"הסטירה": הטלוויזיה האוסטרלית מצליחה איפה שהאמריקאית נכשלת

עונת הסתיו החדש בארצות הברית מוכיחה שוב כי האמריקאים לא יודעים לייצר דרמות משפחתיות. בשנים האחרונות ניסתה דווקא הטלוויזיה האוסטרלית למלא את החלל הזה ו"הסטירה" היא הוכחה מצוינת להצלחתה

זיו יצחקי, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
זיו יצחקי, עכבר העיר

בכל לוח השידורים של עונת הטלוויזיה החדשה בארצות הברית אי אפשר למצוא ולו דרמה משפחתית אחת שראויה לארבעים ושתיים דקות נטו של צפייה. אצל האמריקאים, בחינה של מערכות היחסים הסבוכות והמסוכנות של התא החברתי הזה תיעשה, מאז פטירתה של עמוק באדמה, רק בחסות עלילה אחרת גדולה מהחיים. אם העומד בראש המשפחה איננו מאפיונר סוציופת, אחות מסוממת או מורה שמייצר קריסטל מת', הדיון במצבה של המשפחה הגרעינית ממעמד הביניים מוגלה לדרמות סנטימנטליות כמו אחים ואחיות והורים במשרה מלאה. שם בכל שבוע, בתום ארבעים ושתיים הדקות, כולם לומדים לקח חשוב על החיים כשהוא מגובה בחיסון המשולש של התנצלות, חיבוק וכמה גרמים של טישו. משום מה לאומה האמריקאית הרבה יותר קל להתמודד עם מראות חוזרים ונשנים של אלימות ומיתות משונות מאשר להתעמת עם רגשות כנים מזוקקים ונטולי זיקוקי דינור. אפילו HBO  שאחראית על "עמוק באדמה" פנתה מזמן לסדרות פנטזיה, דרמות תקופתיות וסרטי ביוגרפיה פוליטיים. על הניסיון לעבד את "התיקונים" של ג'ונתן פרנזן היא ויתרה, למרות הליהוק המבטיח של אלן בורסטיין ויואן מקרגור.

את הוואקום שנוצר מצליחה למלא דווקא הטלוויזיה האוסטרלית, אחרי שנים שבהן נודעה בעיקר בזכות אופרות הסבון שלה על חיי תושבי הפרברים. אולי באופן טבעי, הכיוון שאליו התפתחה הטלוויזיה האוסטרלית היה יצירת דרמות מושקעות יותר לשידור בפריים טיים על חייהם של אנשי מעמד הביניים. אותם אנשים שהצרות שלהם מורכבות מזוטות כמו הצורך לשמור על עבודה קבועה, הקושי בלגדל מתבגרים והצורך הקבוע לתמרן בין כל חלקי המשפחה שלרוב מסוכסכים זה עם זה. "Love My Way" קורעת הלב, "Tangle" השקטה והחכמה ו-"Back to the Rafters" הקלילה יותר הוכיחו שהאוסטרלים יודעים לעשות את זה יותר טוב. הדמויות שהן מעמידות במרכז העלילה הן לא בהכרח האנשים הסימפטיים ביותר או הנעימים ביותר שאפשר למצוא, אך החטאים שלהן הם חטאים יום יומיים שלקוחים מהחיים. הם לרוב נוירוטים משהו, מרוכזים בעצמם יותר מדי ופחות שמים לב לסביבתם, ורחוקים מלהיות כלי קיבול לפנטזיות גרנדיוזיות כמו שהיה טוני סופרנו.

אל האקלים הזה נחתה "הסטירה", סדרה  בת שמונה חלקים המבוססת על ספרו של כריסטוס טסיולקה, שהיה מועמד לפרס הבוקר בשנת 2010. טסיולקה שייך לדור חדש של סופרים אוסטרלים יחד עם אליוט פרלמן שכתב את "שבעה סוגים של עמימות", שגם חוקר את הזרמים התת קרקעייים של הבורגנות האוסטרלית. כפי שהפרומו כבר הספיק להציג, משפחתו וחבריו של הקטור מגיעים לחגוג את יום הולדתו הארבעים, עד שאחד האורחים מעיף סטירה לילד שאינו שלו. העלילה נעה קדימה כמו במירוץ שליחים כאשר כל פרק מתרכז בדמות אחת וכיצד האירועים נחווים דרך עיניה עד שבסופו היא מתקדמת באמצעות הדמות הבאה.טסיולקה טווה דמויות פגומות להחריד, אך רגילות להפליא. הקטור הוא חתיך מתבגר, אשתו איישה ממונה על תפעול המשפחה, הוריו היווניים חונקים אותו באהבה, היחסים עם הבן שלו יכולים להיות הרבה יותר טובים וברקע נמצאת גם הנשיקה שהבייביסטר נתנה לו כשהוא החזיר אותה לביתה. סביבם נעים עוד בני משפחה וחברים, ביניהם אנוק, תסריטאית ראשית של אופרת סבון, ספק קריצה לז'אנר המושמץ ההוא. העלילה נעה באופן שקט ובטוח, נמנעת ממניפולציות רגשיות מיותרות ומאפשרת לדמויות לחדור אל מתחת לעור, עד שכשמגיעה הסטירה המדוברת, ברור לכולם שהיא הבעיה הקטנה ביותר שלהם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ