רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אהבה בלילות, מחאה בימים: אורלי וילנאי וגיא מרוז מגשימים חלומות

אורלי וילנאי וגיא מרוז מנצלים את המומנטום ומוציאים ספר על המחאה, עם הצלם אלדד רפאלי. אחרי הכל, היא חלק מהחלום החברתי של השניים, שעוד יש להם מה להגיד בתקשורת, אבל יעשו יותר כשיגיעו בכנסת

תגובות

שבת, שבע בערב. סביב עמדת השידור שבכיכר הבימה כבר מצטופף קהל, ומניפי שלטים נדחקים זה לצד זה כדי להיקלט בפריים, למרות שטרם התחילו לצלם. בין דפני ליף, שמאכלסת את עמדת השידור של ערוץ 2, ובין העמדה השוממה של ערוץ 1 עומדים נציגי ערוץ 10 אורלי וילנאי וגיא מרוז לטאץ’ של איפור אחרון. וילנאי, קורנת מאושר, נראית בשליטה בזמן שהיא עוברת על הטקסטים בפעם האחרונה, אבל מתברר שזו מראית עין בלבד. “אני מקווה שלא אבכה בשידור”, היא אומרת לחרדתה של המאפרת, שממהרת להוסיף עוד שכבה של צבע נגד גזירת הגורל העתידית. “12 שנה אני מחכה לרגע כזה, והוא מתגשם. זאת שמחה גדולה בשבילי”. אין חשש שמרוז יפרוץ בדמעות, אבל גם הוא מודה שהוא מתרגש כמו ילד. “לא היינו צריכים להתכונן במיוחד לשידור הזה”, הוא עונה לשאלה, “אנחנו מכירים נורא מקרוב את המחאה הזאת ובקיאים בחומר. ההתרגשות נובעת מכך שאנחנו משתתפים בשידור החשוב הזה. אנחנו עיתונאים, אבל אנחנו בעיקר חלק מהמחאה לכל דבר ועניין”. » עכבר מהפכה - כל הכתבותלמחרת, בביתם שבלב העיר, אותות האופוריה עדיין ניכרים. וילנאי לא בכתה בשידור, “אבל בכיתי כשהגענו לעצרת וגם בבית, כשראינו את השידור מאוחר יותר בטלוויזיה”, היא מודה. “אני בעיקר נהנה מאוד”, אומר מרוז, “בהתחלה התלבטתי אם אני מקנא שלא אני המצאתי את זה. כשמחינו נגד הטיפול בסרטן המעי הגס, גם אני ישנתי כמה לילות באוהל, אבל זה לא תפס”. “זה כי הוא קנאי”, וילנאי מסבירה. על מיטת הקולונסקופיה בשם העיתונות. גיא מרוז מתוך "לנצח את הסרטן" (צילום מסך)אויבי העם ליומיים מקנאים או לא, הזוג מרוז את וילנאי, מנושאי הדגל החברתי בעיתונות, ברדיו ובעיקר בטלוויזיה, שקועים במחאת קיץ 2011 עד צוואר. אחד התוצרים של המעורבות הזו היא אלבום התמונות “פתאום קם עם” (הוצאת מודן), המשלב טקסטים פרי עטם ותמונות שצילם אלדד רפאלי. חצי מהכנסותיו ייתרמו לטובת המאבק, מה שמלמד על האמונה של השניים בעתיד המחאה. “יש רצון ללכוד את הרגע”, מסבירה וילנאי, “מהפיכת המידע גורמת לכך שאנחנו מסכמים דברים עוד בעצם התהוותם, כך שאם אתה לא מדבר על זה תוך כדי שזה קורה, אתה לא רלוונטי. גם פרויקט 'התעוררות', שעלה ב־yes, עוסק במחאה בזמן שהיא קורית, והוא פרויקט מצוין. חשוב לתעד את הרגעים האלה”. » לא רק רני רהב: פרוייקט התעוררות ראוי לחיקוימלבד התמונות, מופיעים באלבום הרבה סיפורים אישיים.מרוז: “היה לנו חשוב להציג סיפורים אישיים ודמויות עם סיפור. נהוג לדבר על המדינה כאילו היא איזה גוף מופשט ומרושע שפועל נגדנו, אבל המדינה מורכבת מפרטים, והסיפור של המחאה הוא הסיפור של אותם פרטים בסופו של דבר”.  המחאה היא אוסף של פרטים. הצילומים של אלדד רפאלי:התקשורת, שאתם חלק ממנה, עברה בשבועות האחרונים שינוי חד באופי השיח שלה.וילנאי: “בשבילי זו הגשמת חלום ממש. אני עיתונאית כבר 12 שנה, ותמיד נאלצתי להילחם כדי להכניס נושאים כאלו לפריים טיים. כשהתחלתי את תפקידי ככתבת רווחה בערוץ 1, המנהל הבטיח לקדם אותי בתוך כמה שבועות כי עד אז זה היה תפקיד מאוד אפור ולא נוצץ, שנדד בין כתבים שלא היו, איך אומרים, הבטחה גדולה. אף אחד לא רצה לסקר תחום שמתחכך בכל הרע של החברה הישראלית. על העוני דיברו כמו על סוג של מיצב ולא על תהליכים מובנים והקשרים תרבותיים וכלכליים. ופתאום, לאחרונה, התחום מדבר את עצמו”. בספר אתם מכריזים על עצמכם כ”עיתונאים חברתיים”.וילנאי: “ליתר דיוק, אנחנו פעילים חברתיים שעובדים בעיתונות”.אז אפשר להפוך את המשוואה?וילנאי: “לחלוטין. העבודה בתקשורת מחייבת אותך לשטחיות בהמון מובנים. צריך לרדד מסר לדקות בודדות, במיוחד בעידן הריאליטי, שייצר משעול מאוד צר בין הבידור ובין הרצון לתעד מציאות. אי אפשר לקיים פה דיון מעמיק לחלוטין. הסיבה שאנחנו שם היא שבזכות הבמות האלו אפשר לשנות דברים לעומק”. מרוז: “אגב, זה בדיוק העולם הישן לעומת העולם החדש. השאלות על תפקיד העיתונאי ומה מותר לעיתונאי, דיבור שאני מקווה שילך ויימוג”. דווקא אתה הגדרת בעבר את תפקיד העיתונאי ככזה שמפתיע מרואיינים ומתעמת איתם. מייקל מור סטייל.“כן, אבל הדבר הזה התחיל לפני 20-15 שנה, והוא די מיצה את עצמו. זה קורה, אבל יותר בקטן. כבר לא רואים הרבה את הכתב המתפרץ”.וילנאי: “יש את המחלה של התקשורת, שגם אנחנו לקינו בה, של ציניות יתר וריצה אלי קרב. אני מודה שאחד הדברים ששינינו בחיים שלנו, והמחאה רק העצימה, הוא שאנחנו כבר לא רבים. אנחנו בדיאלוג יותר גדול עם מושאי הכתבות והתחקירים שלנו; מדברים איתם ולא נכנסים בהם. זה שייך לעידן הישן. היום, כמו דפני וחברים שלה, אנחנו מדברים עם הידיים, לא עושים רעש”. פעם הוא היה מייקל מור הישראלי. מרוז ב"בולדוג":עובדים בשביל טייקונים למרות רוחות הפיוס והנימה המחויכת, קשה לומר שווילנאי ומרוז איבדו מרוח הקרב שלהם. “התקשורת, ואני נזהר בדברי, היא אחד המקומות הגרועים ביותר מכל מוסדות המדינה, אפילו יותר ממשרד האוצר”, אומר מרוז, “היא לא מקום מושחת, כפי שהאוצר הוא לא מושחת, ויש בה גם אנשים טובים, אבל זה מקום ציני, אכזרי ונטול ערכים. זה מוסד שיום אחד יעשו עליו תחקיר, ואת מה שיגלו, אני מקווה שתהיה מדיה שתסכים לשדר. זה החלום שלנו שנים, שיעשו תחקיר על התקשורת”. וילנאי: “יש שני מקצועות מרכזיים שלא צריך בשבילם שום הכשרה מקצועית כתנאי, ואלו עיתונות וזנות. ואנחנו מקבילים את העניין הזה כי לפעמים זה נורא דומה”. מרוז: “הם יעשו מזה כותרת, וחבל. אפשר לעדן את זה. תראי, התקשורת זה מקום בעייתי, ואפשר היה לראות את זה אתמול, איך אנשים מסוימים בתקשורת שנורא קיוו שהמחאה תדעך וכביכול חזו את הדעיכה, במשך שעות ארוכות עוד חזרו ואמרו שאין מספיק אנשים, כשמול העיניים שלהם הכל מלא ואנשים מגיעים מכל עבר. אלה אנשים שרגילים לקבוע מה קורה, ופתאום זה לא המצב”. בביקורות של היום שאחרי, בהחלט עלתה ביקורת על השדרנים באולפנים הממוזגים שלחוצים על המיליון ולא מבינים את עוצמת ההתרחשות בשטח.“משום שזה לא הלך יד ביד עם התחזיות שלהם מלפני כמה ימים - שהמחאה דועכת. יותר מ־400 אלף איש יצאו לרחובות, והיה להם קשה עם הדיסוננס הזה”. וילנאי: “השיח השתנה, והתקשורת תיאלץ לקבל את זה. אני מאמינה שגם בשנים קודמות אנשים רצו לשמוע על בעיות בתחום הרווחה, החינוך והבריאות, אבל התפיסה אצל הזכיינים, בעיקר בערוץ 2, היא שהציבור רוצה בידור בטלוויזיה, ולא את היומיום שלו. העלינו בערוץ 2 סדרה שלנו על סרטן המעי הגס, סדרה שעבדנו עליה שנתיים. כשהבאנו את התוצר הסופי, אמרו לנו: ‘פה זה לא ה־BBC והציעו לשדר את זה ב־11 בלילה. אז הסדרה עלתה ב־11 והביאה רייטינג של 22 אחוז. בשבילנו זו היתה ההוכחה שהיומיום של האזרח כן מעסיק אותו. השאלה רק איך אתה אופה ומגיש לו אותו”. » הסיקור של מחאת המליון: אושרת קוטלר רצה למליוןוילנאי ומרוז חזרו והצהירו כי במחאה הזו הם לא עומדים מהצד; מנגד, קוממו עליהם ציבור גדול מקרב המוחים כאשר חשפו את תרומתו של המיליונר דניאל אברמס למימון ההפגנות. “אני אף פעם לא עומד מהצד”, מכריז מרוז, “ אבל אני חושב, וסליחה שאני אומר את זה, שאנחנו הבאנו את החשיפה הגדולה ביותר בעניין מימון המחאה, ודווקא בגלל שאנחנו מחבקים אותה מהרגע הראשון, חשוב היה לנו לפרסם את הסיפור. אפילו לא היתה פה התלבטות של דקה וחצי, כי תפקידנו כעיתונאים, מרגע שהמידע הגיע אלינו, למסור אותו לציבור. אז היינו אויבי העם ליומיים”, הוא אומר בסיפוק, “אבל בשיחות הטלפון הקשות שהגיעו אלינו, הסברנו שאנחנו, כעיתונאים, לא נסתיר מידע, אבל גם לא נעמוד מהצד ונסקר את האירועים כביכול באופן אובייקטיבי. זה אידיוטי”. הסיפור הזה עזר לגורמים כמו “ישראל היום” לחזור ולטעון שהמחאה היא פוליטית.“’ישראל היום’ בעיקר מצחיק אותי. אמנם יש שם כותבים שאני אוהב לקרוא, כמו דן מרגלית, אבל הכותרות בעיקר מצחיקות. אני בכלל ציפיתי שכתוצאה מהמחאה, גם עיתונים כמו ‘ידיעות’ ו’מעריב’ יתחילו לחלק חינם, אבל זה לא יקרה”. וילנאי: “גם ‘ישראל היום’ לא יכלו להתעלם מההפגנה בשבת. לא ניתן היה להתעלם מזה”. מרוז: “אבל את חושבת שעיתונים אחרים לא מונעים מאינטרסים ברורים? לפעמים אנחנו רואים סילופים ושקרים בכותרות, שגרועים יותר מכל הבעת דעה גלויה. פה לפחות יודעים שזה עיתון של ביבי, והכל מונח על השולחן”. אי אפשר היה להתעלם מההפגנה (צילום: אלדד רפאלי)

יפי הנפש יתגברו מרוז את וילנאי, שבימים כתיקונם מושכים אש וזוכים לתגובות מעורבות ולטוקבקים מנאצים, מקבלים בשבועות האחרונים יחס חם מאוד מהרחוב, כפי שהיה ניתן לראות בקלות בהפגנה בשבת. היחס הזה התעצם בשבוע האחרון, בעקבות תמיכתו המתוקשרת של מרוז בדפני ליף במסגרת העימות שלה עם עמיתו לערוץ שרון גל. כזכור, גל תקף את ליף בתוכניתו “לילה כלכלי” על כך שלא שירתה בצה”ל ואילץ אותה לחשוף את מחלת הנפילה שלה. מרוז עלה לשידור יום לאחר מכן. למרות שדחק בגל להבטיח ש”יישארו חברים גם אחרי התוכנית”, תקף אותו באגרסיביות ואף העלה את ההשערה שגל קיבל טלפון מהחלונות הגבוהים, שהורה לו לחבל במחאה כמיטב יכולתו.» גיא מרוז נגד שרון גל נגד דפני ליף: הקרב על מחאת האוהליםאתה באמת חושב ששרון גל קיבל הוראות מלמעלה?“אני מת על ‘לילה כלכלי’ וחושב שזאת תוכנית מצוינת, אבל עד עכשיו אני לא מבין מה גרם לשרון להתהפך ככה על המחאה. זה לא שפתאום הוא גילה שדפני לא עשתה צבא, וזה הטריף את דעתו. הרי המחאה לא קשורה לסדר יום ביטחוני ולאנשים שעשו או לא עשו צבא. זה לא רלוונטי לדפני, במיוחד שיש לה אפילפסיה. לכן, התקיפה שלה בעזרת הטיעון הזה הרגישה כמו משימה שהוא לקח על עצמו. וזה לא נגמר בזה – מאז הוא מתראיין כל יום ומסביר למה דפני צריכה לעוף. הוא הפך את זה לקמפיין, ואני לא מצליח להבין מאיפה זה הגיע. זה תמוה, בלשון המעטה”. יוצא נגד התקשורת, מגן על דפני ליף.  מרוז נגד שרון גל ב"לילה כלכלי":הוא טען שהוא שואל את השאלות הקשות שכל מי שמאתרג את דפני ליף נזהר לשאול.“זאת לא שאלה קשה; זאת שאלה אידיוטית. אם היה מתברר שהיא ממומנת על ידי איזה גורם או מרוויחה מזה משהו, זו היתה שאלה קשה. וזה שהיא גרה בכפר שמריהו, אנחנו עוד יותר מצדיעים לה על זה. זה שהיא באה ממקום שיש לה, ובכל זאת הרגישה שהיא צריכה לעשות מעשה - על זה צריך לברך אותה ולא להאשים אותה”. וילנאי: “שאלה קשה צריכה להיות עניינית, כמו למה אתם שופכים את התינוק עם המים ופוסלים את ועדת טרכטנברג, כשסוף סוף יש כאן ועדה כלכלית שבאמת באה לעבוד. שאלות ענייניות לא צריכות להיות אישיות ולחפש איפה שאין מה”. האשמת אותו שהוא נוסע במרצדס ושהלך לחתונה של הבן של תשובה.“השתמשתי בטקטיקה הזאת בגלל שכל כך כעסתי, אז אמרתי לו שזה כמו מנחה של תוכנית כלכלית, שנורא אכפת לו ממחירי הקוטג’ והדלק, אבל נוסע במרצדס. הרי גם זה לא רלוונטי. אם שרון גל הרוויח את כספו ביושר, שייסע במרצדס. ובקשר לחתונה של תשובה - יכול להיות שהם מה־זה אחוקים שהוא היה חייב לבוא לחתונה. אני לא בטוח. זו היתה מכת נגד כדי להראות לו כמה זה מעצבן כשאתה שואל שאלות שהן לא קשות אלא מעצבנות. והוא באמת התעצבן”. הוא, בתגובה, האשים אותך שעבדת אצל גאידמק.“עד היום אורלי ואני עובדים אצל כל מיני טייקונים. כל התקשורת נשלטת על ידי בעלי הון. אני רוצה להזכיר לך שעוד לפני שעבדתי אצל גאידמק, עבדתי אצל נמרודי, שהורשע בפלילים. וכל העיתונאים הנכבדים שעבדו לצדי אצל נמרודי נורא כעסו שהלכתי לעבוד אצל גאידמק. אבל אנחנו קיבלנו ממנו - ליתר דיוק, מרם לנדס - הצעה שאם היינו מסרבים לה, זו היתה פשוט שערורייה חברתית: לשדר את התוכנית שלנו בפריים טיים, מול רזי ברקאי, עם צוות ותקציב הפקה בסדר גודל שאין ברדיו. עזרנו לכל כך הרבה אנשים שאי אפשר לתאר מה עשינו בתקופה הזו. להגיד לא להצעה כזו, זו בגידה במה שאנחנו עושים”. וילנאי: “הניצחון האמיתי הוא לעבוד עבודה חברתית אצל בעלי ההון. רק שאנחנו לא הלכנו לחתונה של הבת של גאידמק”.מרוז: “פשוט לא הזמינו אותנו”. יש כאלה שמאשימים אתכם שבעקבות המחאה שכחתם מה זה להיות עיתונאים.וילנאי: “הקווים במקצוע הזה נורא אפורים. מבחינתי, כל עוד אני יכולה להשתמש בכוחי, לא ככוח משכר, אלא כדי לסייע לאנשים שקולם לא נשמע, אני אעשה זאת, וזו פריבילגיה בשבילי. אחרת כולנו נהיה יס־מנים, והכלבים ינבחו והשיירה תעבור”. מרוז: “אני אגיד לך משהו לא צנוע. הצופה והקורא לא אידיוט. יש שני אנשים שעושים עבודה בשבילו כבר הרבה שנים בתקשורת, והוא יודע וקורא ומגיב. וכל מיטיבי הלכת ויפי הנפש שקשה להם עם זה, אני מאמין שיתגברו”.

יותר כיף כשאוהבים הזוג, שכבר הפך בעיני הציבור – ואולי גם בעיני עצמו – למקשה אחת, מרבה להשתמש במילה “אנחנו” כשהוא מביע דעה או מתאר מצב. קשה לטעות באהבה שלהם: אחרי שנים ביחד, גם בהפסקות הצילומים הם מחזיקים ידיים מתחת לשולחן. מעבר לשיתופי הפעולה המתוקשרים והפוריים ביניהם בשנים האחרונות, הם מעידים שעיקר פעילותם נעשית מאחורי הקלעים.“לפני כמה ימים הטלפון צילצל בשש בבוקר”, מדגימה וילנאי, “על הקו היה איש מרחובות שהביוב שלו עלה על גדותיו וביקש עזרה. אמרתי לו: ‘השעה שש בבוקר!’, אז הוא אמר לי: ‘אבל אני ער כבר מחמש!’ טלפונים כאלה מגיעים אלינו כל יום, ומה שרואים בשידור הוא רק הקצה של מה שאנחנו עושים”. מרוז: “כשהבן שלי, שגר בארצות הברית, הגיע לביקור בארץ, הוא שאל איך אני חי עם הפניות הרצופות האלה בטלפון וברחוב. ההבדל בינינו ובין מפורסמים אחרים הוא שכשאדם מפורסם מבקר בבית חולים למשל, אומרים לו ‘אתה אחלה, אני חולה על הסרטים שלך’. כשאנחנו מגיעים, מיד אחרי המחמאות, מספרים לנו על השכן שכרתו לו עץ. חלק מהתפקיד שלנו זה לתת את השירות הזה חינם”. *עיקר הפעילות היא מאחורי הקלעים. גיא מרוז ואורלי וילנאי (צילום: אורית פניני)בראיון איתך לפני שנה הצהרת שעוד שלוש שנים אתה הולך לפוליטיקה, וגם את, אורלי, אמרת בראיונות שאת שואפת לתפקיד שרת הרווחה.וילנאי: “בסופו של דבר, המקום להשפיע בו הוא הכנסת, מוסד שאני מתייחסת אליו ביראת כבוד רבה. אנחנו מקווים שעוד כמה שנים יהיה לנו הכוח, אבל זה לא משהו שקורה מחר בבוקר”. מה המחיר שאתם חוששים לשלם?מרוז: “זו עבודה קשה, לפחות כמו זאת שאנחנו עושים עכשיו זה להיכנס למקום שהוא קן צרעות, זו חשיפה גדולה יותר מעכשיו, וגם כלכלית, אגב, זה סוג של ויתור”. וילנאי: “וגם הידיעה שאם אתה נכשל בזה, אחרי שיצאת בהצהרה פוליטית סקטוריאלית, אין לך כל כך לאן לחזור. אף אחד לא מבטיח לך את המקום חזרה, וזה קשה להתקבל לכנסת”. מרוז: “מה שמאוד שווה בעבודה בתקשורת הוא שאתה עובד בסביבה מאוד אינטליגנטית. אני לא בטוח שבכנסת זה יהיה אותו דבר. למען האמת, הסביבה האנושית שם די מדאיגה אותי”. בעבר פורסם שאתה תומך באלדד יניב, שלפי השמועות עומד להריץ את תנועת השמאל הלאומי לכנסת בבחירות הקרובות.“אנחנו חברים טובים של אלדד, אבל לא שייכים לשמאל הלאומי. אנחנו מאוד מקווים שהוא יצליח. הוא עושה דבר יפה”. אתם מעורים בנעשה מאחורי הקלעים?“אני לא חושב שהוא עושה משהו מאחורי הקלעים. אני חושב שהוא חלק מהמחאה, כמו כולם. הוא איש שעשה מהפך בחייו. מיועץ של ברק הוא הפך לאזרח שמאוד אכפת לו מה קורה סביבו, ואני שמח בשבילו”. ומה לגבי הטענות שהעלה קלמן ליבסקינד ב”מעריב”, כאילו יניב, יחד עם האחים גאון וטל זילברשטיין ובייעוץ של סטנלי גרינברג, מעורבים במחאה עוד בטרם הקמתה, במטרה לרתום אותה לכוח פוליטי?“אני חושב שזה הזוי. אני לא מאמין שיועץ תדמית היה יכול להוציא 400 אלף איש לרחוב.  אף על פי שלא תיחקרתי את הנושא, זה פשוט לא נראה לי”. קשה להיות זוג באור הזרקורים?וילנאי: “אנחנו מביאים את הזרקורים בעצמנו. איפה שאנחנו לא רוצים את זה, אנחנו עוצרים. אנחנו מבינים את הצורך בחשיפה ולא מסתירים שום דבר, אנחנו זוג שנורא כיף לו, אז שום דבר לא באמת קשה”. מרוז: “בשנים האחרונות אנחנו מקבלים חיבוק מאוד גדול מהרחוב, גם אם התגובות מהתקשורת לא תמיד בהתאם. בעבר זה היה קשה יותר. היום, אם משהו רע נאמר, לוקח שעתיים גג להתגבר על זה”. זה לא רע לעורר אמוציות.וילנאי: “לא. אבל יותר כיף כשפשוט אוהבים אותך”.

*#