רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חמש תוכניות תחקירים - ואפילו לא תחקיר אחד

צפייה בתוכניות התחקירים המשודרות היום חושפת: תוכנית התחקירים בישראל הן בלוף עיתונאי. זו לפחות המסקנה של ניב שטנדל שהקדיש שבוע מחייו לצפיה בתוכניות התחקירים שרצות בימים אלו על המסך הקטן

תגובות

צפייה בתוכניות התחקירים המשודרות בימים אלו על המסך חושפת: תוכניות תחקירים בישראל הן בלוף. התחקיר הפך למונח-גג לשלל עבודות עיתונאיות שהקשר בינן ובין תחקירים הוא מקרי בהחלט. "בלעדי" ו"חשיפה" סקסיים בהרבה מ"תחקיר", פשוטים יותר לביצוע, ואולי אף מתגמלים יותר ברייטינג. תמונת מצב קודרת של תוכניות התחקירים בישראל - להלן הממצאים.

הבעיה בתוכנית התחקירים החדשה של רשת 360 היא ההגדרה שלה. התוכנית שהסלוגן שלה הוא "תחקיר. לראות את כל התמונה", לא מציגה ולו תחקיר אחד לרפואה. שלושה אייטמים הופיעו בתוכנית בה צפיתי. בראשון, אודות דודו טופז, דנתי באריכות. בקצרה אזכיר, שמדובר בקטע מסרטו של אילן שושן, המלווה את טופז בימיו האחרונים. אפשר להגיד עליו שהוא היה מעניין, מרתק, מאלף וכו' (ואפשר גם להגיד שלא), אבל בוודאי שאי אפשר לקרוא לזה תחקיר.

האייטם השני עסק באמא טאליבן, המרצה עונש מאסר בכלא נווה תרצה. זה היה אייטם-מראה לאייטם על טופז. אחרי מי שנראה לרגע כאיש הכי בודד בעולם, הופיעה מי שגזרה על עצמה להיות האישה הכי בודדה בעולם. היא הפסיקה לדבר, התנתקה מכל חברה, לא זוכה לביקורים מאיש, עונה לשאלות בכתיבה, ומתעטפת בגלימתה השחורה. היה משהו סוריאליסטי ואפילו ביזארי בדמות העטופה שמשרבטת משפטים על דף לעיתונאית שמנסה לדבר איתה. אבל לא היה בזה שום דבר מעבר לזה. שום דבר חדש, אפילו לא משהו מהעניין שהיה באייטם על טופז. סתם אייטם מציצני. עוד אייטם מציצני. הוא אמנם הצטרף לתחקיר הקודם של יפעת ארליך על "נשות הטאליבן", אותו לא ראיתי, אבל כשלעצמו הוא היה אייטם מיותר.

דווקא החלק הטוב ביותר בתוכנית הגיע עם האייטם השלישי: יפעת גליק נשלחה להתעמת עם נהגים שחונים בחניה כפולה. בדיוק מסוג הדברים הקטנים והמעצבנים שכולנו נתקלים בהם בחיי היום יום, במיוחד בכביש ואף אחד לא מתעסק בהם מכיוון שמדובר בזוטות יחסית לשחיתויות שלטוניות או הפיכות במזרח התיכון. גליק שמה נפשה בכפה (וזו אינה מטאפורה, לאור האלימות בה נתקלה) והראתה את הישראלי המקסים שגם חוסם וגם כועס שמעירים לו על כך.

קו נאה של אלימות מכוערת נמתח ב 360 מטופז דרך אמא טאליבן ועד לנהג הישראלי. אבל בסופו של דבר לא היו כאן תחקירים, אלא אייטמים – שניים מציצניים, אחד דוקו-אקטיביסטי – שהמשיכו לדיון קצרצר ושטחי (טופז זכה לדקת דיון, הטאליבן לשלוש). אייטמים כמו שני הראשונים מייצגים הישג עיתונאי שעיקרו בעצם קיומו, כמו הראיונות הבלעדיים שמטיחים העיתונים היומיים זה בזה. אם טופז ואמא טאליבן (היו איתנו בשבוע הבא, לראיון בלעדי עם משפחת השופט שהתאבד, מוריס בן עטר ז"ל!) מלמדים על הקו של 360. אולי כדאי להחליף גם את הסלוגן מ"תחקיר" ל"בלעדי" ולסגור עניין.                         

 360, שני 21:10, ערוץ 2

דודו טופז מתוודה בתוכנית התחקירים 360

הופעתו של רפי גינת בתוכנית הוותיקה כלבוטק הופכת אפילו יציאה לפרסומות לפקודה שצריך הרבה אומץ כדי לסרב לה.  חיתוך הדיבור המאיים של גינת, קולו הנמוך ומידותיו הגדולות הם סימן ההיכר של התוכנית, לא התחקירים שלה.

השפה של כלבוטק, כמו זו של גינת (הראויה לתיקונים, אגב – למשל, יש לומר שובֵר ולא שובָר, ומילֵא ולא מילָא), לא השתנתה עם השנים. מצלמות נסתרות הן כלי העבודה המרכזי, עליהם יוצק גינת "קומבינות" (כן, הוא עדיין אומר את זה, היזהרו מחיקויים) והדגשים משלו ("אין מצב, אומרת המנהלת"). עם זאת, הגיע הזמן להיפטר מהאילוסטרציות המגוחכות, אלא אם גינת חושד שהצופים שלו אינם אינטליגנטיים מספיק להבין את המתרחש גם בלי ההמחשה הויזואלית.

כלבוטק שומרת על צביונה כתוכנית תחקירים צרכנית, וממזגת לתוכה גם את "בשידור חוקר" ז"ל, כשהיא מציגה פושעים שנתפסו במצלמות אבטחה ומבקשת את עזרת הציבור באיתורם. למרבה הצער, רוב הזמן כלבוטק נוטה יותר לכיוון "בשידור חוקר" ומהדורות חדשות, כשהיא מציגה נוכלים ונבלים, ונוגעת פחות בשערוריות צרכניות וחברתיות שנוגעות לקהל הרחב. יותר מדי שין-גימלים – מתדלקים קומבינאטורים, עושק פנסיונרים, גנב סלולארים – ופחות מדי ארגונים ומוסדות מושחתים או שרירי לב. אולי כלבוטק שיוצאת לפגרה, תחזור אחרת מתנומת החורף. הרי רפי הבטיח "סדרה של תוכניות מיוחדות, ובהן תחקירים נרחבים וחשיפות חדשות בנושאים חשובים הנוגעים לכולנו". רק כדי להבין מה עומד מאחורי המשפט המעורפל הזה דרוש תחקיר מעמיק.                                                                                           

כלבוטק, שלישי  21:15,  ערוץ 2

קומבינק הדלק בכלבוטק

מבט שני, למי שתהה, עדיין חיה, אם כי התוכנית שתפסתי לא מעידה על יתר חיוניות. שני אייטמים חלשים, שיכלו להשתלב בנינוחות בגרסה מקוצרת במהדורת מבט שקדמה לתוכנית. הראשון עסק במפגש בין סוהרי כלא חברון לאסיריו, כולם בדימוס. מפגש שיכול להיות יצרי ומרתק, אבל נראה בעיקר כמו סרטון תעמולה של עמותה למען דו קיום. לא שיש בזה רע, אבל גם עניין רב אין בזה. כשאחד הסוהרים נתפס באמירה עם פוטנציאל עיתונאי, ורומז (ואולי אומר מפורשות) ששיקר לצלב האדום, זה חולף באדישות כאילו דיבר על מתכון לפאי שקדים.

גם האייטם השני שמר על הקו התועמלני למראה. הוא עסק במחונני העל, אותם גאונים בקצה פירמידת האיי.קיו, ולא היה יותר מכתבה יחצ"נית לפרויקט (מבורך כשלעצמו) של משרד החינוך. במבט שני, כאמור, שניהם היו יכולים להיכנס למבט הראשון.

מבט שני, רביעי 21:30, ערוץ 1

מסתבר שלא רק ב"רשת" מתבלבלים בין תחקירים לדוקו סלב. אחרי ש 360 סיפרה על דודו טופז, אמנון לוי לקח שלושה צעדים אחורה ובתוכנית מקוצרת של פנים האמיתיות "חשף" את פניו של יוסי גיספן, התמלילן הבלתי נלאה של הזמר המזרחי.

מה כבר אפשר לחשוף על גיספן? מה כבר יכול להניב תחקיר אודותיו (זולת דיווחים כוזבים למס הכנסה, שהם הלהיט החם של הז'אנר המזרחי כרגע)?  אם יש דברים אפלים במגירת השירים של גיספן, לוי לא חשף אותם. תחת זאת, הוא ניסה להעמיד את גיספן במרכז המאבק בין הפופ המזרחי למוסיקה "האשכנזית", ולבחון את התופעה דרך דמותו. זה לא ממש קרה, ו"הפנים האמיתיות" לא המריאה מעבר לדיונים המוכרים בנושא, ולמעשה הרבה פחות מזה. התוכנית היתה פרופיל של יוסי גיספן, ואת מקום התחקיר שלא היה, לא תפס אפילו דיון תרבותי מעמיק. גם כשלוי ניסה להלביש את השפה התחקירנית שלו על הכתבה – "זו המומחיות של גיספן", הוא אומר בווייס-אובר כאילו הוא חושף מאכער במנהל מקרקעי ישראל, או "שימו לב לשימוש במילה 'הצבא המזרחי' ", וכמובן "אני שואל את גיספן" במקום פשוט להציג את השאלה מול המצלמה – זה לא עבד. בסופו של דבר, כתבה על יוסי גיספן היא כתבה על יוסי גיספן, בין אם היא אייטם של שתי דקות בסוף מהדורת חדשות, או מריחה של חצי שעה בפרי-גיים של מכבי.

פנים אמיתיות, חמישי 21:00, ערוץ 10

פנים אמיתיות בכתבה על יוסי גיספן

היה צריך להמתין כל השבוע כדי לקבל תוכנית תחקירים ראויה לשמה. כלומר, תוכנית תחקירים שבאמת מציגה תחקירים, או למצער עבודה עיתונאית כלשהי שחורגת מהרכילותי (אני מוציא מכלל זה את כלבוטק, שגם היא תוכנית תחקירים, אך כזו שמתמקדת בצרכני ובפלילי). זו לא חוכמה – לעובדה יש את איתי אנגל, שבצוק העתים אפשר תמיד להצניח אותו מעבר לקווי האויב ולקבל כמה פריימים דרמטיים.

על כתבתו המצוינת של אנגל מכיכר א-תחריר כבר כתבתי. אחריה הגיעה כתבה מעניינת של רוני זינגר, שכמו נלקחה מתסריט אימה הוליוודי מבריק, על קיבוצניק מרמת הגולן שאלמונים החלו לאיים על חייו מבלי שיבין מדוע. הסיפור של דני כהן התפוצץ בנובמבר ביחד עם מטען ברכבו שפצע אותו ואת בתו בת השלוש. מאז, כמו עם תלונותיו קודם לכן, לא חלה כל התקדמות בחקירה. זינגר מגלה כי בדצמבר יצא כהן לחו"ל, להתאוורר, מחכה לקבל אור ירוק לשובו לארץ, כשהמשטרה תפענח את המקרה.

זה סיפור מרתק, שחלף ביעף במהדורות החדשות שלנו, ולא זכה כמעט לאזכור מאז. אייטם של שתי דקות באמצע המהדורה, וממשיכים הלאה. זינגר זיהתה את הפוטנציאל הגלום בסיפור – אדם שהופך למטרה בן לילה, מבלי שיבין מדוע – והביאה בעובדה גרסה מורחבת ומוצדקת שלו. אלא שמהאספקט העיתונאי, זו עבודה שלוקה בחסר. זינגר לא הצליחה לשפוך אור נוסף על הפרשה, ואף לא הזכירה או התייחסה לטענות בדבר סכסוכים כספיים משפחתיים שהובילו לאירועים. בסופו של דבר, מדובר בסיקור נטול תחקיר עומק.

הצצה לכתבה של איתי אנגל

ושאלה אחת מטרידה: כמובילת תוכנית המקדשת אמירת אמת, איך יכולה אילנה דיין לחזור פעם אחר פעם על הביטוי "עוד דקה נשוב", כשבפועל זה לא קורה לפני פחות משבע דקות?

*#