איתמר הנדלמן סמית, עכבר העיר

“מאחורי כל עושר רב ישנו פשע” (אונורה דה באלזאק). "אנחנו באים מהשטח, אנחנו אנשי שטח. מרגלית צנעני אשת שטח שעברה דרך, ככה עומר אדם, ככה אני, אנחנו אנשים שבאנו מהמקום הכי נמוך ואנחנו רוצים להישאר שם. לא רוצים אף פעם להיות מקום ראשון. תן לנו מקום שני ושלישי זה מגניב, נוח לנו שמה" (אסף אטדגי, במסיבה בביתו של עומר אדם לפני כשלושה שבועות). ראיתי את כתבתה של פז שוורץ (חדשות 10) על פרשת מרגול. בכתבה נשזרו קטעים מתוך החאפלה של הזמר עומר אדם (“עוד לא בן 18”) בביתו לפני שלושה שבועות. » מרגלית צנעני - כל הכתבות» משהו לא טוב קורה למרגול» וידאו: מה יש לגל אוחובסקי להגיד?» האם מרגול תופיע בתימאנידה?» אלון עידן חושב שגם מרגול היא בן אדםהאירוע נראה כמו תרגום ישראלי (לח, מיוזע) לסצנת הפתיחה של “הסנדק”. אני מניח שזו היתה הכוונה. במסיבה הזו, משערת שוורץ, כבר נזרעו סימני הפורענות. אני חושב ששוורץ טועה. זרעי הפורענות נזרעו כבר מזמן, הרבה לפני החאפלה והרבה לפני שכל הפרשה הזו התפוצצה. הרבה לפני שהיו בכלל אסף אטדגי ועומר אדם ועמיר מולנר. אבל לא לפני שהיתה מרגול. מרגול, כפי שהעיד עליה אטדגי במסיבה, היא "אשת שטח שעשתה דרך ארוכה". מעין סינדרלה שאיבדה את הנעל שלה בצעד תימני. מרגול אכן עשתה דרך ארוכה: היא עשתה הרבה מאוד כסף מסיפור הסינדרלה התימני שלה. כל הג’אז הזה על הסחבקיות, הדוגריות והעממיות של מרגול היה, בסופו של דבר, מטחנה של כסף. במקום הכי נמוך “אנחנו אנשים שבאנו מהמקום הכי נמוך ואנחנו רוצים להישאר שם”, אמר אטדגי. למה הוא התכוון? נניח ש”המקום הכי נמוך” הוא הרקע החברתי, הסוציו־אקונומי של מרגול, אטדגי, עומר אדם וכו’. נניח. אבל מה זה “אנחנו רוצים להישאר בו?”. עומר אדם - שעד להתפוצצות הפרשה לא היה לי מושג מיהו  - מגלגל ארבעה מיליון שקל בשנה וגובה 40 אלף שקל לחתונה. גם אם אטדגי מקבל רק 12 אחוז (התעריף המקובל אצל מייצגי האמנים שאני מכיר) מדובר ב־4,800 שקל לערב. אני אפילו לא יודע לחשב כמה זה 12 אחוז מעסק שמגלגל ארבעה מיליון בשנה. ואם זה “המקום הכי נמוך” הייתי מאוד רוצה להנמיך עצמי לשם.

“הכישרון אינו מצוי לעתים קרובות, השחיתות היא הכוח השולט עולמנו” (אונורה דה באלזאק). אני מעולם לא קניתי את הסיפורים האלו על סחבקיות־דוגריות־תכלסיות־עממיות של מרגול. מרגול תמיד נראתה לי כמו הערסית הכי שלוכית במדינה. הזיכרון הראשון שלי ממנה היה הופעתה ב”סיבה למסיבה” עם רבקה מיכאלי, ערב שבת, 1986, ואני עוד לא בן עשר. זכורה לי תחושת האי נחת שפשטה בגופי הקטן כשנתקלתי בה לראשונה. אני מניח שזו היתה קודם כל רתיעה אסתטית. ערסים מסוגה מעוררים אצלי את הרתיעה הזו. איני קולוניאליסט ולכן איני מוצא שום קסם (נוסח “הפרא האציל”) בפרטי הלבוש, באופן הדיבור ובהתנהלות  של ערסים מסוגה של מרגול. אבל רתיעה אסתטית זה ניחא. קורה שאדם מרתיע אותך אסתטית, לרוב שלא באשמתו. בטח לא בזדון. אבל היה שם עוד משהו ביני לבין מרגול. היה פחד. מגלגל מיליונים. עומר אדם (צילום: רונן אקרמן)הפחד שלי ממרגלית צנעני לא היה פחד שהאשכנזי הרך חש לפני שהוא חוטף כאפה מהערס בשכונה. מעולם לא קינן בי הפחד הזה. בכל זאת, גדלתי בשכונת העונש באילת ושם היית חייב לדעת לשמור על עצמך. אז מרגלית צנעני לא נראתה לי כמו הערסים בשכונה שלי. מרגול היתה הרבה יותר ערסית מהם. מרגול דיברה בעברית הוולגרית ביותר ששמעתי מעודי, הרבה יותר גרועה מזו של הילדים בשכונת העונש באילת. והיא עשתה את זה בטלוויזיה, במה שהיה אז, במונחים של ערוץ 1 של אמצע שנות ה־80, הכי פריים טיים שיש. ומאז, התופעה ששמה מרגול רק הלכה וגדלה, הלכה ותפחה והגיעה לממדי ענק. ועכשיו התופעה הזו התפוצצה בענק. ואני לא הופתעתי כלל. מצא מין את מינו

לא הופתעתי כי אין שום פליאה בקשר שבין המוזיקה המזרחית העכשווית, תעשיית הריאליטי ועולם הפשע הישראליים. מצא מין את מינו. ולא הופתעתי כי כבר הרבה זמן שאני מתריע מפני כל התופעות הבידוריות (אי אפשר לקרוא להן “תרבותיות”) האלו שהשתלבו בפרשה הזו. תופעת המוזיקה המזרחית העכשווית היא אלימה בעצם קיומה. היא אלימה במובן שהאסטטיקה שלה, הרטוריקה שלה, המוזיקליות שלה היא אלימות. אלימות ונוראות. תופעת הריאליטי הישראלית זהה לה, מעין אחות גדולה, עוד יותר מכוערת. למה התופעות האלו כל כך מכוערות? כי הן דואגות להשאיר את הציבור הישראלי מטומטם. מטומטם ככל האפשר. שכן, אם לא יהיה מטומטם, איך יבחר בביבי? לכן גם לא הופתעתי כשמרגול ביקרה, בגסות ובוולגריות האופייניות לה, את המחאה החברתית. מה לה ולזה? היא מיליונרית. ולפי החשדות גם זה לא מספיק לה. לפי החשדות, היא רצתה עוד כסף. והרבה. אז מה למרגול ולחבריה בזמר המזרחי למחאה? להם אין בעיה לקנות דירה. ולמרות זאת, “המזרחי הדפוק” הוא עדיין הטיקט שלהם. עולם הפוך.   

והכי עולם הפוך זה אותם אנשים שמגוננים עכשיו על מרגול. אנשים שלא השכילו להבין שזה כמעט (רק כמעט) לא משנה אם החשדות נגדה נכונים או לא. מרגול והתרבות שהיא מייצגת, באופן מתומצת ומדויק כל כך, הם סוג של פשע. פשע  אלים אפילו. פשע תרבותי־חברתי־כלכלי־פוליטי. אין שום פליאה בקשר שבין עולם המוזיקה המזרחית העכשווית ותעשיית הריאליטי עם עולם הפשע הישראלי. אבל אנשים שמוכנים לשתף עם הפשע הזה פעולה, שלא יבכו אחר כך למה ליברמן שר החוץ.קנטינה פינת שכונת התקווה

יצא שפגשתי את מרגול פנים אל פנים, ערב אחד לפני חמש שנים, על המרפסת בקנטינה. היא ישבה לשולחן גדול עם שופטים אחרים ב״כוכב נולד״ ובהם, כמובן, גל אוחובסקי. באותם ימים גל ואני היינו מיודדים, לפחות כך חשבתי, וכשאמרתי לו שלום הוא הכיר בין מרגול לביני. אני מניח שאיש מאיתנו - מרגול ואני - לא נלהב יותר מדי מההיכרות החפוזה, פרט אולי לגל עצמו, שניכר היה עליו שהוא נרגש מהמעמד. מרגול לא היתה שונה מדמותה הטלוויזיונית אם כי נדמה היה שהיא עוד יותר קצרת רוח בחיים. לא היה לי שום עניין לנסות ולפתח שיחת חולין ונפרדתי מהם בנימוס. התיישבתי עם חברי לשולחן סמוך ומדי פעם יכולתי לשמוע בת צחוק גדולה (בדרך כלל של אוחובסקי) ומדי פעם נשמע הז׳רגון המרגולאי, מותח את עצמו לאורכה ולרוחבה של הוורנדה. נסיתי שלא לחשוב על זה אבל לא יכולתי שלא לחוש איזו אי נחת מסוימת. לא יכולתי שלא לחשוב מה מצחיק את גל כל כך ולמה נראה היה שהאירוע כל כך מרגש אותו. נראה היה שמבחינת גל זה לא סתם עוד ערב בקנטינה אלא ערב עם מרגול (״מרגול בטברנה״), ואז חשבתי לעצמי שהחברות הזו בין גל למרגול בהחלט נושאת יופי מסוים ( סוג של הגשמה ציונית נוסח ״מיזגת גלויות פוקסמן״) אבל גם בהחלט מעוררת תהיות. האם זו הערכה אמנותית? אני יודע שיש דיבור על מרגול כזמרת נשמה ויש שמשווים אותה לענקיות סול וג׳אז כמו ארתה פרנקלין ובילי הולידיי. אני לא יודע שום דבר בקשר לזה. אבל האם בזה מסתכמת ההתרגשות הגדולה או שהיה שם עוד משהו? עוד משהו כמו המחשבה שהנה, הגענו לאנשהו בחיים חביבי, הנה אנחנו מבלים בקנטינה עם מרגול. מי מתעסק?מיזג גלויות. גל אוחובסקי בבית המשפט (צילום: מוטי מילרוד)אבל, באיזשהו מקום נידח - איזה מזווה בירכתי המוח - קצת עצוב לי על מרגלית "מרגול" צנעני. באיזשהו מקום, בין אם תוכח חפותה או לא, מרגול היא אכן סוג של קורבן. היא כמעט מסכנה. היא כמעט מסכנה כי היא האמינה לדמות התקשורתית שהיא יצרה לעצמה. היא האמינה שהיא מעין ברוך אסולין כזה, “הבוררת”. בשלב מסוים, מה שנראה פעם כמו הצגה הפך למציאות חייה. וזה סוג של טרגדיה. ובכל זאת, מרגול היא רק כמעט מסכנה. היא כמעט מסכנה כי אי אפשר להשוות את סיפורה לטרגדיה, נאמר, של דודו טופז. טופז לא התעניין יותר בכסף. הוא ביקש לפגוע בבכירי ערוץ 2 כי הוא נזקק לבמה שהם סירבו לתת לו. מרגול רק כמעט מסכנה כי היא באמת רצתה כסף. וזהו. ובינינו, מי שמתעסק בסכומי כסף כאלו איננו באמת מסכן, איך שלא נסתכל על זה.לא מזרחית, ערסית

מי שהיה ילד בשנות ה־80 לא ישכח את הסרט הערבי בשישי אחר הצהריים. אצלנו בבית אסור היה לראות את הסרט הזה. אצלנו נרתעו מכל גילויי ערביות. אצלנו בבית תבנית המחשבה היתה שקולה לתבנית המעמד החברתי: אשכנזית־מעמד בינונית־אמצע הדרכית. אז בשעה שכל הילדים האחרים בשכונת העונש באילת היו צופים בסרט הערבי או מקשיבים לקסטות של פאריד אל עטראש, עבדל חאלים חאפז ואום כולתום - אצלנו  הקשיבו למוזיקה קלאסית (בעיקר פופולרית, לא יותר מדי מודרנית או מתוחכמת) ובמקום סרט ערבי בשישי אחר הצהריים היה את "פאני ואלכסנדר" של ברגמן בקולנוע ליד הספרייה הציבורית. ואני עוד לא בן עשר. כילד סקרן, לא הבנתי למה אצלנו בבית סולדים מהתרבות הערבית־מזרחית, בטח לאור העובדה שאצלנו בבית כל הזמן דיברו נגד הכיבוש של הפלסטינים, עוד לפני האינתיפאדה הראשונה. אני לא זוכר שסלדתי ממשהו כשהייתי ילד, בטח שלא מתרבות ערבית־מזרחית. להפך. אולי בגלל שהיה אסור דווקא נמשכתי לתרבות הזו. סרט כמו “לורנס איש ערב” הצית את דמיוני הילדותי. מעט מאוחר יותר התאהבתי במוזיקה של פאריד אל עטראש, עבדל חאלים חאפז ואום כולתום. אפילו זהר ארגוב. אצלנו בבית לא הבינו אותי, בטח בהתחלה. לא הבינו אותי כי אצלנו בבית לא יכלו להכיל את היופי המורכב, האפל, המהודר, של הסוגה המוזיקלית הערבית־מזרחית. אצלנו בבית לא השכילו להבין שהמרחק בין אום כולתום למרגול הוא המרחק בין אריק איינשטיין למרגלית צנעני; אום כולתום, כמו אריק איינשטיין, היתה סמל לאומי. כמו שירי ארץ ישראל הישנה והטובה של איינשטיין לדור שלם של ישראלים, שיריה של אום כולתום היו תשליל התת המודע הערבי. למרגול מעולם לא היה קשר לדברים האלו. שיריה לא פיצחו שום קוד גנטי יהודי מזרחי־ארצישראלי. מרגול היתה ונשארה רק מרגול; רק רפרודוקציה או רדוקציה או קריקטורה של הדבר האמיתי. בקיצור, סתם ערסית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ