רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החיים זה לא סטודיו למשחק: למה כולם רוצים להרוג את ג'יימס ליפטון?

הוא הצליח להשפיל את טום הנקס ולגרום לאנג'לינה ג'ולי לספר על ההרפתקאות המיניות שלה מגיל 14. לכבוד העלייה של עוד עונה של "סטודיו למשחק" ניב שטנדל מנסה לברר – מה יש במראיין היבשושי והפומפוזי שממוטט את כל כוכבי הוליווד?

תגובות

העונה ה-17 של התוכנית "סטודיו למשחק" הביאה אותי למסקנה הבאה:  ג'יימס ליפטון צריך למות. למסקנה הזו הגעתי מארבעה מקורות שונים:1. "משפחת סימפסון", בה התארח ליפטון ומצא את בן דמותו המצויר נרצח.2. סאטרדיי נייט לייב, שם התעלל וויל פארל בדמותו של ליפטון.3. הסרט הקצר "ג'יימס ליפטון מת", שמציג את ליפטון מגיע לגן עדן ולא מרוצה מהופעתו של אלוהים ומהעובדה שהוא מדלג על השאלון של ברנאר פיבו.4. "סטודיו למשחק", שם ג'יימס ליפטון מגלם טיפוס די מרגיז בשם ג'יימס ליפטון.מכל אלה עולה, כאמור, מסקנה אחת, חדה וברורה: ג'יימס ליפטון צריך למות. ויפה שעה אחת לפני שהוא מגיע לראיון השלישי עם טום הנקס. אז למה כולם רוצים להרוג את ליפטון? פשוט משום שיש משהו מעצבן בנוכחות שלו, כנראה. בפומפוזיות, במתק השפתיים, בפנים החתומות לכאורה בהן הוא מקבל כל משפט – ומתפרץ מדי פעם בבת צחוק קולנית ומפתיעה – ובאווירה הסכרינית, המנופחת ומלאת ההדר המוגזם שהוא משרה על הסטודיו למשחק שהוא מנהל.כמו מעריץ בן שש ג'יימס ליפטון עושה את "סטודיו למשחק", בגרסתו הטלוויזיונית, מאז 1994. האורח הראשון שלו היה פול ניומן, ובדרך עברו עוד כמה שכבר אינם איתנו, כמו ג'ק למון, אנטוני קווין ודניס הופר. בסטודיו התארחו כבר מעל ל-200 אורחים. הוא משודר ל-125 מדינות בעולם. אצלנו הוא אפילו זכה לגרסה מקומית, עם עמנואל הלפרין בתפקיד ליפטון. בקיצור – עם ההצלחה הזו אי אפשר להתווכח.מנופח ומלא הדר. ליפטון (צילום מסך)האם זו הסיבה שכולם שונאים את ליפטון? האם מדובר בקנאה בהצלחה הפנומנאלית של אדם שכל כישוריו מתמצים בניהול שיחה רהוטה ומתוקה מדבש עם כוכבים הוליוודיים? יתכן. ויתכן שכולם פשוט נרתעים מצורת ההגשה של ליפטון, שהיא כל כך רכה, מלטפת ומפליגה בשבחים מצד אחד – אבל כל כך עצית ויבשושית מצד שני – שקשה לעכל אותה. במערכון של "סאטרדיי נייט לייב" טבע פארל את המונח "Scumtrulescent" – אין מילה כזו, ולכן המושג בא להביע את ההתפעמות של ליפטון משחקן כלשהו באופן שלא ניתן אפילו לבטא במילים. כן, כזה הוא ליפטון – מתרגש משחקנים כמו מעריץ בן שש, ושומר על פאסון כמו דוד בן 60.יותר ליפטון מליפטון. וויל פארל וסטרדיי נייט לייב:וכשאומרים כולם נרתעים, צריך להזכיר גם את מי שלא נרתע – כלומר, את כל השחקנים שזורמים אל הסטודיו, ומנפקים לו את רגעיו היפים. לליפטון כבר יצא שם כמסחטה אגדית של כוכבים, אחד שמסוגל להוציא מהם את הוידויים המפתיעים ביותר, הרגעים המביכים ביותר והציטוטים המרגשים ביותר. את טום הנקס, למשל, הוא שכנע להגיד את מה שהוא כל כך שונא: "אמא תמיד אמרה לי שהחיים הם כמו קופסת שוקולדים". מג'ולי קאבנר, שנמנעת באדיקות מלהשתמש בקולה של מארג' סימפסון בחיים האמיתיים, הוא הוציא את הדיבוב (לא שהקול האמיתי שלה שונה בהרבה).עיתונאות מפרגנת כן, יש לליפטון את היכולת הזו. ל"סטודיו למשחק" יש את היכולת הזו. הוא נוטע בשחקנים הרגשת גדולה כל כך מפוארת, גם אם לפעמים מוגזמת, שהם מוצאים את עצמם משתפים פעולה, משתחלים בטבעיות לכורסת האורחים, מרגישים בה בנוח ומתחילים לשפוך. ליפטון, מצדו, עושה כמיטב יכולתו כדי להגיע לראיון מוכן יותר מצה"ל להכרזה על מדינה פלשתינית. הוא מגיע לאולפן מצויד בעשרות פתקים, המבוססים על תחקיר שלא היה מבייש מגייס סוכנים בשב"כ. במהלך הראיון הוא נוהג לשלוף, בגאווה מופגנת, פרטי טריוויה מפתיעים. לא תמיד יש טעם רב בשאלה, אבל תמיד אפשר לראות את ליפטון נהנה לראות את אורחו מופתע מאיכות התחקיר. בסדר, כל אחד עושה מה שהוא טוב בו. אם לליפטון מותר להתפעל מכישורי המשחק של ג'וליה רוברטס, למה שהיא לא תתרשם מכישורי העיתונאות שלו?למרות הזלזול בליפטון והסלידה ממנו, צריך להודות ש"סטודיו למשחק" היא לא רק תוכנית מצליחה, אלא גם מאוד מוצלחת. בניגוד ליומרות שלה, היא לא תמיד מספקת הצצה מעמיקה לדרכי העבודה של השחקנים ולפן הטכני יותר של המקצוע. אבל בכל הקשור לקהל הרחב, בזה גם כוחה – היא פחות מקצועית ויותר בידורית, אך מבלי להידרדר למקומות צהובים ונמוכים של סקנדלים, רומנים ובעיות אישיות. ליפטון מגלגל שיחה אינטליגנטית ונעימה עם מרואייניו, ומצליח לחשוף את האדם שמתחת לשחקן-כוכב, אך כל זאת מבלי לרדד את השיחה, לחפש סנסציות ואפילו לפגוע בפרטיותו של המרואיין. זו הסיבה שכוכבים רבים כל כך נוהרים אל הסטודיו. הם יודעים שגם אם ליפטון יפתיע אותם באיזו שטות נעורים מתקופת הקולג', הוא ינהג בהם בכבוד מלכים, לא יפתח פצעים ולא יזרה מלח. הוא מעריץ נלהב של שחקנים בכלל ושל כוכבים בפרט, ובסטודיו שלו הוא לא מתכוון לשחוט פרות קדושות. רק להעלות להן זבחים. לא פותח פצעים ולא זורה מלח. ליפטון עם ג'ניפר אניסטון: התוצאה היא ש"סטודיו למשחק" – למרות הפאתוס, למרות הפומפוזיות הקפואה של ליפטון (זה נשמע כמו אוקסימורון, אבל לא אצל ליפטון), למרות האובר-דרמטיות, למרות המינון הגבוה מדי של מחיאות כפיים – היא שעה טלוויזיונית מרתקת, שבה יכול להרגיש בנוח מי שרוצה להכיר את חיי הכוכבים, אבל נרתע מהחטטנות של הפפראצי וערוץ E, או פשוט לא מתעניין בהיבטים הרכילאיים של החיים האלה. מי שרוצה להציץ בכוכבים לא דרך הפריזמה של הקוקטיילים והחתונות, אלא דרך הפריזמה של הקורסים למשחק וחדרי החזרות. בסטודיו של ג'יימס ליפטון זה קורה. אפשר היה לעשות את זה עם קצת פחות "ליפטון", אבל לא בטוח שאפשר היה לעשות את זה בלעדיו.

סטודיו למשחק,  שידור יומי, 23:25, ערוץ 8

*#