אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"משפחה אמריקאית": חלוציות וגעגועים לסבנטיז

הסרט "משפחה אמריקאית", בכיכובו של ג'יימס גנדולפיני, חוזר לרגע המכונן בהיסטוריה של הז'אנר הכי נחות בטלוויזיה. עם מועמדות לאמי בקטגוריית המיני סדרה/סרט הטוב ביותר, משפחת לאוד מראה איך הכל התחיל

תגובות

"משפחה אמריקאית" (Cinema verite), היא הזדמנות טובה להיזכר בפעם הראשונה שבה נוסה התחביב החדש של התרבות האמריקאית (והישראלית) – תוכניות ריאליטי שמפרקות יחידים, זוגות ומשפחות, אל מול כמה שיותר זוגות עיניים מזוגגות. הסרט המוצלח עוקב אחרי סיפורה של משפחת לאוד, המשפחה האמריקאית הראשונה שהכניסה הביתה צלמי טלוויזיה שיתעדו אותה כשהיא רוצה וכשהיא לא רוצה. בסופם של 12 פרקים היא גילתה איך נראה עליהום ציבורי.  קולנוע זה לחלשים: למה כולם רוצים לעשות מיני סדרות?משפחת לאוד היא משפחה חלוצית במובן הזה, אבל גם "משפחה אמריקאית" הוא סרט חלוצי במידה מסוימת. הוא מזכיר במשהו את ערב ההוקרה לטוביה צפיר, ששודר לפני שבוע בקשת: לוקחים עניין בעייתי, בין אם מדובר בז'אנר כמו ריאליטי או באושיה כמו צפיר, שמים בצד את כל מה שרע בו (בין אם מדובר בדרדור תרבותי קולוסאלי או באלימות כלפי חברי צוות), ומתרפקים. "משפחה אמריקאית" הוא פרויקט שכולו געגועים לסבנטיז - למשפחה האמריקאית של הסבנטיז, לטלוויזיה של הסבנטיז, לריאליטי של הסבנטיז, לימים שבהם ויכוח משפחתי נחשב לגבול פרטיות שצלמים מתפטרים בגללו וליוצרי ריאליטי שמדברים על ניסוי חברתי בלי לקרוץ בשתי העיניים. "משפחה אמריקאית" הוא סרט חלוצי, כי הוא הראשון שמבטא את התחושה שהריאליטי נמצא כאן מספיק זמן כדי שנספיק להתגעגע – לא בהכרח למה שהוא היה, כמו למה שהוא יכול היה להיות.

מעניין לראות מי עומדים מאחורי הפרויקט הזה: דווקא רשת HBO, שהיא לא רק איכותית אלא היא סמל לאיכותיות, מנהיגה את הנוסטלגיה החדשה לרגע המכונן בהיסטוריה של הז'אנר הכי נחות בטלוויזיה. דווקא ג'יימס גנדולפיני, לנצח מוביל "הסופרנוס", פסגת היצירה הטלוויזיונית המוכרת לאדם (או לפחות מי שחולקת את הפסגה עם "הסמויה"), משתתף בה בתפקיד המרכזי של יוצר טלוויזיה אנושי אבל תאב דרמה, כלומר צמא דם. יכול להיות שעבר מספיק זמן כדי שהריאליטי הישן יהיה עניין מאובק שגם אנשי טלוויזיה משובחים מתגעגעים אליו? כשמסתכלים על המחיר שמשלמים היום משתתפי "The Real Housewives of Beverly Hills" למשל (ראסל ארמסטרונג, אחד הבעלים בסדרה, התאבד השבוע), מתברר שהתשובה עשויה להיות חיובית. אולי זה לא עניין של זמן כמו עניין של הסלמה, והמצב בהחלט החמיר מאז הניסוי החברתי ההוא של הסבנטיז. בתוך הקונטקסט הזה, הצפייה ב"משפחה אמריקאית" מהנה ומעוררת, גם בלי קשר לאיכויות הקולנועיות שלו.

מה השתנה מאז הניסוי החברתי ההוא של הסבנטיז? "משפחה אמריקאית":

העניין הוא, שכמו הרבה סרטים שנעשו בזמן האחרון על תופעות תרבותיות מסעירות ושערורייתיות ("The Howl", למשל), גם "משפחה אמריקאית" לא מתקרב למידת החדשנות, התעוזה והחתרנות של המושא שלו. אין בו שום הימור או פריצה, ושום דבר שאפשר להתווכח עליו. להיפך: בסופו, בלי להיכנס לפרטים, גם הסדר המשפחתי הישן מוצא את דרכו חזרה אל המודל האמריקאי המוכר והאהוד. באופן די חריג, השם המקורי של הסרט – "Cinema Verite" – מתאים לו הרבה פחות מהתרגום לעברית. בסופו של יום, הוא לא מחדש הרבה ביחס לשאלות המוסריות, הקולנועיות והאתיות שקשורות לתיעוד חסר גבולות של אנשים פרטיים, וחוזר לסיפור המוכר מדי על משפחה אמריקאית כאילו־מושלמת, ששורדת את הכול. המחווה הזו למשפחה המסורתית, שיכולה לעמוד בבגידות ובמחלות סופניות ובהשפלה פומבית בקנה מידה לא מוכר, היא שגרתית במידה קיצונית; ומי יצדיע לחתרנות שעמדה בלב הפרויקט הקדום הזה, כלומר, לכל מה שקיצוני וטוב בו? לא HBO, לא הפעם. זה לא אומר שתצליחו לעמוד בסחף ולעצור את הגעגועים לרגע ההיסטורי ההוא, שבזמן אמת לא באמת קרה כאן.

"משפחה אמריקאית". שבת 27.8, 22:00. yes 3.

*#