אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלוהים הוא תירוץ של פחדנים: למה כל כך קשה למות בעולם הזה?

עדי טלמור ז"ל נאלץ לסבול הרבה ייסורים בדרך אל המוות, הרבה אחרי שהחליט שקשה לו מדי לחיות. הלוגיקה המגוחכת הזאת, באדיבות האמונה ששולטת עלינו ביד רמה, הופכת למציאות אכזרית. אלון עידן מהרהר על הביורוקרטיה של המוות

תגובות

1.אתה קורא את הטקסט של עדי טלמור ב"7 ימים" וחושב לעצמך: כמה מסובך/מורכב/קשה/יקר למות. 10,500 פרנקים שוויצריים בשני תשלומים, טפסים מתורגמים לאנגלית, חתימות של נוטריונים, מסמכים רפואיים בשלושה העתקים, ביקור במשרד הפנים, רכישת כרטיסי טיסה, לקיחת חופשה מהעבודה, הזמנת מלון שלושה כוכבים, טיסה ארוכה לאירופה, שתי פגישות מקדימות עם רופאה שוויצרית, נסיעות מתישות ברכבת, הפקדת חפצים לעולמי עד, שני נציגים שפוגשים אותך בתחנה, עוד נסיעה קצרה למכון, וכעת, רק כעת - ובמידה שהכל שולם במלואו ומולא כנדרש ותורגם כהלכה - רק כעת, כשמובטח כי הותשת די הצורך ושנמצאת ראוי למוות, יינתן לך מבוקשך: כוסית קטנה עם מנת רעל צבועה לבן, שתוך חצי דקה תפסיק את היותך.

אתה קורא את הטקסט ובאופן אינסטינקטיבי עולות בך מיד האלטרנטיבות לביורוקרטיה של המוות: קפיצה מהגג (אין לי אומץ), תלייה (לא אעמוד בתחושת המחנק), טביעה (הרי בסוף אוציא את הראש מהמים), כדור בראש (אופציה סבירה יחסית, אבל מאיפה אשיג עכשיו אקדח?), בליעת כדורים (אני לא יודע לבלוע כדור אחד בלי לאכול משהו ליד, אז איך אבלע עשרות כדורים?). אתה ממלמל לעצמך: כל האופציות לא טובות. כולן כרוכות בסבל ודורשות אומץ שאין לי. אתה עדיין חושב שכדור בראש זו האופציה הסבירה מכולן, אבל אז האשה אומרת שהבעיה היא התמונה שאחרי. "מה זאת אומרת התמונה שאחרי?". "אומרים שהמראה מזעזע אחרי שמישהו יורה לעצמו כדור בראש. שלא נשאר כלום, שזו תמונה טראומתית". היא מתכוונת שיש ילדים בבית וכו' (כאילו שמישהו התכוון לעשות את זה בבית).

» האיש עם הנימוס הגרמני והאדיבות הצ'כית: עומר פרנקל סופד לעדי טלמור

2. אתה חושב לעצמך: מדוע בעצם כל כך קשה למות? מדוע העולם דורש כל כך הרבה מהמעוניין לסיים את חייו? מאין צצה הביורוקרטיה של המוות? אחר כך אתה מתרגז: למה מה קרה? מי זה העולם שיקבע לי אם למות? ואיך למות? ומתי למות? ואז מגיחה התבונה, מכוסה בשכבת אידיאולוגיה: זה הגוף שלי, והתודעה שלי, והחיים שלי - אז מה קשור כל המסמכים האלה והנוטריונים האלה והפרנקים השוויצריים האלה? ובכל זאת, אתה חורט בראשך את השם דיגניטאס, לכל מקרה.

3. אתה מבין שזה יקר כי אין תחרות. בעיית הריכוזיות של המתות החסד. אין תחרות כי העולם לא רוצה שנמות מיוזמתנו. מדוע העולם לא רוצה שנמות מיוזמתנו? כי הוא מפחד. ממה הוא מפחד? מלאבד שליטה. שליטה על מה? על המוות שלנו. מה יוצא לו מזה? שבאמצעות השליטה במוות שלנו, הוא שולט גם בחיים שלנו. איך זה קשור? שאם לא מתקיים חשש מהמוות וממה שמתרחש אחריו, לא מתקיים חשש מהחיים וממה שמפחידים אותנו כל הזמן לגביו. נו, אלוהים וכל הפמליה שלו. כי אם אלוהים לא רלוונטי, אז מה יעשו עכשיו עם הפמליה שלו? ומה יעשו עם כל מאות מיליוני המאמינים? לאן יוליכו את העדר? הם עוד מסוגלים להרוג אחד את השני, לא? אז מונעים מהם למות כדי שלא יהרגו אחד את השני. או לפחות שלא יהרגו אחד את השני בלי סיבה, במלחמה על כמה מטרים בחצר למשל. ובגלל זה אתה נדרש לטוס לשווייץ ולשלם 10,500 פרנקים.

החיים קשים, המוות עוד יותר. עדי טלמור (צילום מסך)

4. הרי בסופו של דבר מדובר בפעולת הפסקה, כיבוי, ניתוק, לא משהו שמצריך כישרון יוצא דופן או ידע נרכש. בסך הכל מוות, האפשרות לא להיות. וכדי לא להיות אתה נאלץ לסבול יותר מאשר במאבק להיות. והלוגיקה המגוחכת הזאת - חומר טוב לסאטירה - מתממשת כמציאות אכזרית ובלתי נסבלת.

אני נזכר באמי שסבלה במשך חודשים ייסורי מוות כשבגופה סרטן סופני, ולא ניתן היה לעשות דבר מלבד לשבת ליד מיטתה ולחזות בקמילתה הנוראית, בשלד שהיא הפכה להיות, בצרחות הכאב, בתודעה המעורפלת, באיבוד הצלם. אלו היו ימים שבהם תהיתי שוב ושוב מדוע לא ממיתים אותה, מדוע לא מנתקים אותה מהמכשירים, מדוע לא מחדירים חומר, מדוע מאפשרים את הנבילה המשפילה הזאת.

התשובות תמיד ננעלו באזורי האמונה היהודית וכללו סוגי נסים שאיני מאמין בהם. בשם דמות שאיש מעולם לא ראה הפכה אמי לסמרטוט. אנשים מפוחדים שקוראים כתבים עתיקים של אנשים מפוחדים אחרים שקראו כתבים עתיקים עוד יותר של אנשים מפוחדים עוד יותר. בשל שרשרת הפחד והאווילות הזאת שכבה אמי חודשים במיטה וייחלה למותה. לכן אני מתעב כל מה שקשור לשליטה בשם האמונה. לכן אני שונא את בעל הכוח שמחליט בשבילי. רשמתי לעצמי כבר אז: כל כוחנות מקורה באמונה, וכל רפיסות מקורה באמונה, והשאלה היא לעולם זאת: האם יש בך מספיק בוז לאלוהים כדי לחיות בדרך שלך?  

5. וכמה פעמים חשבתי לעצמי: מה אעשה אם יתגלה סרטן? ופעם אחת, כשאיזו נקודה על הגב נמדדה ונקבע שאורכה מעל לשישה מילימטרים, כבר העברתי בראש את האפשרויות, כי הרי ראיתי בעיני רוחי את מותה של אמי, את ייסוריה, את כאביה, וכן, גם את הרב שקרא על קברה קדיש ראיתי, כאילו לא בגלל אותו קדיש - בגלל אותן מילים שמאחוריהן אין דבר מלבד יראה ופחד - עברה אמי מסע של תופת והשפלה. העולם הזה - לפעמים הוא חסר היגיון באופן לא הגיוני. ואלוהים הזה אינו אלא התירוץ של כל הפחדנים. והרב הזה - כמה דקות הוא עמד שם, חיכה לכסף השחור.

6. צריך לאפשר לכל אדם למות. בקלות, ללא מאמץ, מבלי לנפץ ראשים על מדרכות ומבלי להשתנק תחת מים כבדים. צריכים להיות מוסדות המתת חסד, עם תמונות יפות ומיטות מוצעות ומוזיקה ברקע, שיאפשרו מוות בכבוד לזה שהחליט לוותר. לא רק במקרי סרטן סופני, לא רק כשהגוף מתכלה, אלא גם כשהרוח נוטשת ושהרצון מבקש לו סוף. החיים – תחילתם, המשכם וסיומם - הם זכות אנושית בסיסית.

*#