רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הריאליטי מאכיל אתכם בשערוריות - ואתם נופלים בפח

ניב שטנדל חושב שאנחנו מתעסקים יותר מדי בשטויות שבריאליטי, לא מפיקים את הלקחים החשובים והמבישים שהז'אנר מציע לנו על עצמנו, והכי גרוע: מתייחסים לריאליטי כאילו הוא המציאות

תגובות

שבוע של צפיה בתוכניות תחקירים עלול ליצור חזות מטעה, כאילו תחקירים תופסים מקום מרכזי בטלוויזיה. צפיה מדוקדקת מגלה כי התוכניות מסתירות, אפילו תחת הכסות של "סוגה עלית", עבודות עיתונאיות מפוקפקות שנעות מהדוקו-סלבי (360 על דודו טופז).

אבל לא צריך צפייה מדוקדקת, ולא צריך שבוע של תוכניות תחקירים לוורידים. מספיק להעיף מבט חטוף בדיון הציבורי, בעיתונות, בפורטלים ובבלוגים, כדי לראות שלא התחקירים נותנים בהם את הטון. תחקיר של מבט שני על פרשת תאיר ראדה, למשל, זכה במרחב הציבורי להתייחסות מינימלית. זה לא חדש כשמדובר ביצירות מאזור הדמדומים של הערוץ הראשון.

הבעיה היא, שזו לא רק נחלתה של רשות השידור. בתחילת החודש שידרה "רשת" ראיון לוהט עם יואב גלנט, ערב הדחתו מתפקיד הרמטכ"ל העתידי. מולו, מעמדת הנחיתות המוקדמת של ערוץ 10, שודר היפה והחנון. נחשו מי ניצח. כמה ימים קודם לכן, מצרים בערה, באחד מסופי השבוע הלוהטים שחלפו על קהיר. מהדורות החדשות רשמו נתונים נמוכים של 24.3% (ערוץ 2) ו-7.7% (ערוץ 10). האח הגדול, שהכניס באותו ערב דיירים חדשים הביתה, זכה ל-38.8%. זה רק אני, או שמשהו השתבש?

היפה והחנון מנצחים גנרל, והפעם בים:

פרובוקציה, שערורייה או סתם יציאה מפרופורציה

הריאליטי הוא ז'אנר שמתיימר לשקף את מציאות חיינו. מכאן שמו היומרני. מבחינה זו, הוא המקום שהוא תופס בדיון הציבורי הוא לא רק שיקוף נאמן של כמות הריאליטי הבלתי נתפסת שאנו מולעטים בה, אלא גם הדהוד מתבקש של סוגיות תרבותיות וחברתיות.

ניקח, כמקרה מבחן, את הלוהטת שבפרשות הריאליטי השנה – פרשת יורם זק. לכאורה, מדובר בעניין זניח, "בדיחה סרת טעם" (ציטוט מתגובתה של "קשת") שיצאה מכל פרופורציה. גם אם נקבל את נקודת ההנחה הבעייתית הזו, נשאר עם השאלה – מדוע היא יצאה מכל פרופורציה? משום הפלטפורמה שבמסגרתה היא נאמרה – תוכנית הטלוויזיה הנצפית בישראל. כלומר, בעצם העובדה שיצרה מפלצת רייטינג, הביאה על עצמה קשת את העיסוק הרחב הבלתי נמנע בכל פליטת פה. אינך יכול להרכיב תוכנית שכולה פרובוקציות, מציצנות וליבוי יצרים, שנועדו להביא אחוזי צפייה גבוהים, ואז להתלונן כשאתה מוצא את עצמך מותקף בראש חוצות. מי שבוחר בהופעה פרובוקטיבית כדי לזכות במבט, לא יכול להתפלא כשהמבט הזה תופס אותו גם כשמכנסיו מופשלים.

יורם זק פולט ועולה לכותרות:

יתרה מכך – הרי הבאז משרת את התוכנית. פרשות לוהטות כאלה הן בדיוק החומרים שמקפיצים את הרייטינג ואת הנוכחות ברשת ובכל שיחת סלון. פרסום הוא פרסום הוא פרסום, ותוכניות ריאליטי כמו "האח הגדול" – שמלכתחילה לא חותמות על מצפון במחסן הציוד - לא נרעשות מפרסום "שלילי", גם אם לעתים הן מנסות להצטייר ככאלה. להיפך – הן ממנפות את ההזדמנות.

מכאן עולה המובן מאליו, שאנשי הריאליטי מנסים לעתים להסתיר – העובדה שהדיון הציבורי עוסק בהן, ולא חשוב הקונטקסט, משחק לטובתן. זאת בניגוד לכמעט כל עניין אחר בחברה שעולה לדיון ציבורי, ובו הקונטקסט משחק תפקיד מכריע. דיון במחירי הדלק, בילדי העובדים הזרים או במינוי רמטכ"ל לא זוכה לגישה הסלחנית להכעיס השמורה לתוכניות ריאליטי. הן, בתוך ההסכמה הבלתי כתובה שבינן לבין הצופה כי מדובר בזבל טלוויזיוני אסקפיסטי – אתם עושים את זה כי אני מוכן לצפות בזה, לא ברור למה - הדירו עצמן מדיון רציני מחד, והבטיחו את מקומן בדיון רדוד מאידך.

»"האח הגדול" היא כשל מוסרי של החברה שלנו

זו האווירה שמאפשרת לכל מקרה, לכל התבטאות, לכל פרשיה, לעבור בטונים דומים. מתוך ההנמכה המודעת לעצמה של הריאליטי, מטשטשים הגבולות בין העיקר לטפל, בין החשוב למיותר, בין המשמעותי לחסר החשיבות. אמירות סקסיסטיות, הטרדות מיניות והתנהגות מפוקפקת מבחינה מוסרית, זוכים לאותו יחס להם זוכים דיוני תקציב ביתי, ענייני סטיילינג ויחסים רומנטיים.

הקו הרדוד שנוקט הריאליטי הוא מכבש שמשטח בדרכו כל עניין – ובה בעת, האסטרטגיה השיווקית הרעשנית היא משאבת אוויר שמנפחת כל עניין. בתוך בועת הריאליטי, כל נפיחה בבית האח הגדול הופכת לאייטם, וכל ויכוח ילדותי על חופי הישרדות הופך לניוז. שטויות שפולטים אנשים שלפחות חלקם לא נלקחו בשל עומק מחשבתם – ואולי נלקחו דווקא בשל היעדר העומק – הופכות לעניינים סוערים על סדר היום. יש מרחק רב בין אמירה של יורם זק, איש תקשורת בעל מעמד וכוח, לבין אמירות נבובות של פרחות וצ'חצ'חים מהרחוב שזכו לכמה שעות מיותרות של תהילה. האם יתכן שניתן אותו מקום לעיסוק באמירות של אישי ציבור ובאמירות של פרידה מ"האח הגדול" וענבל מ"היפה והחנון"? דין ליברמן כדין חופית?

התקשורת הופכת את הריאליטי לשיחת היום, החודש והשנה

מי שמתחזקת את הבועה, ובכך משתפת פעולה עם יצרניות הז'אנר, היא דווקא התקשורת שעוסקת בריאליטי. ביד אחת היא מבטלת את הריאליטי כז'אנר נחות ומטופש, ובשניה בונה סביבו מגדלים של פטפוטים. מי שתופס התייחסות רצינית לצדדים המכוערים של הז'אנר רב העוצמה כ"צדקנות", "התייפייפות" ו"צקצוקי לשון גבוהי מצח", מכשיר את הריאליטי כבן סורר שזוכה לאהדת הקהל ומשוחרר מכל אחריות על שיוצא מפיו.

» ארגון נפגעי הטרור נגד האח הגדול: דורשים התנצלות על דבריה של פרידה הכט

אבל ההתייחסות המזלזלת, שמשרתת את הריאליטי, מנוגדת לעקרון שלכאורה עומד בבסיסו – טלוויזיה משקפת מציאות (וזאת עוד לפני שהתייחסנו לשאלת הטלוויזיה כיוצרת מציאות). משום שאם הריאליטי משקף מציאות – ובמידה מסוימת הוא אכן עושה זאת, גם אם בהקצנה עד כדי גרוטסקה – הרי שעולים מתוכו עניינים חשובים, משמעותיים, שראויים להצית דיון מעמיק. פרשת יורם זק היא לא הבדיחה סרת הטעם – היא קפסולת רעיונות של יחסי גברים-נשים, החפצת נשים, אחריות הגבר בחברה, הפרובוקציה הנשית, השימוש במיניות, הזלזול בחלש, אחריות התקשורת ועוד כהנה וכהנה עניינים כבדי משקל. איומי הדיבה של בן בהישרדות הם ראי של חברה שהשיח המשפטי בה הולך וצובר כוח על חשבון השיח האתי. המשולש של ליהיא, עתי ואבירם הוא שפל מכוער של יחסים בין בני אדם שאיבדו אפילו את אלמנט הבושה.

עתי וליהיא משאירים את אבירם מחוץ לתמונה:

אבל ברעש הלבן סביב תוכניות ריאליטי, הכל מתערבב: עיקרי בשולי, חשוב בסתמי, זלזול סקסיסטי בפלרטוטים, אתיקה חברתית בהדחות. הכל מתערבל בזרמי הג'קוזי, הכל נגוז בעשן הסיגריות, הכל מתאדה עם מימי האוקיאנוס.

אז איפה כאן הבעיה?

הבעיה היא לא שאנחנו מתעסקים יותר מדי בריאליטי. הבעיה היא שאנחנו מתעסקים יותר מדי בשטויות שבריאליטי, ולא מפיקים את הלקחים החשובים, המבישים, שהז'אנר מציע לנו על עצמנו. הבעיה היא שאנחנו מוכנים לעשות לריאליטי הנחות, כאילו זה לא הוא שקורא לעצמו "ריאליטי" ובכך גוזר על עצמו דיון רציני, כאילו מדובר במציאות עצמה.

הבעיה היא שאנחנו מוכנים לתת לו פטור כז'אנר בידורי שלא מנסה לומר דבר, בעוד שהוא אומר המון. באופן פרדוקסלי, מתעתע ואף שקרני, הוא יודע בדיוק מה הוא אומר, שהרי הוא אומר זאת כדי לסקרן אותנו – אבל באותה נשימה הוא מיתמם ומזדהה כבידור נטול יומרות.

הבעיה היא שלהתייחס לריאליטי ברצינות כמזיק נתפס אצלנו כהגזמה, אבל לדוש בדינמיקות החברתיות שבו כאילו מדובר בניתוח יחסים בועידת שלום בינלאומית זה פרופורציונאלי. הבעיה היא, שהריאליטי והמציאות באמת מיישרים קו, כשהמציאות משטיחה את הדיון הציבורי למפלס הריאליטי.

הבעיה היא שאנחנו מעדיפים להתעסק בריאליטי במקום להתעסק במציאות. לפחות שלא נמשיך להיראות מופתעים כשאנחנו מגלים את עצמנו מודחים בתחרויות עולמיות של חינוך והשכלה, מדשדשים במשימת תרומת האיברים, או זוכים בכל הקופה במשחק הפערים החברתיים או תאונות הדרכים. הרי בחרנו לחיות בריאליטי.

*#