מה עומד מאחורי גל הסדרות הפוליטיות?

"חיות פוליטיות", שתעלה בשבוע הבא, מצטרפת לגל הסדרות הפוליטיות שמציף את המסך. ותודה למשבר הכלכלי

איילה פנייבסקי, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איילה פנייבסקי, עכבר העיר

"?Did you miss me, sugar""No""I don't believe you""I don't care"

(פוליטיקאי בכיר לשעבר ואשתו לשעבר. מתוך "חיות פוליטיות")אולי לא התגעגעתם, אבל אתם עומדים לראות הרבה פוליטיקאים על המסך בחודשים הקרובים, ולא בהכרח את אלה שדחוף לכם לשמוע מה יש להם לומר להגנתם (ביבי, שיעול, ביבי). בשבוע הבא תעלה כאן חיות פוליטיות, מיני סדרה אמריקאית על מישהי שמכל הבחינות חוץ מהשם שלה היא הילרי קלינטון: איליין בריש (סיגורני וויבר), אקס האשה הראשונה של הנשיא הכי בוגדני באמריקה, מתמודדת לראשות המפלגה הדמוקרטית, מפסידה ונשארת בתפקיד בכיר בממשל האמריקאי. אילולא המשחק הגרוע של הביל קלינטון שלה (קיארן הינדז במפגן משחק מביך שכולל בעיקר מימיקת לסת לא הגיונית), היה אפילו מדובר בסדרה נעימה למדי: עשויה היטב, כתובה לא רע. היא, כמובן, גם אמריקאית ברמות, כלומר קיטשית במידה בלתי סבירה – כמו תמיד כשאמריקאים מנסים לטפל עם מצלמה ביד באנשים שמובילים את האומה שלהם. אבל דווקא בגלל האמריקאיות הפטריוטית הזאת, הרגעים שבהם "חיות פוליטיות" קשה או מאתגרת חדים בהרבה. לשמוע מזכירת מדינה אמריקאית, שהיא גם אשה נבגדת בזמנה החופשי, מדברת על זה שהחיים הם בסך הכל גיהנום רוב הזמן, מתבוננת על הגוף המזדקן שלה במראה – אי אפשר לומר שזה לא צורב. בסופו של דבר איליין בריש עדיין עושה את הדבר הנכון בשביל אמריקה, שהוא כמובן גם הדבר הנכון בשביל העולם – ככה זה טלוויזיה אמריקאית. אבל בדרך, היא מרשה לרגעים שמגלים את הצד המחורבן באמת ובעיקר חסר הנחמה של העולם הזה להרים ראש, וזו כבר פריצת דרך רגשית אמיתית בקונטקסט של דרמה אמריקאית בבית הלבן.חלק ממשהו גדול יותר. פרומו ל"חיות פוליטיות": אבל "חיות פוליטיות" היא רק חלק קטן מגל גדול יותר. ספק אם אי פעם היו כל כך הרבה דרמות פוליטיות על המסך הקטן: "בוס", "Veep", "חיות פוליטיות", "סקנדל" (שמבוססת על ממשל בוש), "The First Family" (על הנשיא השחור השני של ארצות הברית), "האוס אוף קארדס" של קווין ספייסי שמתוכננת לעלות במהלך 2013, ובמידה מסוימת גם "חדר החדשות", שכבר חודשה לעונה שנייה. אלה כמובן לא הדרמות האמריקאיות הראשונות שמנסות להתפלש בטראש הפוליטי הלאומי או המקומי – היו הבלחות כמו "Tanner on Tanner", "ספין סיטי" והקלאסיקה המופתית "הבית הלבן". אבל בדרך כלל הבריטים היו הרבה יותר טובים מהאמריקאים ברפלקסיה פוליטית, ורק בשנים האחרונות מאוד אמריקה נכנסה לאיזה טרנס שמטרתו להדביק אותם. בקנה מידה מקומי, אפשר לומר שזה קורה גם כאן – "פולישוק" ו"ילדי ראש הממשלה" הן שתי סדרות עלילתיות שעלו כאן לאחרונה ומנסות לעשות רימייק למציאות הפוליטית בישראל, ובהתחשב במספר סדרות המקור שעולות כאן מדי שנה (והן לא סוג של ריאליטי), זה אחוז לא קטן בכלל.נראה כאילו דווקא המשבר הכלכלי של 2008 כפה על הציבור האמריקאי (וגם על הגרורה הישראלית שלו) עניין מחודש בפוליטיקה, בניסיון להבין איך זה קרה לנו. בסופו של יום, אין דבר שגורם לך להיישיר מבט למעלה ולהגיד, "היי, מי זה שם דופק אותי", כמו מצוקה קשה בכיס. כאבי הפנטום באזור שאמור להיות בו כסף הוא דבר הרבה יותר אישי ובהול עבור רוב האנשים מאשר סוגיות כמו כיבוש, תקיפות אקסטרווגנטיות במדינות "אויב" או סתם מלחמות מיותרות. וככה דווקא הכלכלה, שתמיד נחשבה לנושא ליבה מספר שתיים של המערכת הפוליטית, שהמרכז שלה עסוק בעימותים עם המדינות השכנות והפחות שכנות – דווקא הכלכלה, דרך הגב והכיס, החזירה את הפוליטיקה להיות נושא שמדברים עליו. לא רק פרלמנטים של זקנים בשישי בצהריים, לא רק נהגי מונית, לא רק אנרכיסטים: אפילו הפריים טיים האמריקאי. עכשיו נשאר לראות אם העניין הפוליטי המחודש הזה יצליח לשנות משהו במציאות בחזרה – או שהוא יישאר סוג של העלאת גירה ספירלית של מציאות לא קלה שלאף אחד אין באמת כוח להתמודד איתה."חיות פוליטיות". ימי ה' (מ־1.11), 22:00. yes Oh

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ