רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שמור אותי ממרגול

החיבור החזק בין המוזיקה המזרחית (האלימה), לריאליטי (הרדוד) ולעולם התחתון (העברייני) מגולם כולו בדמותה של מרגלית צנעני. גם הקשר עם גל אוחובסקי האשכנזי לא ישנה את זה

תגובות

“מאחורי כל עושר רב ישנו פשע” (אונורה דה באלזאק). "אנחנו באים מהשטח, אנחנו אנשי שטח. מרגלית צנעני אשת שטח שעברה דרך, ככה עומר אדם, ככה אני, אנחנו אנשים שבאנו מהמקום הכי נמוך ואנחנו רוצים להישאר שם. לא רוצים אף פעם להיות מקום ראשון. תן לנו מקום שני ושלישי זה מגניב, נוח לנו שמה" (אסף אטדגי, במסיבה בביתו של עומר אדם לפני כשלושה שבועות). ראיתי את כתבתה של פז שוורץ (חדשות 10) על פרשת מרגול. בכתבה נשזרו קטעים מתוך החאפלה של הזמר עומר אדם (“עוד לא בן 18”) בביתו לפני שלושה שבועות. » מרגלית צנעני - כל הכתבות» משהו לא טוב קורה למרגול» וידאו: מה יש לגל אוחובסקי להגיד?» האם מרגול תופיע בתימאנידה?» אלון עידן חושב שגם מרגול היא בן אדםהאירוע נראה כמו תרגום ישראלי (לח, מיוזע) לסצנת הפתיחה של “הסנדק”. אני מניח שזו היתה הכוונה. במסיבה הזו, משערת שוורץ, כבר נזרעו סימני הפורענות. אני חושב ששוורץ טועה. זרעי הפורענות נזרעו כבר מזמן, הרבה לפני החאפלה והרבה לפני שכל הפרשה הזו התפוצצה. הרבה לפני שהיו בכלל אסף אטדגי ועומר אדם ועמיר מולנר. אבל לא לפני שהיתה מרגול. מרגול, כפי שהעיד עליה אטדגי במסיבה, היא "אשת שטח שעשתה דרך ארוכה". מעין סינדרלה שאיבדה את הנעל שלה בצעד תימני. מרגול אכן עשתה דרך ארוכה: היא עשתה הרבה מאוד כסף מסיפור הסינדרלה התימני שלה. כל הג’אז הזה על הסחבקיות, הדוגריות והעממיות של מרגול היה, בסופו של דבר, מטחנה של כסף. במקום הכי נמוך “אנחנו אנשים שבאנו מהמקום הכי נמוך ואנחנו רוצים להישאר שם”, אמר אטדגי. למה הוא התכוון? נניח ש”המקום הכי נמוך” הוא הרקע החברתי, הסוציו־אקונומי של מרגול, אטדגי, עומר אדם וכו’. נניח. אבל מה זה “אנחנו רוצים להישאר בו?”. עומר אדם - שעד להתפוצצות הפרשה לא היה לי מושג מיהו  - מגלגל ארבעה מיליון שקל בשנה וגובה 40 אלף שקל לחתונה. גם אם אטדגי מקבל רק 12 אחוז (התעריף המקובל אצל מייצגי האמנים שאני מכיר) מדובר ב־4,800 שקל לערב. אני אפילו לא יודע לחשב כמה זה 12 אחוז מעסק שמגלגל ארבעה מיליון בשנה. ואם זה “המקום הכי נמוך” הייתי מאוד רוצה להנמיך עצמי לשם.

לא הופתעתי כי אין שום פליאה בקשר שבין המוזיקה המזרחית העכשווית, תעשיית הריאליטי ועולם הפשע הישראליים. מצא מין את מינו. ולא הופתעתי כי כבר הרבה זמן שאני מתריע מפני כל התופעות הבידוריות (אי אפשר לקרוא להן “תרבותיות”) האלו שהשתלבו בפרשה הזו. תופעת המוזיקה המזרחית העכשווית היא אלימה בעצם קיומה. היא אלימה במובן שהאסטטיקה שלה, הרטוריקה שלה, המוזיקליות שלה היא אלימות. אלימות ונוראות. תופעת הריאליטי הישראלית זהה לה, מעין אחות גדולה, עוד יותר מכוערת. למה התופעות האלו כל כך מכוערות? כי הן דואגות להשאיר את הציבור הישראלי מטומטם. מטומטם ככל האפשר. שכן, אם לא יהיה מטומטם, איך יבחר בביבי? לכן גם לא הופתעתי כשמרגול ביקרה, בגסות ובוולגריות האופייניות לה, את המחאה החברתית. מה לה ולזה? היא מיליונרית. ולפי החשדות גם זה לא מספיק לה. לפי החשדות, היא רצתה עוד כסף. והרבה. אז מה למרגול ולחבריה בזמר המזרחי למחאה? להם אין בעיה לקנות דירה. ולמרות זאת, “המזרחי הדפוק” הוא עדיין הטיקט שלהם. עולם הפוך.   

מי שהיה ילד בשנות ה־80 לא ישכח את הסרט הערבי בשישי אחר הצהריים. אצלנו בבית אסור היה לראות את הסרט הזה. אצלנו נרתעו מכל גילויי ערביות. אצלנו בבית תבנית המחשבה היתה שקולה לתבנית המעמד החברתי: אשכנזית־מעמד בינונית־אמצע הדרכית. אז בשעה שכל הילדים האחרים בשכונת העונש באילת היו צופים בסרט הערבי או מקשיבים לקסטות של פאריד אל עטראש, עבדל חאלים חאפז ואום כולתום - אצלנו  הקשיבו למוזיקה קלאסית (בעיקר פופולרית, לא יותר מדי מודרנית או מתוחכמת) ובמקום סרט ערבי בשישי אחר הצהריים היה את "פאני ואלכסנדר" של ברגמן בקולנוע ליד הספרייה הציבורית. ואני עוד לא בן עשר. כילד סקרן, לא הבנתי למה אצלנו בבית סולדים מהתרבות הערבית־מזרחית, בטח לאור העובדה שאצלנו בבית כל הזמן דיברו נגד הכיבוש של הפלסטינים, עוד לפני האינתיפאדה הראשונה. אני לא זוכר שסלדתי ממשהו כשהייתי ילד, בטח שלא מתרבות ערבית־מזרחית. להפך. אולי בגלל שהיה אסור דווקא נמשכתי לתרבות הזו. סרט כמו “לורנס איש ערב” הצית את דמיוני הילדותי. מעט מאוחר יותר התאהבתי במוזיקה של פאריד אל עטראש, עבדל חאלים חאפז ואום כולתום. אפילו זהר ארגוב. אצלנו בבית לא הבינו אותי, בטח בהתחלה. לא הבינו אותי כי אצלנו בבית לא יכלו להכיל את היופי המורכב, האפל, המהודר, של הסוגה המוזיקלית הערבית־מזרחית. אצלנו בבית לא השכילו להבין שהמרחק בין אום כולתום למרגול הוא המרחק בין אריק איינשטיין למרגלית צנעני; אום כולתום, כמו אריק איינשטיין, היתה סמל לאומי. כמו שירי ארץ ישראל הישנה והטובה של איינשטיין לדור שלם של ישראלים, שיריה של אום כולתום היו תשליל התת המודע הערבי. למרגול מעולם לא היה קשר לדברים האלו. שיריה לא פיצחו שום קוד גנטי יהודי מזרחי־ארצישראלי. מרגול היתה ונשארה רק מרגול; רק רפרודוקציה או רדוקציה או קריקטורה של הדבר האמיתי. בקיצור, סתם ערסית.

*#