מאלכסיס ועד לאשה הטובה: גלגולי הביץ' הטלוויזיונית

היא גדלה באופרות הסבון, התבגרה בריאליטי ושולטת בדרמה האמריקאית. הביץ’ כאן כדי להישאר, ועכשיו היא גם רצה לבית הלבן

נטע הלפרין, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נטע הלפרין, עכבר העיר

“Never call a bitch a bitch. Us bitches hate that”, מאיימת מזכירת המדינה איליין בריש על העיתונאית סוזן ברג, ביץ’ לא קטנה כשלעצמה, במיני סדרה חיות פוליטיות, שמשודרת בימים אלה ב־yes. הביץ’ היא אייקון טלוויזיוני אלמותי, מעמודי התווך של הטלוויזיה והתרבות האמריקאית, אלא שבאחרונה היא מופיעה עם רכב שרד, צוות אינסופי של יועצים וגישה אופציונאלית לכפתור האדום. “חיות פוליטיות”, “Veep” ו”האשה הטובה” הן חלק מים סדרות שמובילות נשים בתפקידי מפתח בפוליטיקה ובעולם העסקים, ועוד לא אמרנו כלום על חורף 2013, שעתיד להציף אותנו בשפריצים של עוצמה נשית. פריחת סדרות הדרמה בטלוויזיה האמריקאית מצד אחד, ועלייתן של נשים במציאות החוץ־טלוויזיונית לתפקידי על בפוליטיקה מצד שני, הובילו לגל שגורם ללא מעט פמיניסטיות לחכך ידיים בשביעות רצון. מצד שני, הבכירה הטלוויזיונית היא עדיין ביץ’ תככנית, מרתיעה ומעט נלעגת, בקיצור, היא עדיין אלכסיס, ולפעמים אפילו בלי הסטייל. אז אולי בעצם לא התקדמנו הרבה מאז האייטיז?» הפוליטיקאיות כבשו את הטלוויזיה» חיות פוליטיות - כל הכתבות והביקורות

כבר לא פצצות מין “יש לתופעה הזו הרבה צדדים חיוביים ואפילו חדשניים”, מעריכה ד”ר עלינא ברנשטיין, חוקרת ומרצה לתקשורת במסלול האקדמי במכללה למינהל. “בעבר התקוממו נגד העובדה שכשהטלוויזיה סוף סוף הציגה נשים בעמדות כוח, הייצוג לא היה ריאלי – ברובן המוחץ הן היו נשים צעירות מדי ביחס לתפקיד, ותמיד יפהפיות וחטובות. עכשיו נותנים את התפקידים האלה לנשים בגילי 60-50, שבהם הגיוני יותר שאשה תצליח בפוליטיקה, הן כבר לא חייבות להיות פצצות מין הורסות, וזה מעורר יותר הזדהות בקרב הצופות. פחות משתמשים באשה כקישוט. ברור שהתרחקנו שנות אור מהדימוי של האשה כעקרת בית, ששולפת את העוגיות מהתנור שנייה לפני שהיא נותנת נשיקה לבעלה שיוצא לעבודה. זה לא יחזור יותר”. מצד שני, ברנשטיין מדגישה שכדי להצליח, דמות האשה צריכה עדיין להיות מניאקית פי שתיים יותר מכל גבר. “הייצוג הזה של אשה ככלבתא לא קטנה שולח מסר לצופה, שאומרת לעצמה ‘כל הכבוד לה, אבל אני לא רוצה להיות כזו’”, היא טוענת, “המסר הוא שיש מחיר לקריירה. צריך מרפקים, מזימות, צריך לדרוך על אנשים ושאר תחומי החיים ניזוקים. מצד שני, להראות אשה שהיא גם מצליחנית וגם אשת משפחה לתפארת וגם נשית לחלוטין, גם זה מודל שעלול להרתיע את הצופה, שיודעת שבמציאות זה לא המצב. מחקרים מראים איך עם כל ילד שנולד הקריירה של האשה נפגעת והשכר יורד. הטלוויזיה צריכה להתכתב בעדינות עם המציאות: להתפתח עם הזמן, כדי שלא נראה את הזיעה שהיא משקיעה בניסיון להיראות מציאותית, אבל להישאר מסקרנת. נשים זה נושא טריקי במיוחד, עייני ערך ‘גברתי הנשיאה’ עם ג’ינה דייויס, שטענו שנעשתה במטרה להכשיר את הקרקע לבחירה של הילרי כנשיאה. בסוף הילרי לא נבחרה, וגם הסדרה ירדה אחרי עונה אחת ולא מוצלחת במיוחד”.קלינטון לא נבחרה והסדרה ירדה. הפרומו ל"גברתי הנשיא": הסדרות שנבטו אחרי כישלון “גברתי הנשיאה” הנמיכו מעוף והציגו נשים בתפקידים נחותים יותר. הן זכו להצלחה, אבל גם בהן הפוליטיקאים הם פשוט פוליטיקאים והפוליטיקאיות הן ביצ’ז מהגיהנום. “כשרואים ‘בוס’ או ‘הסמויה’ רואים סחר מכר ציני, שיקולים פרסונאליים, דריכה על גופות – אבל הגברים שם הם לא רשעים דורסניים, אלא פשוט פוליטיקאים”, מחדדת ד”ר יופי תירוש, מרצה בפקולטה למשפטים ומומחית למגדר באוניברסיטת תל אביב. “כשגבר דופק על השולחן הוא מנהל מוצלח, אבל אשה כזו היא מכשפה. כשגבר מקבל החלטות הוא ערכי, ואשה לעומתו דעתנית, או גרוע מזה, סובייקטיבית. זה כמובן קשור למציאות: אחד הדברים ששיחקו לרעת הילרי כשרצה לראשות המפלגה הדמוקרטית היה שהיא נתפסה ככוחנית ודעתנית, תכונות שעוד אין להן מקום בתרבות שלנו”.גם אם נשים מובילות עדיין מוצגות כאובר כוחניות, לפחות הכוחנות הזו מוצגת באופן מורכב יותר. “ב’Veep’ הדמות של סלינה מאייר (ג’וליה לואיס דרייפוס כסגנית הנשיא) לא פלקטית”, מסבירה תירוש, “אין לה חיי משפחה תקינים, היא לא אמא טובה, אין לה מערכת יחסים יציבה – יש בדמות שלה משהו מאוד אנושי והמון הומור עצמי, וזה מאפשר דמות עמוקה יותר ושיח מורכב יותר. מאידך, כמובן שיש בדמות כזו הנצחה של המסר שאי אפשר להשיג הכל, מה גם שתקרת הזכוכית של מאייר ממש לוחצת על ראשה. הנשיא עצמו הוא מעין פטריארך, דמות שלא רואים לעולם – היא תלויה בו לחלוטין, אך אין לה שום תקשורת איתו. במציאות, לעומת זאת, אני מאמינה שלג’ו ביידן דווקא יש גישה כלשהי לנשיא. כך שגם ב’Veep’ המצב טעון שיפור”.

תככים כמטרה בפני עצמה יחסי האהבה־שנאה שלנו עם הביצ’ז הטלוויזיוניות הולכים אחורה עוד לפני המצאת המסך, ואפילו לפני שהנוצרים הואילו לתרום לנו את הדיכוטומיה קדושה־זונה, והשתדלו לצלוב את כל מי שהשתייכה לסוג השני. “המיתולוגיה היוונית הציבה במוקד התרבות המערבית את המדוזה, מפלצת מיתית שכל המביט בה הופך לאבן, ובמקביל בראה את מיתוס תיבת פנדורה, שהשריש את התפיסה שהאשה היא מקור כל הרע שבעולם”, מסבירה ד”ר ליאורה מלכא ילין, מרצה באוניברסיטת תל אביב. “התפיסה של הבתולה הקדושה לעומת המכשפה הזונה מתגלגלת לנצרות ונשזרת לאורך ימי הביניים, גם במציאות, כפי שהוכיח ציד המכשפות”. החוק האחרון נגד מכשפות בוטל בבריטניה רק ב־1951; אז סרטי הפילם נואר כבר היו קרובים לסגור עשור של פופולאריות בארצות הברית. מול גיבורי הפילם נואר התייצבה הפאם פטאל – פתיינית שמושכת את הגיבור ביגון שאולה. “הפילם נואר התעצם בתקופה שבה האמריקאים עזבו את המדינה כדי להילחם בשדות זרים, וכשחזרו, הם גילו שנשים תפסו את מקומם בשוק העבודה, ומסתדרות לא רע בלעדיהם”, מסביר אבנר שביט, מבקר הקולנוע של וואלה!. “הפאם פטאל ביטאה את החרדות הגבריות מהאשה החדשה, תוך חיבור למיתוסים קדומים”. שנות ה־80 הציגו טוויסט נוסף בגזרת הביצ’ז פרום הל, והפעם בז’אנר החדש והלוהט בטלוויזיה האמריקאית, ה־Prime Time Soap. “בסדרות האלה היה מאפיין קבוע”, אומר שביט, “המשפחה היתה בנויה באופן מטריאכלי, ותמיד היתה אשה, לא צעירה במיוחד, בואי נאמר, בעלת חמוקיים, שהיתה עשירה ותככנית מאין כמוה”. אייבי קאנינגהאם מ”נוטס לנדינג”, אנג’לה צ’אנינג מ”פלקון קרסט”, אלכסיס הבלתי נלאית מ”שושלת” ויריבותיהן החליפו גברים כמו גרביוני ניילון, תככו תככים עוד לפני השמפניה של הבוקר, שלפו ציפורניים ודרכו בחדווה ובעקבים משוננים על כל גוף וגופה שהזדמנו להן, כל זאת בזמן שבאקדמיה האמריקאית משתולל פמיניזם מהסוג הרדיקלי ביותר. “החוקרות הפמיניסטיות של התקופה ראו בתופעה נקודות חיוביות”, אומרת ברנשטיין, “הן ראו אשה יוזמת, אשה עם ביצים – גם אם הביטוי לא נשמע במקום כרגע. מנגד, כמובן שבקרב הקהל הרחב הנשים הללו עוררו דחייה וסלידה”. המציאות החוץ טלוויזיונית דווקא הציגה מודלים מאתגרים כמו ג’רלדין פררו, שב־1984 היתה המועמדת הראשונה בהיסטוריה לסגנות הנשיא, אך הסופר סואפס העדיפו להציג דימוי מוקצן ומלאכותי של אשה, שזכה להערכה ועניין כפי שזכה לבוז. “כמו שהפאם פטאל היתה גלגול של פנדורה, כך הנשים מהסופר סואפס היו גלגול של המלכה הרעה מהאגדות, שהוסיפו צבע לעלילה ואפשרו לה להתעסק בנושאים המרכזיים – כסף וסקס”, מסכם שביט.הביץ' של שנות ה-80, אמנדה מ"מלרוז פלייס":הביץ’ וגרורותיה התגלגלו עמוק לתוך הניינטיז, והגיעו לשיא בדמותה של אמנדה ב”מלרוז פלייס” (אז גם אנחנו התברכנו, באיחור פרובינציאלי, בעידית לינוביץ’ כקלפטע הציונית הראשונה ב”רמת אביב ג'”). אמנם אופרות הסבון כבר הפכו לז’אנר נחות של אחר הצהריים, אבל מאפייני המכשפה המודרנית חלחלו בינתיים לתוך הריאליטי והדרמה. מסדרות בתי משפט ובתי חולים, דרך הסיטקום ועד הדרמה, ואם לדייק, עד אם כל הביצ’ז, ליביה סופרנו שהזמינה התנקשות בבן שלה – הביץ’ פה כדי להישאר, גם אם בדרך היא עוברת אבולוציה. “עבור הנשים מהסופר סואפס התככים היו מטרה בפני עצמה”, אומר שביט, “עכשיו המצב שונה. ב’ניוזרום’ למשל, ג’יין פונדה תלויה בחברי קונגרס שהכוכב של הערוץ שלה נלחם נגדם. היא לא מתככת כי בא לה”.

גרביונים שנקרעים ברגע קריטי מי שתולה את האשם בטלוויזיה מוזמן להביט סביב ולהבין שהוא נובח על המדיום הלא נכון. “אין מה לצפות מטלוויזיה, קל וחומר מטלוויזיה מסחרית”, פוסקת דליה לירן־אלפר, מרצה בבית הספר לתקשורת במכללה למינהל ומומחית לנשים בפוליטיקה. “טלוויזיה בפריים טיים שמרנית מטבעה, ובעיקרון מנסה לכוון לדעת הציבור, שעדיין אמביוולנטי מאוד כלפי נשים בתפקידים בכירים. רק השבוע דובר בהרחבה על מנכ”לית יאהו שחזרה לעבודה שבוע אחרי הלידה, כמה יחס שלילי זה גרר. אם את מצליחה בעבודה, בטח את מבשלת גרוע או מוזנחת או מזניחה את הילדים. מחקרים עכשוויים מראים באופן ברור שככל שנשים מצליחות יותר האמהות שלהן, כלומר הן עצמן, נתפסות בצורה שלילית”. גם מי שרואים את עצמם כנושאי דגל הנאורות מועדים לפורענות כתוצאה משנים של חינוך רע. קל להיווכח בכך כשצופים בג’וליאנה מרגוליס ב”האשה הטובה” כאשת פוליטיקאי שחוזרת לעבודתה כעורכת דין ונקרעת בין תפקידה הייצוגי והאימהי ובין דרישות הקריירה. “כשמרגוליס מכריעה לטובת הילדים אנחנו נוטים להזדהות איתה, אבל כשהיא נוטה לכיוון הקריירה יש בה משהו מכעיס ומרתיע”, מודה תירוש. “התרבות שלנו מקבלת את הקרייריסטית רק כשהיא אמא דאוגה. שימי לב לנאום של מישל אובמה בוועידה הדמוקרטית – בכולו היא שיחקה על טיקט ה־Super Mom. זו הדרך היחידה לשכנע. לעומת זאת, היחס כלפי אנגלה מרקל, אשה שמתמקדת בכלכלה, גובל בשטנה. גם אצלנו, תנועת הנשים הפוליטית היחידה שחוללה שינוי היא ארבע אמהות. בזירה הציבורית, במיוחד בישראל, אשה לא יכולה להיות אזרחית עם עמדה פוליטית שלא דרך הרחם שלה, בטח שלא בטלוויזיה”.משחקת על קלף ה-super mom. מישל אובמה היחס השלילי כלפי מי שמנסה להשאיר את הרחם שלה בחוץ ובכל זאת לתפעל תפקיד בכיר זולג גם לגוף. הילרי קלינטון נתפסה מצולמת ללא איפור, אנגלה מרקל בבגד ים ומישל אובמה נפלה חזק כשהצטלמה בגופייה והואשמה שהיא מנסה להבליט את שרירי הזרועות שלה. “גם ב’Veep’ יש תקריות כמו גרביונים שנקרעים ברגע קריטי או הפלה שצריך להסתיר מהציבור”, מזכירה תירוש. “עדיין קשה להניח את משא העולם על כתפי הנשים. במערכת הבחירות הקודמת על ראשות המפלגה הדמוקרטית בין הילרי לברק אובמה השאלה המרכזית היתה – מי תרצה שילחץ בסוף על הכפתור האדום?”.

אף אחד לא נעלב בשם דון דרייפר ואולי באמת מוגזם להניח כל כך הרבה משקל על תופעה שעוד לא סגרה קדנציה, ושאת המימוש שלה נראה, קרוב לוודאי, איפשהו בבחירות הבאות לראשות ארצות הברית, כשהילרי ומישל בקמן ירוצו לנשיאות, ואולי גם שרה פיילין תחליט שלא צחקו עליה מספיק ותצטרף. בינתיים, נשים הן עדיין קבוצת מיעוט בטלוויזיה ובתרבות האמריקאית בכלל – ולכן כל עיסוק בהן גורר דיון פתלתל. “בכל הנוגע למודלים נשיים אמריקאים – עוד לא ראינו כלום”, מעריך שביט. “גם בטלוויזיה, 90 אחוז מהכוח נמצא בידי גברים פרוטסטנטיים לבנים. ייצוג של נשים עוד מתנהל כמו ייצוג של שחורים או היספאנים. לכן כל פיפס בעניין עולה על שולחן הניתוחים. אף אחד לא חוקר את ייצוג הגבר הלבן, אף אחד לא נעלב בשם דון דרייפר. ביום שזה יהיה מובן מאליו להעמיד אשה במרכז העניינים, זה לא יקרה”. עד אז, אולי כדאי לחפש את החתרנות דווקא בסדרות שמתארות נשים מחוץ לפוליטיקה. “סדרות שמציגות פוליטיקאיות הן בינתיים על תקן הבק־קלאש”, טוענת ד”ר מירי רוזמרין, מרצה למגדר באוניברסיטת תל אביב. “לעומתן, לורה ליני במזל סרטן או אידי פאלקו בהאחות ג’קי הן נשים שאי אפשר להכניס לשום מגירה. פאלקו מגלמת אחות מסורה, אבל גם ג’אנקי, אמא רעה ואשה לא נאמנה. ליני היא אשה חולה שלא מפסיקה להתעסק במיניות. הן נשים יפות, אבל לא יפהפיות, ולא נעשה שום מאמץ לייפות אותן. זאת בעיני הפריצה הגדולה. נשים שהדילמות שלהן נעות בין עניינים יומיומיים לבין עוצמות של טרגדיה יוונית. נשים שאי אפשר לתייג, וככה חושפות את הניסיון לתייג. סדרות כאלה עוזרות לנו להשתחרר מהדימויים השגורים, שכל עוד לא נשתחרר מהם – לא יהיה שינוי אמיתי”.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ