדת ללא אפידורל ונורא מכך - להמליץ על כך בחום בתקשורת.את חושבת שנשים פמיניסטיות שבויות בתודעה כוזבת? שגם התסריט הזה של הגשמה עצמית הוא מגביל ודכאני עבור נשים?“אני לא יודעת אם זו תודעה כוזבת, אבל אני חושבת שהן עושות לעצמן נזק רגשי מסוים. הן מכניסות את עצמן למלכוד שנורא קשה לצאת ממנו. יש משהו לא טבעי בשוויון ששואפים אליו, זה מקעקע את התכונות הגבריות והנשיות. אתה אומר - לצאת לעבודה ולהיות אדם חזק וקרייריסט ועומד על שלו זה גברי, אבל גם לנו מותר. במקום לומר – אני אדם ואלו התכונות שלי ואלו השאיפות שלי, ולפענח את המצב שלך מול עצמך ולא מול החברה. פתאום אני קולטת שבכל זאת יש לי צורך ביציבות מצד הגבר שלי, או שאני רוצה להישאר שנה בבית עם הילדה שלי ולהיות עקרת בית. גיליתי בי את הצורך הזה כשהילדה שלי נולדה, וההגדרה של זה כנשי מיד הפכה אותי לקורבן בעיני עצמי. זה נורא בילבל אותי. במקום להגיד זאת אני וזה מה שמתאים לי לעשות עכשיו, כל הזמן בחנתי את עצמי מול מה שחשבתי על עצמי ועל הצרכים שלי. כמו כמה זה לא בסדר לדבר עם הגבר שלי על פרנסה אם אני אשה משוחררת ועצמאית”.בעלך שלמה קראוס הוא משורר ואת שחקנית. איך אתם מתפרנסים באמת?“הוא לא רק משורר, ידו בכל. הוא איש אשכולות. עכשיו הוא כותב הרבה בעקבות המחאה”.אותך לא שמעו הרבה בהקשר של המחאה.“לא, אני ישבתי בצד ונהניתי. הרגשתי שאלו פירות עבודה של הרבה אנשים, וגם אני תרמתי לה קצת במשך השנים. כל הגל הזה של אקולוגיה, מודעות חברתית ואמנים שיש להם אומץ לדבר מביא פירות”.למה שחקנים מרגישים שזה מתפקידם להטיף? “המקצוע הזה נורא מבלבל. אתה נהיה מפורסם, ובדרך כלל מתלווה לזה גם קצת כסף ויחס טוב יותר מהעולם, ואתה מרגיש שבורכת באיזושהי צורה. גם אם אתה לא בוחר לעשות את זה, העולם עושה את זה בשבילך. אין לי בחירה בזה שכשאני נכנסת לסניף דואר מתייחסים אלי טוב יותר, באמת בלי שאני בכלל מבקשת, וזה נורא משכנע הדבר הזה. כי את באמת מרגישה שאם כולם מתייחסים אלייך כטובה יותר, אז אולי את באמת טובה יותר. ואם אתה אדם חסר ביטחון, ורוב השחקנים מן הסתם סובלים מזה, יש צורך לפצות או להודות על זה, להחזיר משהו או להתנצל על זה. הניסיון להשתמש בכוח הזה למטרות טובות הוא כאילו פיצוי על זה שאתה מרגיש שקיבלת פה מתנה, ולא ברור למה אתה ולא הוא”.בגלל זה את מתנדבת לשחק בסרטי סטודנטים?“בדיוק בשביל זה אני שחקנית. אם אני אעשה רק מה שמשלמים לי עליו אני אשכח מאוד מהר את האמנות שלי”.

משחקת אותה לסבית ב”תפרים”, סרט סטודנטים קצר שביימה עדיה אמרי אור והוקרן בפסטיבל חיפה האחרון, בליך מגלמת אשה שבת זוגה יולדת. “זה מאוד מרענן כשנשאלת השאלה על החוויה הנשית של לידה, לא מתוך התבנית המוכרת של האשה היולדת אלא מצדה של האשה הלא יולדת”, היא אומרת, “מצד אחד היא אשה והיא מצופה על ידי החברה ועל ידי עצמה להכיל בתוכה את כל האלמנטים שאנחנו מגדירים כנשיים – אמהות, חמלה, רוך והתחברות מיידית לתינוקות. מצד שני, לאשה הזו אין את היכולת להתחבר. אהבתי גם את זה שהעיסוק בלסביות הוא יומיומי”.אוהבת את העיסוק היומיומי בלסביות. ריקי בליך מתוך "תפרים" (צילום: רותם אבי-טל)תמיד חשבתי שאת לסבית.“דווקא לא שיחקתי הרבה לסביות באופן מפתיע, ולדעתי מאוד מתאים לי”.אבל את לא לסבית.“יצא שאני מאוד אוהבת גברים”.את אוהבת גברים או זין?“איך אפשר להפריד? זה שזור זה בזה. היו לי חוויות כאלו ואחרות, אבל זה מגוחך לדבר על זה כי זה היה בתיכון. אני יכולה להריח לסביות מקילומטר. יש סקס באוויר”.כשבחרת במונוגמיה ויתרת על המון חוויות.“זו בחירה שבאופן מודע מגבילה אותך. בזה עוסקת גם ההצגה שאני משחקת בה עכשיו, ‘מונוגמיה’”. אז איך מתמודדים עם הוויתור על המתח והתשוקה הראשונית שיש עם אנשים חדשים?“למזלי רוב חיי משלמים לי כדי להתאהב על הבמה ומול המצלמה בגברים, ולנשק ולמזמז אותם באופן חוקי, וללכת הביתה ושבעלי יקבל אותי באהבה ועוד לקבל צ’ק בסוף”.לא עומד להם?“בהתחלה תמיד קצת, כן, אבל זה עובר מאוד מהר, זה אינסטינקט. מאוד לא מחרמנות הסיטואציות האלו. לא קרה לי בחיים שזה התערבב, בטח לא מול מצלמה”.אתם אקסהיביציוניסטים, זה לא מעורר אתכם?“אנחנו אקסהיביציוניסטים מצד אחד, ומאוד סגורים מצד שני, והתירוץ הזה של משחק נותן לנו לרוץ בין הטיפות האלה. אנחנו נהנים מהרעיון של הפלרטוט, כי כשאתה משחק את זה אתה משחק מעצמך, אין לך רגש אחר לשחק איתו. אתה חייב באותו רגע לחוש את זה בכל נימי גופך, אבל אתה גם מכבה את זה מיד כשהמצלמה נכבית או כשהאור יורד. זה שילוב מושלם של כל מה שנחמד בלבגוד בלי כל מה שנורא בזה. אני נדהמת שאנשים מוכנים לחיות עם שחקנים. תחשבי שהעבודה שלך היא כל הזמן לזייף יחסים עמוקים ואינטימיים עם אנשים אחרים”.מזייפת יחסים עמוקים ואינטימיים. בליך מתוך "תפרים" (צילום: רותם אבי-טל)יש לך הרבה חברים שחקנים?“מעטים מאוד. החברה הכי טובה שלי היא שחקנית. אבל יש הפרעה שיש לשחקנים – שגם אני כמובן לוקה בה – וזה לא נעים לפעמים לראות את עצמך במישהו אחר. מספיק לי את עצמי, אני לא צריכה להתעסק עם עוד אנשים בתסביך אינסופי. זה שאתה בוחר במקצוע הזה אומר שיש בך משהו פגום שאתה מנסה לתקן כל חייך. נכון שזו לא הדרך היחידה לתקן אותו, אבל זה בהכרח מעיד על תחושת חסך נורא עמוקה שאתה מנסה למלא. הדבר הזה לא מתמלא על ידי המקצוע, אלא רק על ידי עבודה שלך עם עצמך, והמקצוע הזה הרבה מאוד פעמים מרחיק אותך מעצמך, למרות שאתה מתעסק כל הזמן בלהיות אמיתי. הצורך להתפשט נפשית ערב ערב מול חבורה של אנשים זרים הוא לא נורמלי, הוא לא צורך טבעי שאמור להיות לבן אדם. אדם אמור להיות קנאי לפרטיות שלו ברמה הנורמטיבית. ‘מונוגמיה’ ממש עוסק בצורך להגדיר את עצמך דרך עיניים של אנשים אחרים. אם מוחאים לי כפיים או מעריכים אותי או מביטים בי, או אם אנשים זרים יודעים את השם שלי ברחוב, אז אולי אני באמת קיים. אבל זה לא מספק את זה, להפך, זה נורא שקרי. מבחינתי זו אשה אחרת בטלוויזיה. לחשוב שהאשה הזו היא אני, ואז להתייחס לתגובות של אנשים שמגיבים לאותה אשה מהטלוויזיה כאילו זו אני - זה לא אמיתי”. מבאס אותך שעדיין קוראים לך אסתי ברחוב?“כל הזמן, זה לא ייאמן. זה דובשה ועוקצה כזה. זה קצת רודף אותי, אבל אני יודעת שזה היה הטיקט שלי למקצוע. אני לא יכולה לזלזל בו או לבוז לו. התקבלתי ל’אסתי המכוערת’ בסוף שנה ג’ של הלימודים, ואת לא אומרת לא לדבר כזה. זו גם היתה תקופה אחרת בטלוויזיה, לא היו הרבה טלנובלות, והיו לי עוד אידיאלים שעם השנים הבנתי שהם לא כל כך רלוונטיים למקצוע שלי. זה לא מקצוע אידיאליסטי”.מקצוע מאוד מוזר.“מאוד מוזר, באמת. ככל שאני עושה אותו יותר הוא יותר מוזר בעיני”.בואי נדבר על תפקיד חייך ב“אחת אפס אפס”. חיכיתי כל הפרק והופעת רק 30 שניות.“יש קטע אחד כזה בכל פרק” (צוחקת).

*#