אור בר שלום, עכב העיר
אור בר שלום, עכב העיר

עלייתה של תוכנית השידוכים החדשה סינגלס לפני כשבוע מבשרת את השלב האחרון (אם כי לא הסופי) בתוכניות השידוכים העבריות. "סינגלס", בניווטם של יעל "אני מגניבה" פוליאקוב ועידו "אני נונשלנטי" רוזנבלום, היא תמצות משכנע של תפיסת האהבה ומערכות היחסים בעיני הדור הנוכחי. דייטים היום עוברים ביקורת בשידור חי, מועברים בעדכונים בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם ומתומצתים לשורת סטטוס בודדת עוד לפני שמגיעים הביתה. הפרעת הקשב של פוליאקוב את רוזנבלום מתיישבת בול על המציאות ואפילו מייפה אותה, כמו פילטר מוצלח. "סינגלס", לצד דייט בחשיכה שתעלה במוצאי שבת הקרוב, מראות את הדרך הארוכה והמפותלת שעברו תוכניות השידוכים העבריות בעשור וחצי האחרון. מאמונה באהבת אמת ללב עטוף הגנות וציניות שמסרב לתת סיכוי לאהבה. שידוכים טלויזיונים תמיד היו מוצר רייטינג לוהט. היהודים אוהבים לשדך ומלבד כמה מלחמות אין ברירה, אנחנו טיפוסים נורא רומנטיים. דודו טופז היה הראשון שהעז לשחק עם פורמט הבליינד דייט על גבי המסך הקטן בתוכניותיו ודודו דותן הנחה לפני שלושה עשורים את תוכנית השידוכים הראשונה ועם השם הכה פולני "זה מה יש". הכניסה הרשמית לממלכת האומות הנאורות עשינו ב-1993 בשעשועון תמים בשם "סטוץ" שהנחה אקי אבני ויועד לבני נוער. למרות הסיסמא המתחכמת ("סטוץ – או שחבל על הזמן!") היה מדובר בסופו של דבר במשחק 'אמת או חובה' סטנדרטי. הנער או הנערה שאלו שלושה מועמדים פונטציאלים שאלות מנחות והנבחרים נאלצו לבצע משימות מופרכות ולהוכיח שכוונתם טהורה. הפופלאריות של ערוץ MTV בקרב הנוער הולידה את תוכנית השידוכים לצעירים "החצי השני" ב-1996. ההשראה לתוכנית הייתה ברורה עד בוטה - תוכנית שידוכים שובבה בשם Singled Out בהנחייתה של אייקון תרבותי אחר (ששקע מאז) – ג'ני מקארתי. אם בחו"ל מוינו המועמדים בתהליך אלמינציה משעשע של שאלות על תכונות אופי רצויות, טריווית פופ ותנוחות סקס מועדפות, בעברית זה היה צנוע יותר. נתי רביץ – אז גבר לוהט וכוכב טלנובלות הופקד על ההנחיה שלצידו שירלי ברנר (שהוחלפה מאוחר יותר בסיגל שחמון). התוכנית החזיקה מעמד 52 פרקים והייתה תמימה למדי, בוודאי במושגים של היום. כמה צעירים שהיו מוכנים לענות לשאלות מצחיקות ולהביך את עצמם בטלוויזיה בשביל הסיכוי לקבל זיון. היום היא לא הייתה עוברת אפילו ישיבת פיתוח אחת.מבשרי העת החדשה בתכניות השידוכים. דאבל דייט:

את השינוי המרכזי בתוכניות השידוכים הישראליות ובטלוויזיה הישראלית בכלל נהוג לשדך ל"קחי אותי שרון" (2003) בהנחיית אקי אבני ול"דאבל דייט" (2002-2004) בהנחיית דנה מודן ורועי לוי. "קחי אותי" שמתויגת באנציקלופדית הטלוויזיה הישראלית כתכנית הריאליטי הראשונה בישראל, היתה הגרסה המקומית ונטולת זכויות היוצרים ל"הרווק" שהחלה בארצות הברית שנה לפני כן. שרון, אז בת 30, התבקשה לבחור בין 15 מתמודדים שייצגו במודע או שלא במודע מודלים שונים של הגבר הישראלי. תוך מספר שבועות הפכה התוכנית לשיחת הברזייה הלאומית ובתים נחלקו בין האהבה לרודריגו גונזלס (עלם חמודות עם שארם לטיני), לבין יואב שוורד (זכר אלפא ואביו הרוחני של סער שיינפין). אם "קחי אותי" הביאה אפיל אמריקאי ללבנט ונשענה על תמהיל שידוכים קלאסי וסטנדרטי, "דאבל דייט" העדיפה לבעוט לכולם בביצים. עם תסריט שנון, שפה ויזואלית שנגנבה מערוצי מוסיקה פופולאריים (בועות פופ-אפ) וערוץ כבלים פרוע וחסר גבולות (ביפ, השם יקום דמו), הצליחו מודן את לוי להמחיש על בסיס יומי מה פירוש הביטוי "כימיה על המסך" ולהתעמר בזוגות חסרי מודעות עצמית. הרוע, הציניות, האבחנות המדויקות והעובדה שהשניים היו בתוך תוכנית שידוכים אבל גם צחקו עליה בו זמנית, הפכו את "דאבל דייט" לפנינה טלוויזיונית שקשה לחקות (ועם "סינגלס" הסליחה). מנהלי הערוצים הבינו מהר מאד שהעם בישראל פשוט מת על צעירים שמורחים את הלב שלהם על המסך בשביל קצת חשיפה והכרה ארצית ומיהרו לאמץ את הקונספט.

ההמשך הישיר של "דאבל דייט" היה "דייט לסטרייט" ב-2004 עם אביעד קיסוס על תקן האוחצ'ה המרושעת אך נוירוטית שמפזרת חצים מורעלים כמו שהיא מפזרת חיוכים. ההצלחה של "קחי אותי" לצד הפחד מתביעה על זכויות יוצרים הביאה ליצירת גרסא כשרה למהדרין בהוט של "מכל הבנות בעולם" (2005). החלום הישראלי החדש – בעל עם אזרחות זרה וחשבון בנק במשקל כבד – הוחצן באלפי פרומואים וצילומי לימוזינות. ארי גולדמן התבקש לבחור בין 17 בנות זכות כדי להקים בית כשר בישראל ולסנן את האבחנות של אמו שסיננה "ביג, ביג מיסטייק" לכל מי שלא באה לה טוב בעין (הפרייז קאץ' הראשון בריאליטי ישראלי). הסדרה, כמו דייט גרוע, נמתחה הרבה מעבר לגבולות הטעם הטוב, ובשלב מסוים התברר כי גולדמן השמנמן לא מחזיק בעו"ש שמנמן כלל וכלל. נו, מילא. לפחות יצא לנו להכיר את קארין מגריזו.

בחרה באלפא מייל הישראלי. שרון אילון ויואב שוורד (צילום: אריאל שליט) מהנקודה הזו ואילך התפתחה תחרות פרועה בין הקונספט לסליז. גלית גוטמן שהחליטה להמציא את עצמה כמנחת טלוויזיה עברה את טבילת האש הראשונה שלה בתוכנית בשם "משחק מקדים" (2005). גבר או אישה נאלצים לבחור בין ארבעה בני זוג פוטנציאלים תוך כדי שהם מגלים עליהם ועל עצמם פרטים משעשעים. למרות שגם היום זה נשמע לנו משעמם, התוכנית שרדה שלוש עונות ונמכרה לחו"ל. שנתיים לאחר מכן דהרה גוטמן על הפורמט שוב ב"מחפשים אהבה" (2007) והציעה שאת הסינון בין בני הזוג יעשו קרובי המשפחה של הפוטנציאלים, כאילו היינו בפולין במאה ה-19. בעוד בברודקאסט שמרו על מראית עין של הגינות, בכבלים ובלווין התפרעו כמו בדייט ראשון מוצלח במיוחד. "המדריך למתחילים" (2006) ששודר בביפ עם אלון נוימן ונתי קלוגר ליווה גברים ישראלים בדייטים וחילק עצות זוגיות שהיו מביכות גם את אבי ביטר הפקות. ביס בחרו ללכת על "48 שעות" (2006) עם דורית בר אור ועידו רוזנבלום (כן, זו לא פעם ראשונה שלו בז'אנר). כאן נדחקו שתי בחורות על ארבעה גברים ולהיפך לתוך וילה מאובזרת כדי לבחור בתום שורת משימות מי יזכה בלילה נוסף. התוכנית זכתה לליטרת היח"צ שלה דווקא בזכות המנחה בר אור שהשתעשעה עם אחד המועמדים בן ה-23 כשהמצלמות "כובו".

ב-2008 הגיע הסליז גם לפריים טיים ומגבונים לחים חולקו לצד העלייה לשידור של "מפרץ האהבה". במקום אהבת נצח הבטיחו לזוכים פרס כספי ודחפו צעירים וצעירות חטובים בבגדי ים פלוס אלכוהול בתקווה שיהיה משהו לצנזר. התוכנית אמנם כיוונה יותר לסקס מאשר לאהבה אבל גם כאן הושם דגש מיוחד על החלוקה לזוגות וחשיבות הקשר - מי שנפרד מבן או בת זוגו במהלך השהייה בוילה יאלץ למצוא את עצמו מחוץ לתוכנית. אם ב"מפרץ" נשמרה שוויונות מגדרית, הפורמט של 24\7 (2011) הרגיש כמו ערוץ אגו למאותגרי זקפה. ריאליטי בשידור חי שבו איתן אורבך ושלושה מחבריו צריכים לבחור בין 15 בחורות שהציגו רמה תפקודית של גרביל שיכור. הרייטינג שבושש להגיע יחד עם חוסר ההתלהבות הכללי הוביל להכנסת רווק נוסף לוילה המתועדת – גב פשטי – ולאחת מתוכניות הריאליטי שידוכים/זיונים הכי מפדחת שהיתה על המסך. אם יש מקום שאליו האהבה הולכת למות, היה זה בוילה היוקרתית בבת ים. תכנית שידוכים כראיון עבודה. מתוך "שלוש" (צילום: מסך)

ומה קורה עכשיו? תוכניות השידוכים שלנו כמו מערכות היחסים שלנו הפכו להרבה יותר ציניות, אינטרסנטיות ונוטפות מודעות עצמית. הניסיון לעשות פה "הרווק" הישראלי (2009) עם גיא גיאור נתפס כמגוחך ומיושן (למרות שגיאור ובת זוגו דפנה דה גרוט עדיין ביחד), ולעומתו שלוש (2011) ששילבה את מחוברות, האח הגדול וראיון עבודה בלייב זכתה להצלחה לא קטנה. ב"דייט בחשיכה" בהנחייתו של ירון ברובינסקי מנסים להעביר את אתר "אטרף" לטלויזיה ומציעים דייטים וירטואלים בחשיכה, מבלי לדעת באמת איך נראה הצד השני ו"סינגלס" בכלל פה בשביל הצחוקים. אם תוכניות השידוכים משקפות איזו שהיא מציאות, היא צריכה להדאיג את כולנו. התמימות של הניינטיז והחיפוש אחר בת או בן זוג הוחלפו במערכת אינטרסים קרה ומחושבת שבסופה מחכה קמפיין פרסומי. במקום לצחוק עם המשתתפים, אנחנו צוחקים עליהם ו"אהבת אמת" נשמע כמו ביטוי נוסטלגי או שם של שעשעון רווי בתוכן שיווקי. תוכניות השידוכים נאלצות להתאים את עצמן למה שקורה בחוץ: סרקזם וציניות כתקשורת מילולית נפוצה, עלייה תלולה באחוזי הגירושים ומערכות יחסים מהירות ומתכלות שמשאירות (בקושי) טעם לוואי. בקרוב בלב שלכם.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ