ריאן מרפי, האיש שלא מתבייש לומר כי הוא אגדה

איך מצליח אחד הבמאים המבוקשים בהוליווד לשמר את מעמדו, למרות שהוא לא מתבייש להגיד כי הוא רואה את אלוהים כשהוא מסתכל במראה. עם סדרה חדשה ועונה נוספת ל-Glee שעולות השבוע, כנראה שהוא כבר לא צריך לדאוג לנימוסים

אור בר שלום, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אור בר שלום, עכבר העיר

כשריאן מרפי מסתכל בראי, הוא רואה את אלוהים מאחוריו. או לפחות זה מה שהוא מספר לאנשים שעובדים איתו. "תודו בזה", הוא צוטט לא פעם, "אני אגדה!". האישיות המגלומנית של מרפי, שמגובה בהצלחות טלוויזיוניות וקולנועיות כמו Glee , ניפ טאק ולאכול, להתפלל לאהוב (שהכניס יותר מ-200 מיליון דולר ברחבי העולם) גובה גם קורבנות. בדצמבר השנה פירסם המגזין הצהבהב "יו.אס וויקלי" תחקיר נוקב על התנהלותו הבעייתית (בלשון המעטה) של מרפי על הסט של Glee. "ריאן מרפי הוא לא הבחור הפופולארי ביותר בתיכון מקנילי", נכתב במאמר בו אחד מחברי הצוות סיפר כי "הכל פה ממש נורא. הצוות תמיד אומר כמה הוא אוהב את ריאן, אבל הם שונאים אותו". לדברי מרואיין אחר בכתבה, "יש לו שינויים תכופים במצב הרוח והוא ממש מרושע. כולם פוחדים ממנו". בראיון לניו יורק טיימס ב-2010 הודתה ג'ניפר סולט שכתבה איתו את "להתפלל" ואת "ניפ טאק" שמרפי נהג להעליב אותה בטלפון על טיוטות התסריט שכתבה. "הייתי מרוצה מעצמי על כך שלא התחלתי לבכות בטלפון", אמרה בראיון.

מרפי הוא פרפקציוניסט, אכזרי, מרושע, ישיר ובוטה באופן כללי, אבל הוא גם איש טלוויזיה מוכשר ומבוקש מאד ובהוליווד, בסופו של דבר, זה מה שקובע. "אין אדם שעושה עבודה יצירתית בלי שיהיה פרפקציוניסט" אמר קווין ריילי נשיא פוקס אנטרטיימנט באותו ראיון לניו יורק טיימס, "ריאן הוא במאי ויוצר ופירושו של דבר הוא שהוא נוגע בכל תחום".

עדות להערצה וההערכה הגבוהה שאליה זוכה מרפי בקרב תעשיית הטלוויזיה האמריקאית אפשר למצוא בעונת הפיילוטים של החורף האחרון. 83 פיילוטים הוגשו לעיון רשתות הכבלים בארצות הברית, מספר שיא של כל הזמנים. רק שניים זכו להתייחסות משמעותית מתקשורת הבידור האמריקאית: הפיילוט החדש של שונדה ריימס ("האנטומיה של גריי") והפיילוט החדש של מרפי The New Normal. הסדרה, שהשם שלה מעיד על היומרות החינוכיות של מרפי שבאות לידי ביטוי בכל הפרויקטים שלו, עוסקת בזוג הומואים צעיר המבקש להביא ילד לעולם באמצעות אם פונדקאית. עוד לפני שצפו בסצנה אחת רשתות NBC, ABC ופוקס כבר הציעו סכומי כסף שערורייתיים עבור הזכות לשלם על סדרה שהרעיון הבסיסי שלה כבר טופל בצורה מוצלחת בסדרה אחרת ("משפחה מודרנית"). הסדרה שתעלה היום (שני) לשידור ברשת NBC כבר זכתה ליחסי ציבור לא רעים בכלל מרשת טלוויזיה מורמונית שסירבה לשדר את התוכנית וארגונים נוצרים שמרנים, אבל ספק אם היא היתה צריכה את זה. בטלוויזיה האמריקאית של 2012 ריאן מרפי הוא שם נרדף לרייטינג.הבאזז התחיל עוד לפני הסדרה. הפרומו לתוכנית החדשה של מרפי:

מעולם לא נכנסתי לארון

מרפי לא נולד כנער הזהב של הוליווד וסביר להניח שסיפור החיים הפרטי שלו – שבא לידי ביטוי בסיפורו של קורט מ-Glee - יזכה יום אחד לטרילוגיה קולנועית משלו. הוא נולד למשפחה אירית קתולית ענייה בעיירה אינדינאפוליס. בראיון שנתן לאתר מוביס אונליין ב-2009 תיאר את אמו כ"מלכת יופי שפרשה כדי לטפל בשני בניה". בראיון אחר סיפר כי נהגה להסתובב בבית עם מבט מעורפל וכוס יין לבן בידיה. אביו היה מפיץ עיתונים ובעל בית הוצאה לאור במשך שלושים שנה. מרפי נוהג לומר כי מעולם לא יצא מהארון, כי אף פעם לא נכנס אליו. בגיל 15 הוא הודיע להוריו כי הוא הומוסקסואל ונשלח מיד לפסיכולוג. לאחר שתי פגישות הודה הפסיכולוג בפני הוריו כי מדובר במצב קבוע ואין טעם לנסות לשנות את הילד. מרפי מספר לא מעט על ההתעללויות שספג כנער הומו בבית הספר מצד בריונים (לא פלא  ש-Glee נראית לעיתים כמו סרטון של משרד החינוך בניסיונותיה המזיעים ממאמץ לפעול נגד הומופוביה). הביטחון העצמי, שבשלב מאוחר יותר נתפס כיהירות והתנשאות, סייע לו לעבור את גיל ההתבגרות בלי צלקות עמוקות מדי. "אנשים לא הבינו אותי" אמר בראיון לניו יורק טיימס "אבל הקרנתי ביטחון מסוים ולכן הניחו לי לנפשי".

מרפי ייעד את עצמו לקריירה של כתיבה. הוא החל לכתוב ולערוך בעיתון בית הספר ומאוחר יותר למד עיתונאות באוניברסיטה. השליחות העיתונאית הראשונה שלו הייתה במדור הפלילים של מגזין מקומי בשם נוקסוויל ניוז סנטינל. מרפי נשלח לסקר שוד אלים בחנות משקאות וחזר מזועזע. עוד באותו שבוע ביקש העברה למחלקת האופנה והלייף סטייל וכתב מאמר מנומק ומלא הומור על חזרתן של העניבות הצהובות לאופנה. הכתבה הגיעה לעמוד הראשון של העיתון. מרפי התגלגל להראלד טריביון, לוס אנג'לס טיימס, ניו יורק טיימס ואנטרטיימנט וויקלי. הוא בילה כל דקה פנויה בכתיבת ושיוף תסריטים ואפילו הצליח למכור תסריט אחד ("מדוע אני לא יכול להיות אודרי הפבורן") שלא הופק מעולם לסטיבן שפילברג. ב-1999 הצליח מרפי לתקוע את היתד הראשונה בתעשיית הטלוויזיה. הסדרה Popular, ששודרה ברשת הצעירה CW, החזיקה מעמד שנתיים ונגעה בכל מה שמרפי אוהב: תיכון, מלכות כיתה, מודעות עצמית, קאסטות חברתיות וביקורת חברתית מוסווית היטב.

הניסיון שצבר על המסך לצד כתבת תחקיר שערך על תעשיית הניתוחים הפלסטיים בהוליווד הובילה אותו לסדרה ניפ\טאק, שהשיגה את מה שמרפי רצה יותר מכל: תשומת לב. ניפ\טאק שנמשכה שש עונות (לא אחידות באיכותן) תיארה את חייהם של שני מנתחים פלסטיים צעירים, יפים ועם חוט שדרה גמיש למדי. הסדרה, שעוררה ביקורת רבה והתנגדות על ידי חוגים שמרניים ויפי נפש, היתה יצירת מופת ויזואלית ורוויית הומור שנשענה על הפרמיס הבסיסי ביותר במהותו של האדם המודרני "ספר לי מה אתה שונא בעצמך?". "ניפ טאק"היתה מועמדת לאמי וזכתה בגלובוס הזהב, אבל בעונות האחרונות שלה הפרעת הקשב של מרפי כבר המשיכה הלאה והותירה אותה עם עלילות הזויות. הביאה למרפי את מה שרצה יותר מכל: תשומת לב. ניפ טאק (צילום: רשת CW) אחריה עיבד מרפי את התסריט לסרט "לרוץ עם מספריים" (2006) ונכשל. הסרט הכניס רק 7.5 מיליון דולר ברחבי העולם. הוא ניסה להציע לרשת FX פיילוט בשם Pretty/Handsome, אולם הרשת דחתה אותו והוא שקע בדיכאון. מי שהיה לרגע הנביא החדש של סדרות הטלוויזיה היה בדרכו מטה. אך לפני שהוא הגיע לשם, החליט מרפי לפשפש בביוגרפיה הפרטית שלו ולתרגם את זיכרון הילדות במקהלה הבית ספרית לסדרת טלוויזיה. כך נולדה Glee.

לשיר כל הדרך אל הבנק סדרת הדרמה המוזיקלית שמערבבת פוליטי-קורקט, אופנה חצופה, קאברים מושקעים ועלילה גיי-פרנדלית הפכה ללהיט היסטרי תוך חמישה פרקים. בפוקס מיהרו לאשר צילומים של פרקים נוספים ושחקניה האלמוניים נהפכו לכוכבים היסטריים. כוכבי הוליווד ובהם גווינית' פלטרו ובריטני ספירס התייצבו כדי לחלוק כבוד ומרפי החל להתנהג כמו דיווה היסטרית. הוא חתם על חוזה שבו חלק ניכר מההכנסות של הקאברים באייטונס ושות' מגיע ישר לכיסו, הרים פרויקט צדדי ומכניס בו צעירים מנסים להתקבל לקאסט של התוכנית ולא חשש להתכסח עם כוכבי רוק שסירבו לחלוק מהארכיון הפרטי שלהם במחלקת הקאברים (סלאש ודייב גרוהל הם רק שניים מאלו שחטפו ממנו ריקושטים בטוויטר). הסדרה שהפכה אותו לדיווה. הפרומו לעונה החדשה של גלי: המיני סדרה שלו "אימה אמריקאית", ששודרה ברשת FX, זכתה לבאזז מטורף עוד לפני שצולמה סצנה אחת ממנה והפכה לאחת התוכניות הנצפות ביותר בליל כל הקדושים האחרון. הרעש שעשה מרפי הגיע גם לקודקודים של אולפני הסרטים בהוליווד. כך הצליח לקבל את העיבוד לרב המכר המצליח "לאכול, להתפלל, לאהוב", ועוד עם ג'וליה רוברטס בתפקיד הראשי. הסרט, איך נאמר בעדינות, מזעזע, אבל הוא עשה את מה שציפו ממנו: הכנסות של יותר מ-200 מיליון דולר ברחבי העולם.

מרפי, בדומה לקולגה החביבה סת' מקפרלן, הוא שואו של אדם אחד והוא טוב בעבודה שלו. הוא יורד לרזולוציות מטורפות (לדוגמא מה יהיה הפונט שבו יצאו הפרסומות של Glee), הוא כותב את התסריטים בעצמו והכי חשוב – הוא הופך אלמונים לכוכבים ומנהלי אולפנים לעשירים. בימים של מיתון כלכלי וחיפוש נואש אחר פורמטים שיכניסו כסף, מרפי הוא אווז זהב מגעגע. אישיות פרובלמטית בצד (ולמי בהוליווד יש אישיות סבירה ממילא?) מרפי הוא אחד הכישרונות הכי לוהטים כרגע בבירת החלומות. השילוב של יהירות, כישרון, מוסר עבודה מפחיד וביצים מברזל כבר סללו לו את הדרך לאחת השנים החלומיות ביותר בקריירה: אולפני פוקס העניקו לו חוזה פיתוח של ארבע שנים בסכום של 24 מיליון דולר. לעונה השנייה של "אימה אמריקאית" ולרביעית של Glee שתעלה השבוע לשידור בארצות הברית, מצטרפים שלושה סרטים חדשים שמרפי מפתח: קומדיה פוליטית, מותחן על ניתוחים פלסטיים ומותחן אירוטי. עם הספק כזה, מי צריך להיות נחמד?

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ