אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כבר לא צהוב: פרידה מהמגזין רייטינג

השבוע ייסגר “רייטינג”, הצהובון הכי ברנז’אי שהיה כאן. יובל נתן, אביעד קיסוס, מורן שריר ושאר עורכים וכותבים, נזכרים ברגעים היפים והמכוערים, ומנסים להסביר למה הם ואתם כבר לא

תגובות

מי שיפתח את גיליון “רייטינג” שמתפרסם היום (שישי), בוודאי יתקל במאמר המערכת האחרון בתולדותיו, שכתב עורך העיתון אלון צרפתי. “לא נעים להיות זה שמכבה את האור וסוגר אחריו את הדלת”, הוא מתוודה, “כתבי ‘רייטינג’ נחשבו כבר לפני עשור לפורצי דרך, אבל כנראה שכל זה לא הספיק”. הדברים המאופקים לא מכסים על הדרמה שהיתה מנת חלקו של “רייטינג”, מנסיקתו ועד נפילתו. העיתון, שפרץ לפני קצת יותר מעשור בקול תרועה רמה, נאסף אל אבותיו השבוע בקול ענות חלושה, ולא השאיר אחריו הרבה קולות שיבכו את לכתו. בחוברת הדקה שהופצה בשבועות האחרונים קשה לזהות את הגיליונות השמנמנים ועתירי הגלאם של שנותיו הטובות, ול”רייטינג” היו שנים יפות. מאוד. מי שזוכר לו חסד נעורים מדבר על עיתון הפופ הציוני הראשון שהיה כאן, הראשון לגלות שאפשר להתבוסס בטראש בחדווה עצומה, גם בלי להעליב את האינטליגנציה של מי מהקוראים שיש לו כזו.

החיים במערכת בימיה הראשונים אכן נשמעים כמו מסיבה מתמשכת. “זאת היתה אווירה של עיתון בית ספר”, אומרת איילת שני, בעלת הטור “איילת מטיילת” וכיום כתבת ב”לאשה”, “לפעמים רק ביום הסגירה החלטנו מה יהיה בשער. אני הייתי מגיעה ביום הסגירה לכתוב את הטור שלי ב־11 בבוקר עם פחית רדבול. כתבתי כל מיני דברים מרושעים על אנשים, והם נעלבו. ממש לא התכוונתי להעליב אותם, פשוט לא היה לי מושג שמישהו קורא את מה שאנחנו כותבים”. צלם המערכת לשעבר ברק פכטר מספר על ארוחות ערב שבועיות שהצוות היה עורך במערכת, וקיסוס מוסיף שכאפרוח בן 21 הוא ממש התגורר שם בפועל. “היה כאוס יצירתי וכיפי”, מסכם נתן, “הטעם היה מתכתי כמו שלוק מפחית דיאט קולה, והריח מעושן היטב, עם נגיעות של מריחואנה ופיצה שעבר זמנה. בקיצור, אדרנלין, קפאין וניקוטין”. די בזנו להם אווירת החגיגה במערכת היתרגמה לטיפול קליל ומאושר במיוחד במה שהפך מאז לליבת התוכן של כלי התקשורת בישראל - סלבס וברנז’ה. “’רייטינג’ היה הראשון שסיקר טלוויזיה ובידור לא בצקצקנות, אלא בהתלהבות של גילטי פלז’ר, והוא ענה בכך על צורך של רבים”, טוען ירון טן ברינק, מעורכי העיתון, “כשהגעתי ל’רייטינג’, על השערים בעיתונות עדיין הופיעו אנשים כמו רפי רשף, וההיי־לייט היה אירועים כמו החתונה של אקי וסנדי”, מספר מושיקו כהן, ששימש עורך משנה ומבקר טלוויזיה ב’רייטינג’ בשנותיו הראשונות, וכיום משמש איש קריאייטיב בערוץ 10, “כשהתחלנו, בכלל לא היתה לנו תחרות על רוב האייטמים. אני זוכר שבעונה הראשונה וההיסטורית של כוכב נולד היינו היחידים שסיקרו באופן צמוד את כל העונה, ולא היתה לנו בעיה לקבל בלעדיות על שלישיית הגמר לשער. בעונות הבאות הכל כבר היה סגור ב’7 לילות’ וכאלה”. יוצאי העיתון מתגאים במיוחד בגישה הלא מתחנחנת לסלבס, כזו שהתעשייה פחות הורגלה בה עד אז. “הגישה היתה שדי בזנו להם”, אומרת איילת שני, “אם נגיד שהסטנדרט היה כתבות על יום בחיי מיכל אמדורסקי, איך בבוקר היא פוגשת את מאמן הכושר ובצהריים את הסוכן, לנו לא היתה יראת כבוד כלפי הדברים האלה, אלא בעיקר ביקורת והרבה התנשאות. כשהיה דיבור על זה שיונית לוי התחילה לצאת עם יעקב אילון, שלחנו פפראצי אליו הביתה וזה עשה בלגן. כל התגובות היו בסגנון ‘וואו, מה עשיתם, איזה מגעילים אתם’. מיותר לציין שהיום זה מובן מאליו”. התפלשו בגילטי פלז'ר. ירון טן ברינק, איילת שני ומושיקו כהן.ואכן, למרות האהבה המוכרזת לטלוויזיה, התרומה הכי ניכרת של “רייטינג” לעולם התקשורת המקומי היא זו שממררת עד היום את חייה של כל סלבית סוג ג’ שחושבת ללכת לים: הפפארצי. ברק פכטר, שהסתכסך על הדרך עם בר רפאלי, הפך את העיתון למעצמת פפראצי חלוצית בקנה מידה מקומי.  “כשאומרים ‘רייטינג’ אומרים ברק”, הוא טוען נחרצות, “כשהתחלנו, אף אחד לא ידע מה זה פפראצי. בעלי מסעדות הופתעו כשביקשנו מהם להודיע לנו שסלב מגיע לאכול, זה לא היה מקובל. לאט לאט סלבס הבינו שאם אתה לא מצולם אתה לא קיים, והתחילו לשלוח את היחצ”נים שלהם להודיע לנו היכן הם. היום זה אחרת. נירו וקרין לוי, למשל, שנפרדו עכשיו, יידעו את הצלמים מתי הם מתכוונים להגיע לרבנות. בכל הצניעות, היום יש פרנסה להרבה מאוד צלמים בזכותי”. בסופו של דבר פכטר פוטר מ”רייטינג”, אחרי שבכתבה בערוץ 10 נטען כי דרש תשלום מאנשי יח”צ בתמורה לפרסום תמונות של סלבס לצד המוצרים שאותם קידמו, האשמה שאליה הוא מתנגד בתוקף עד היום. כיום הוא מצלם עבור “חדשות הבידור” ו”פנאי פלוס”.

לגאול אותו מייסוריו

“היו המון ימים מאושרים ב’רייטינג’, את חלקם אני אפילו זוכר, אבל היו גם ימים רעים, והיום הנורא מכולם היה ה־7.10.2004, היום שבו נהרג חברנו אסף גרינוולד, מפיק בעיתון, בפיגוע תופת בטאבה. זה היה כל כך קונטרסטי לאווירה ולחומרים שמהם יצרנו מדי שבוע עוד גיליון, ולמרות שעברנו תקופות פיגועים איומות - שאמנם התייחסנו אליהן, אבל בגדול המשכנו את עבודת הקודש של האסקפיזם - הפגיעה הישירה הזאת היתה יותר מדי. הכל נראה והרגיש חסר טעם, חסר משמעות, חסר פואנטה. אז נכון, קמנו על הרגליים ולא נתנו לטרור לנצח, אבל באותו יום הרעיון לייצר עיתון טלוויזיה תוסס ושמח בג’ונגל המזרח תיכוני האכזרי נראה מופרך מתמיד”.יוסי אליאס, כתב (2007-1999)

“לקראת יום העצמאות ה־60 חשבנו איך אפשר לעשות משהו שונה. מפתיע. תמיד הרי כולם עושים פרויקטים ‘מיוחדים’ שהם כל כך מיוחדים עד שהם חוזרים על עצמם שנה אחרי שנה בכל מקום. בישיבת מערכת עלה השם שמעון פרס. לרגע ביטלנו את זה כחסר סיכוי, הנשיא הרי עושה את ראיונות החג המסורתיים בעיתונים הגדולים, אבל לא היה מה להפסיד. ישבתי אישית על אנשי הלשכה שלו שבועות ארוכים, עשיתי ואמרתי כל מה שאני יכול כדי לשכנע. בסוף זה קרה. מורן (שריר), אני והצלמת עדי אורני נסענו לבית הנשיא ליום בלתי נשכח. היה ראיון מצוין, פרס שלט פחות או יותר בעולם הבידור והטלוויזיה, וגם זרם עם תמונת השער. אחרי שהגיליון יצא קיבלנו ריקושטים מהלשכה שבעיתונים האחרים ממש לא אהבו את העובדה שאת ראיון החג הנשיא נתן דווקא ל’רייטינג’”.שולט בעולם הבידור והטלוויזיה. שמעון פרס על שער רייטינגמושיקו כהן, מבקר טלוויזיה ועורךמשנה (2008-2002) “כש’פרויקט Y’ היתה בשיא הבאזז שלה, נודע לנו שיוגב ברזילי, אחת הדמויות המרכזיות בווילה, פורש בדרמטיות. הוא היה מאוהב בדקלה קידר, אחת הדיירות האחרות, היא לא היתה בעניין שלו, והוא החליט לעזוב. החלטנו להעיף ברגע האחרון את השער שתוכנן לאותו שבוע, כדי לשים אותו בשער. יצא שהוא העביר יום שלם במערכת לראיון וצילומים. זה היה יום סגירת העיתון, שיא הלחץ, הצילומים בחוץ לא יצאו טוב, אז פשוט צילמנו אותו באיזו פינה במערכת והכותרת היתה ‘הנמלט’. הוא היה נראה קצת אבוד ומדוכדך, וברור היה שהוא בסך הכל פליט ריאליטי מתוכנית כאילו לא חשובה, אבל אלו האנשים שמסעירים את דמנו ועיתוננו. אחרי כמה שנים הוא התאבד, ולא היה אפשר שלא להיזכר ביום ההוא. אתה מסתכל על האנשים האלה מהצד, מתעסק בצילומים ובסידורים, ובסופו של דבר הם נשארים עבורך גיבורים מפלסטיק, חומרים לטור מרושע או ראיון עסיסי. עד שפתאום מופיע הבנאדם מאחורי כל זה”.איילת שני, כתבת ועורכת  (2004-2000) “היה איזה אירוע בבית הנשיא, שהיה אז קצב. בגלל שההתנהלות שלנו היתה כזאת פרטאץ’, הוחלט רק יום קודם שאני אלך לשם, ולא לגמרי סידרו לי כניסה. היתה מסיבה שממש רציתי ללכת אליה אחרי, אז פשוט התקשרתי לבית הנשיא, אמרתי להם שאני עיתונאית ושאלתי מתי האירוע צפוי להסתיים. הם נבהלו והתחילו לתחקר אותי איך קוראים לי, מאיזה עיתון אני ומה אני רוצה. נלחצתי גם, אמרתי להם 'שרה' וניתקתי - מה שהבהיל אותם יותר, וגרם להם לצלצל אלי עשרות פעמים הביתה. בסוף הגעתי בלי תעודת עיתונאי ובלי תיאום עם לשכת העיתונות, וכמובן שלא נתנו לי להיכנס, אבל רציתי לראות את הבית ונכנסתי. תפסו אותי ונתנו לי אזהרה, אבל לפחות יש לי תמונה יושבת על הכיסא שלו”. ישבה על כסא הנשיא. איילת שניצילומים: אפרת שליטא בונדי למגזין "לאשה", אורן זיו, עופר וקנין, שלומי פרי - ארט פוקוס, ברקאי וולפסון, רונן אקרמן

*#