חרמנית וסנטימנטילית: "האנטומיה של גריי" עדיין בועטת

העונה התשיעית והחדשה של הסדרה הפופולארית לא מנסה לעשות משהו חדש ושונה, אלא חוזרת לסוד ההצלחה - לא מתחסדת, מספקת הפסקה קלה (ויפה) מהמציאות ותמיד גורמת למעריצים לבכות

אור בר שלום, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אור בר שלום, עכבר העיר

ד"ר מארק סלואן גוסס, וזה בסדר. הוא שוכב לו שם במיטת החולים הצחורה של סיאטל גרייס ונראה כמו אל יווני צעיר. אריק דיין, השחקן שמשחק אותו כבר שבע שנים, יחגוג 40 בנובמבר הקרוב, אבל לא רואים עליו. הרופאים באנטומיה של גריי נראים כולם כאילו התבצרו בגיל 29 ולא ירדו ממנו אפילו תחת איומי אקדח. ולא שלא היו. איומי אקדח, הכוונה. תשע עונות כבר נספרו ל"אנטומיה" ובמהלכן כבר ראינו הכל: תאונות דרכים, סרטן קטלני, מטוסים שנופלים מהשמיים, כבישים שמתמוטטים מתחת לרגליים, מסע הרג בין כתלי בית החולים וניתוחי חירום בתוך מעלית. המוות לעולם אינו מחוסר עבודה ב"אנטומיה של גריי", אם כבר הוא סובל מיצירתיות יתר ונטייה למלודרמטיות."לא נמאס לך כבר?", שואלת אחת הדמויות בפתח העונה התשעית (ובפרץ של מודעות עצמית שבהחלט לא מאפיין את הכתיבה של הסדרה), "כל המוות, הדם והכאב. לא נראה לך שסבלנו מספיק? לא הגיע הזמן להפסיק את זה ולהתרחק?". התשובה היא, כמובן, שלילית. כשהיא מדורגת במקום הרביעי ברשימת הסדרות הרווחיות ביותר לשנת 2011, עם 20 מיליון צופים לפרק בממוצע ועם נתונים מעוררי קנאה כ"דרמה הנצפית ביותר בקרב בני 49-18", גריי יכולה להמשיך לטבוח בדמויות שלה בכיף ולשלוח את מארק סלואן לקבר. העיקר שזה לא ייגמר.» האנטומיה של גריי - כל הפרטים» איך הפך הרופא הטלוויזיוני ממלאך בלבן לנבל מרושע» הקרב האחרון: "דמג'ז" סוגרת חשבון בין פטי לאלן» רגע לפני הסוף: כל הסיבות להתמכר לרוק 30לא בוחלים בכלום, גם לא במחזמר:ההצלחה המוכחת ויותר מכל – היציבה - של "האנטומיה של גריי" הצליחה להרים כמה גבות בתעשיית הטלוויזיה האמריקאית. מזה שנים מנסות רשתות יריבות לייצר מתחרה ראויה לסדרת הרופאים הנערצת, אך ללא הצלחה. אפילו הניסיונות של רשת ABC לתרגם את הצלחת הסדרה לספין-אוף בשם מרפאה פרטית נחל כישלון. "גריי" מסמלת היום מצב תודעתי בתרבות הפופ האמריקאית ("התכרבלתי מול הטלוויזיה עם 'האנטומיה של גריי' ודלי של גלידת בן אנד ג'ריס") ומודל לחיקוי. העלילות שהפכו למופרכות, חילופי הזוגות הבלתי הגיוניים ואפילו פרק המחזמר (!) לא הצליחו לשרוט את מעטה ההצלחה שלה, ורשת ABC הודיעה ב-2008 כי היא מתכננת להמשיך עם הסדרה עוד עשר עונות לפחות או עד סוף העולם. מה שיגיע קודם.סקס והעיר עם סטטוסקופ

על הנייר, גריי בכלל לא הייתה אמורה להצליח כל כך. היא נוצרה על ידי שונדה ריימס. סופרת ילידת שיקגו בעלת תואר בספרות מאוניבריסטת האמרסט היוקרתית, אך ללא שום ניסיון בכתיבה לטלוויזיה. ראשי ABC פנו אליה בעונת החורף של 2005 על מנת שתכתוב תוכנית שתמלא את הרווח של חופשת האביב. "האנטומיה", שבתחילה נכתבו לה תשעה פרקים בלבד, נועדה למלא את משבצת השידור של בוסטון ליגל למשך חודש אחד בלבד ולהיעלם למחסן הסדרות המבוטלות של הרשת. הפרק הראשון גרר ביקורות נלהבות. בפרק השני צפו 15 וחצי מיליון צופים. ברשת ABC לא האמינו למספרים. "בוסטון ליגל" לא חזרה למשבצת השידור שלה לעולם ו"האנטומיה", נהנית מבריזת הרייטינג של עקרות בית נואשות ששודרה לפניה, קיבלה אישור לצלם את כל 14 הפרקים שנכתבו עבורה, וכן אישור מיידי לעונה שנייה. מנהל הרשת באותה תקופה הודה בראיון לניו יורק טיימס כי "לא השקענו דולר בשיווק של הסדרה, לא האמנו בה. גם אחר כך לא ממש פרסמנו אותה. נשים פשוט באו לראות אותה כי הם שמעו עליה מחברות". USA TODAY ניסה להבין "האם היא ה'חברים' החדשים? 'סקס והעיר' עם סטטוסקופ? 'שלושים ומשהו' למילניום החדש?". ה"ניו יורק טיימס" ציין ש "למרות שסדרות רופאים הפכו להיות סירופ השיעול של הטלוויזיה – יציבות, אמינות וזמינות לציבור הרחב – 'האנטומיה של גריי' היא אחרת. יש בה עולם מגוון של רופאים וכמעט מחצית מהקאסט הם גברים ונשים ממוצא מגוון".לא מפחדים להרוג דמויות ראשיות. הפינאלה של העונה החמישית:

הגיוון האתני היה בהחלט אחד מהמאפיינים הבולטים של הסדרה וגם אחד הזרזים שלה בטיפוס במעלה טבלאות הרייטינג. שונדה ריימס, שכתבה את הסדרה בתחילת שנות ה-30 שלה, היא אישה שחורה וגדולה משיקגו. בראיון לרשת CNN היא סיפרה ש"כילדה שחורה, 90 אחוז מהנשים שראיתי בטלוויזיה לא היו באותו צבע כמוני. את מתבקשת להתייחס לחוויה של אנשים שהם לא כמוך. לכתוב את 'האנטומיה של גריי' הייתה בשבילי אמירה אישית. רציתי לעשות תוכנית טלוויזיה שגם אני ארצה לראות ושיהיו בה אנשים בכל הצבעים. אנשים שנראים כמו הצופים בבית". ריימס מדגישה בראיונות כי התסריט הראשון שכתבה לא כלל תיאורים חיצוניים של הדמויות כנהוג בתעשייה, וכי לא הוחלט מראש מה תהיה החלוקה האתנית בין הדמוית "כי רציתי שנבחר על פי איכות השחקנים ולא על פי המוצא שלהם". סדרה או, שהפכה לכריסטינה יאנג, נבחנה בהתחלה לתפקידה של מירנדה ביילי ואת התפקיד של ד"ר פרסטון ברק היה אמור לשחק שחקן לבן שפרש שבועיים לפני הצילומים בשל אילוצי לו"ז. בסדרה משחקים זה לצד זה שחקנים ממוצא אסייתי, לטיני, אפרו-אמריקאי, מולאטי, אירי ויש אפילו זוג לסביות שמקיימות זוגיות סטנדרטית לחלוטין (אחד השחקנים שהתבטא בגנות הומוסקסואלית הועף מהסדרה בהליך פומבי ומשפיל). דגש נוסף שהוסיף להצלחה של הסדרה היה התמקדות בנשים כמובילות העלילה ובסדרה שפונה לנשים באופן מובהק. "רציתי ליצור עולם שבו אתה מרגיש שאתה צופה בנשים מאוד אמיתיות", אמרה ריימס בראיון לאופרה ווינפרי ב-2006. "נשים בסדרות טלוויזיה היום הן או החברות האוהבות של הדמות הראשית או דמויות נחמדות ואנמיות. רציתי להראות שיש גם נשים אחרות. שהן רעבות או כועסות, או במצב רוח זדוני או תחרותיות. רציתי שתהיה להן אישיות!" בראיון למגזין מארי קלייר באותה שנה הודתה ריימס כי ארבעת הדמויות הראשיות - איזי, מרדית, מירנדה וכריסטינה - מושפעות ממנה ישירות ומחברותיה: "חוסר היכולת של כריסטינה לסנן את עצמה? אני נאבקת עם זה בעצמי. אבל היא גם הרבה נשים אחרות שאני מכירה. היא לא מתנצלת שהיא תחרותית ויש משהו מעניין באישה מסוג זה". לא שיעור בנושא ביטוח בריאות

חלק מההצלחה של גריי אפשר ליחס לתיזמון המופלא שבו היא עלתה. הימים הם פוסט 'סקס והעיר' והנשים של 'עקרות בית נואשות' הפכו מביקורת חברתית לסאטירה עצמית. "האנטומיה" הציגה דרמה חדשה ומלאת הומור עצמי שלא חוששת לגלוש למשעולי אופרת הסבון כשצריך. במקום להתמקד בתהליכים רפואיים מהירים ותזזיתיים של בתי חולים, התמקדו באנטומיה במערכות יחסים וסקס, הרבה סקס. הפרק הראשון נפתח בסקס של מרדית' (אלן פופמפאו) עם זר שהיא אפילו לא יודעת את שמו ומתגלה אחר כך כדרק שפרד/מק'דרימי, הרופא המושלם ביותר ביקום והבוס הישיר שלה. התוכנית התמקדה בחמישה מתמחים צעירים, בוגרי קולג' טריים ושכבת גיל חדשה שלצופים הצעירים היה קל להתחבר אליה. צופים מבולבלים, לחוצים וכאלה שמנסים למצוא את האיזון בין רומנטיקה, חברים והתקדמות בסולם הקריירה, הרגישו באנטומיה כאילו מדברים אליהם ישירות. "המנהלים ברשת ABC לא הבינו למה אני רוצה להראות שגריי מגלחת את הרגליים בכיור של המלתחות", הסבירה ריימס בראיון, "אבל אני רציתי להראות שאלו החיים שלהם עכשיו. שזה הזמן היחיד שיש לגריי לגלח רגליים ועדיין חשוב לה לעשות את זה. קיבלנו על הסצנה הזו הרבה תגובות אוהדות". הדמויות שהופיעו בגריי הן כולן פגומות, אנושיות, מנסות למצוא את עצמן ומקימות משפחות אלטרנטיביות. ההבדל היחיד שטוען את העלילה במתח טלוויזיוני הוא שטעויות שהדמויות מבצעות עלולות לעלות בחיי אדם. "לכל מקום שאני הולך", סיפר פיטר הורטון, אחד המפיקים הראשיים של "גריי" (וכוכב "שלושים ומשהו" בעברו), "צופים רוצים לדבר על התוכנית. זה לא מתוך סקרנות או נימוס. אנשים מרגישים שייכים". כל כך עצוב שזה מצחיק. מערכון של מאד טיוי על האנטומיה:

גריי מצליחה כי היא לא מנסה לקפוץ מעל הפופיק, או כמו שהגדיר זאת הוושינגטון פוסט - "יותר עניין של חישוב מסחרי מאשר ניסיון כן לעשות משהו חדש ושונה". היא הייתה מועמדת ל-25 פרסי אמי ו-10 פרסי גלובוס הזהב במהלך קיומה. פריצת הדרך המחשבתית שעשתה בתחילת דרכה עם גיוון אתני ותרבותי והגשת דמויות נשיות מרעננות ומובילות, נדמית היום כסטנדרט בתעשיית הטלוויזיה האמריקאית. ולמרות זאת, היא מצליחה לשמר את מעמדה ואף לחזק אותה בזכות העובדה שהיא מגישה גילטי פלז'ר נטול נקיפות מצפון ולא מתיימר. "זה לא דיוקן של גבורה נשגבת", קבע "הבוסטון גלוב", "לא שיעור בנושא ביטוח בריאות. היא לא מתחסדת, לא מטיפה מוסר. יש בה צעירים חרמנים, סנטימנטיליות והפסקה קלה מהמציאות". תהפוכות העלילה שעברו הדמויות הראשיות בשמונה השנים האחרונות דחפו את הסדרה אל גבולות המופרכות, אבל במבט לאחור מתברר שזהו חלק מהקסם שלה. כל האסונות האפשריים יכולים לקרות וקרו לדמויות שלהן והן עדיין עומדות, מתאהבות וטוחנות גלידה. איך אמרה מרדית' גריי בפרק האחרון ששודר השבוע? "כל מה שקרה עד עכשיו הפך אותי למה שאני. יש בזה הרבה רע, אבל גם יש בזה הרבה טוב. אני אוהבת להיות אני".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ