יוצר "משפחה לא בוחרים" מסרב להספיד את הסיטקום

אחרי תשע עונות של "החיים זה לא הכל" ולקראת העיבוד הישראלי של "כולם אוהבים את ריימונד", דניאל לפין לא מבין למה המבקרים התייאשו מהסיטקום ומה הבעיה עם גל הרימייקים לתוכניות האמריקאיות של שנות ה-80. ראיון

קרן בר לב, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קרן בר לב, עכבר העיר

כשדניאל לפין סיים לצלם את העונה התשיעית והאחרונה של החיים זה לא הכל, הוא היה מותש. "להרים סדרה של עשרים פרקים בעונה, שאני כתבתי משהו כמו 12 מתוכם, זה סיוט שאין לתאר", הוא אומר בלאות. להיות יוצר של סיטקום שרץ עשר עונות בשתי זכייניות שונות, הוא סטטוס שכל כותב בארץ היה שמח להוסיף לרזומה, אבל למרות הצ'ק הפתוח שנתנו לו ברשת להמשיך ולכתוב את "החיים זה לא הכל", לפין החליט לסיים את הסדרה בקאמבק המתבקש של גדי (אבי קושניר) ודפנה (ענת וקסמן) ולנוח קצת. אבל אז הגיע הטלפון מאבי צבי, המנכ"ל.

"הוא שאל אותי, אתה אוהב את 'ריימונד'? אתה רוצה לעשות את הרימייק? אמרתי לו שייתן לי לחשוב על זה. פשוט לא יכולתי לחשוב על עוד עבודה. בכלל", הוא נזכר. "למחרת כבר התקשרתי אליו ואמרתי לו שאני בעניין".

"הרימייק של ריימונד", כמו שקרא לו אז צבי, הפך ל"משפחה לא בוחרים", הסיטקום החדש-מחודש  שעולה הערב ברשת. מדובר בתוספת האחרונה לגל הסיטקומים האמריקנים המעובדים שעשו עלייה בשנתיים האחרונות, שמצטרפת לבנות הזהב של ערוץ 10 ולנשואים פלוס של קשת. לפין קיבל לידיו את הסיטקום המצליח כולם אוהבים את ריימונד, ויחד עם אשתו הנוכחית, גאיה וילדמן, היה אמון על עיבוד הסדרה לעברית ובימויה.תוספת לגל הסיטקומים המיובאים. הפרומו למשפחה לא בוחרים:

בניגוד לנשואים פלוס ובנות הזהב, הבחירה ב"ריימונד" כפורמט נראית טבעית מאוד. התכנים הם אוניברסליים – זוג נשוי עם ילדים קטנים צריך להתמודד עם הוריו החטטניים של הבעל ואחיו הפלגמט, המתגוררים בבית הסמוך. יובל ינאי ונועה קולר נכנסים לנעליהם של ריי רומנו ופטרישיה היטון, ואילו שלמה בראבא, רוזינה קמבוס ופיני קידרון מגלמים את בני המשפחה המטורפת.

הרבה מאותו דבר "משפחה לא בוחרים" זה בעצם פריקוול של "החיים זה לא הכל", לא? גם כאן יש בני זוג מהמעמד הבינוניים, הורים שמתערבים והמון סיטואציות זוגיות ומשפחתיות."אני כתבתי את 'החיים זה לא הכל' בזמן שפיל כתב את ההתחלה של 'ריימונד', לפני שהיא הגיעה לארץ. 'טלעד' שמו אותה על המדף והשאירו אותה שם זמן מה, ועד שזה עלה, 'ריימונד' כבר שודרה בארץ", מסביר לפין.

הקשר בין רוזנטל ולפין לא החל עכשיו. עוד הרבה לפני שרשת קנו את "כולם אוהבים את ריימונד" נפגשו השניים לעבודה משותפת על סדרה שלא הופקה לבסוף בארץ. לפין המשיך לעונה התשיעית של "החיים זה לא הכל" ("לא מתחרט על זה") ורוזנטל שב להוליווד. על הסט של "משפחה לא בוחרים" הם נפגשו שוב.לא ידעתי בכלל אם אנחנו עובדים בשפה דומה. מסתבר שהשפה זהה, שפת היצירה". קווי העלילות אמנם הוכתבו מראש, אבל הבדיחות נכתבו מחדש וחלק מהדמויות עברו שינויים קיצוניים, כמו למשל דמותו של פרנק ברון, אביו של ריימונד, שהפך ללוחם ותיק וטרחן בגרסה הישראלית.

"בראבא פגש אותי ואמר לי 'שמע, בא לי לעשות אותו קצת כמו אבא שלי'. ישבו שם פיל וסטיב, הסתכלו על בראבא ולא האמינו שיש תופעה כזו. הם היו בהלם, והם אמרו לי לא פעם: 'וואו, אם היה לנו אחד כזה!' שאלתי, 'מה, אז הסדרה היתה מצליחה? בניגוד לכישלון שהיה?'. אמרו 'לא, אבל היה יותר טוב'. את מבינה, אחד שיצר את 'ריימונד' והוא עשיר כהורדוס, מסתכל על בראבא ואומר 'אח, אבל אין לנו אחד כמו בראבא'".

בצדק. הדמות שלו שונה לגמרי מהדמות שעשה פיטר בויל ב"כולם אוהבים את ריימונד". "בראבא הוא תופעת על. זה משהו לא טבעי. יש לו כמויות אנרגיה כפולות מאנשים שהם חצי מהגיל שלו. בחזרות היינו עושים איתו דברים, והשחקנים הצעירים היו מתיישבים על הספה וחוטפים התקפי צחוק שאי אפשר היה להמשיך לעבוד. ואז היינו מקבעים את זה באופן מדויק להפליא".

אלתורים על הסט היו חלק מהשגרה, ולפין מודה על כך שרוזנטל לא התעקש על התסריט המקורי בכל צעד ושעל. "באחת הסצנות, למשל, פתאום הבאנו אלתור שכל המשפחה עוברת לדבר ברומנית בגלל האימא", הוא נזכר. "הייתי בטוח שפיל הולך לומר לי 'מה אתה עושה לסדרה שלי? אתה הורג אותי!'. ואז פתאום הוא אמר 'יאללה, בוא נלך עם זה'. הוא הבין שזה חייב להפוך למקומי. זה לא כמו תיאטרון מתורגם".

"הוא הבין שזה חייב להפוך למקומי", לפין (מימין) עם פיל רוזנטל (צילום: לם וליץ)

"שלא כמו בסיטקומים ישראליים אחרים, ב"משפחה לא בוחרים" יש סיכוי שתשמעו כמה צחוקים חיים, שהוקלטו באולפן בזמן הצילומים. "פיל וסטיב התחילו לשאוג שם על הסט מביצועים של כל הקאסט", לפין מסביר. "ראינו שהאנשים התחילו להיסחף בצחוק, אז ביקשנו מאיש הסאונד שירכז אותם במקום אחד ויקליט אותם. מאז ימי 'קרובים קרובים' לא נעשה דבר כזה בארץ".

זוגיות גם מאחורי הקלעים העבודה המשותפת עם אשתו השנייה, וילדמן, היתה דרישה ממנהל הדרמה של רשת. וילדמן כתבה מספר פרקים ל"החיים זה לא הכל", ביניהם פרק ספיישל שסיכם את שמונה העונות הראשונות ושודר לפני העונה התשיעית ("שברתי את החוק שלי נגד נפוטיזם", אומר לפין), אבל ב"משפחה לא בוחרים" הם כבר חולקים יחד את כיסא הבמאי ועובדים בשיתוף פעולה על התסריטים המעובדים.

"'החיים זה לא הכל' היתה דיקטטורה. כשתסריטאי היה מעביר לי פרק, זה היה עובר אל המחשב שלי וזה היה חומר גלם. הייתי עושה עם זה מה שאני רוצה. כאן זה לא ככה. אני יכול להציע תיקונים, אבל זה דיאלוג. היא תגיד 'זה לא נראה לי', והיו דברים שהיא שינתה בפרק שאני כתבתי והיא ביימה, ואמרתי 'אבל רגע, לא כתבתי את זה ככה', אז היא אמרה לי 'אבל ככה אני רוצה את זה'. לראשונה אני עובד עם במאית שאם אני לא נמצא על הסט, אני חולה או משהו, אני סומך עליה במאה אחוז".

ולא היה קשה לך לעשות את הסוויץ' הזה?"אם אני אצור סדרה חדשה, אז זה יהיה 'כמו החיים זה לא הכל'. כאן אין סיבה שאעבוד ככה. זה לא הבייבי שלי, זו לא סדרה שלי. זו סדרה שאני מיילד אותה, אבל אני מצרף חזון שלי לחזון של מישהו אחר. למה לעשות את זה לבד?"

הבחירה של לפין לעשות שוב סיטקום קלאסי, ועוד עיבוד של סיטקום אמריקאי מצליח רגע אחרי שסיים את "החיים זה לא הכל", קצת מפתיעה. עם הצ'ק הפתוח מרשת, המגעים למכירת "החיים זה לא הכל" בארצות הברית ובמזרח אירופה והפרסטיז' שהתלווה לשמו כיוצר, סביר להניח שלפין היה יכול למכור לכל אחד מגופי השידור סדרה מקורית משלו, אפילו כזו שעלות ההפקה שלה גבוהה מדי. הוא, מצידו, יודע שעשה את המהלך הנכון.

"אי אפשר לעשות תשע עונות ודקה אחרי זה לברוא עולם חדש. אני לא יכול לעשות את זה", הוא אומר. "אז התמקדתי באתגרים אחרים. לפצח עלילה מקורית– התחלה, אמצע וסוף, סיפור, סיפור משנה, זו עבודה קשה. פה אפשר להתמקד ישר בביצוע, בבדיחות. אני לא יוצר הסדרה, אני יותר אם פונדקאית שלה. אני חושב שהתוצאה על המסך היא תוצאה טובה".

אתה חושש מההשוואה ביניהן?"תראי, כל השוואה פה רק תבאס. כי אם יגידו שזה יותר טוב אני 'אגיד רגע, אבל 'החיים זה לא הכל' זו הסדרה המקורית שלי. אם יגידו שזה פחות טוב אני אגיד 'אה, מה אבל עבדתי על זה'".

ומה אתה חושב שיגידו?"אין לי מושג. אני לא מצפה לכלום. מבקרים זה עם שעוד לא הצלחתי להבין. אלה בדרך כלל אנשים שרצו לכתוב ולא הצליח להם, אז הם נהיו מבקרים".

כשזה מגיע למבקרי הטלוויזיה, לפין לא חושש מקלישאות כאלה. בעשור שבו שודרה "החיים זה לא הכל" היא זכתה לקיתונות של ביקורות קטלניות מצד אחד ותגובות אוהדות מקהל הצופים של ערוץ 2 מצד שני. הרייטינג היה סביר, אבל מעמדה היציב ב"רשת" וחידושה לעונות נוספות גרם למבקרים לתהות פעם אחר פעם מדוע היא ממשיכה להצליח במקום שסדרות חדשניות ומוערכות יותר – אך גם יקרות יותר להפקה - נכשלו."היתה החלטה בארץ שהסיטקום מת". מתוך החיים זה לא הכל (צילום: יוני המנחם)

"אם תסתכלי על הביקורות של שלוש העונות הראשונות, אז עוד אהבו אותנו, אבל אחרי כן פתאום היתה החלטה של המבקרים בארץ שהסיטקום מת", הוא אומר. "אני חייב לומר לך, ראיתי את הסרט החדש של וודי אלן, ואני לא נתלה באילנות, אבל נהניתי מזה. יש לו הברקות. אבל הקטילות שאחרי זה קראתי, נראו כאילו אני קורא ביקורת על סרט אחר. 'ילד בן 13', 'ברמה של תיכון', ואז הבנתי שאסור לאהוב את וודי אלן. זה לא בסטייל לאהוב את וודי אלן יותר. אבל זה פותח דלת לעצבים ומירמור שאני אכנס אליהם. אני לא רוצה לדבר על ביקורות. ירדתי מזה. אני לא יודע מה תהיה התגובה, מה יהיה הבאז ,אני לעולם לא אוכל לדעת. אני יכול להיות שלם עם מה שעשיתי. זהו".

לפין, כמו שכבר הבנתם, לא קובר את הסיטקום הקלאסי כמו מבקריו, ונראה כי הוא מבין את טעמו של הצופה הישראלי. עובדה שלצידן של סדרות כמו רמזור ועבודה ערבית, עדיין יש ביקוש מצד הזכייניות לסיטקומים כמו סברי מרנן, או לא לפני הילדים, ובימים אלו זוכים לעדנה גם סיטקומים מעובדים, שמגיעים בהמוניהם למסך הישר משנות השמונים והתשעים. "אם זה טוב, אז למה שזה לא יהיה?", הוא תוהה.

אולי כי זה תופס מקום של סדרות ישראליות מקוריות."זה נורא מוזר שאנחנו כל כך רוצים למכור - וגם מוכרים לעולם - יצירות ישראליות, אבל אנחנו אומרים שאנחנו יותר מדי טובים בשביל זה. דיברתי עם יוצרים בחו"ל על איך לעבד את 'החיים זה לא הכל', אבל אנחנו? אנחנו לא ניקח שום דבר, אנחנו רק רוצים לתת. אנחנו לא פתוחים לדיאלוג. אנחנו הרי מכירים את 'ריימונד'. זו סדרה טובה עם לב חם. למה לא לעשות את זה פה אם אפשר לעשות את זה טוב?".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ