רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תרשמו תרשמו: טוקבקים זה סתם

המטקבקים בטור על "ארץ נהדרת" של אלון עידן משבוע שעבר גרמו לו להבין טוב יותר את אנשי התוכנית, שמתמודדים מדי שבוע עם קללות ושנאה. מי אתם, טוקבקיסטים, ומה בעצם גורם לכם להקליד?

תגובות

1. בשבוע שעבר כתבתי על "ארץ נהדרת". אם לתמצת, טענתי שהעטיפה הרכה מסרסת את המסר, את המעשה הסאטירי. זו היתה ביקורת א־פוליטית, למרות שאין לי בעיה להצהיר בכל רגע נתון: אני בעד החזרת השטחים במלואם, פינוי ההתנחלויות, חלוקת ירושלים, מסירת הגולן ושליחת מכתבי התנצלות לכל אחד ואחד מנפגעי הכיבוש לאורך 44 שנותיו.

בכל מקרה, הטקסט פורסם באתר האינטרנט של "עכבר העיר". לאחר פרסומו, נשלחו התגובות, הטוקבקים. נכנסתי לקרוא כמה מהם. לאחר מכן נכנסתי לקרוא את כל היתר. קשה לומר שחשכו עיני, אבל בהחלט הסתמנה מגמה: האנשים כועסים. כשאנשים כועסים, הכעס מקבל צורה של תוקפנות והתוקפנות מיוצגת במילים מעליבות. אנשים מתחילים לטנף.

מדוע אנשים כועסים: נדמה לי מפני שהם זיהו נימה שמאלנית בטקסט. הם יכלו לאתר אותה בחלק שהתייחס לאביגדור ליברמן. כתבתי שם שתומכי ליברמן ודאי צחקו מהקטע ב"ארץ נהדרת", שהתוכנית למעשה היתה טקס הקבלה שלו לחברה הישראלית. ייתכן שמהטקסט דלפה נימה של אי נוחות מכך שליברמן לא נחבל, הושפל והוכה במהלך התוכנית. אני מצר על כך שדלפה נימה של אי נוחות, כי יכולתי לומר את הדברים באופן ברור ופשוט: ליברמן הוא אסון אמיתי ו"ארץ נהדרת" הופכת אותו לצעצוע לאומי.

2. אין לי עניין לעסוק בליברמן, אבל חשוב לומר משהו על מה שנראה כמו הזרם המרכזי של הטוקבקיסטים. ראשית, קשה להבין אם מדובר באמת ב"טוקבקיסטים". כלומר, אם מדובר בהרבה אנשים שחשבו מחשבה ושלחו אותה בצורת טוקבק. כשאתה קורא את הטוקבקים ברצף, נוצר רושם מסוים שמדובר בטוקבקיסט אחד, אולי שניים, שמנסחים את אותה תובנה שוב ושוב, אמנם במילים שונות, אבל בצורה דומה.

אין לי מושג אם הרושם מייצג נאמנה את המציאות או חוטא לה. אני מקווה שהוא מייצג את המציאות ושאכן מדובר באדם אחד או בקבוצה קטנה של אנשים שמנסים להחדיר תפיסת עולם אחת באצטלה של ריבוי. האפשרות האחרת, הגרועה יותר, היא שלפנינו מחשבה אחת, תודעה אחת, שמצאה את מקומה אצל מספר רב של בני אדם.

3. המטרה של הטוקבקים היא לייצר רתיעה אצל הכותב. אני אמור לקרוא את דברי השטנה ובפעם הבאה למתן את דרכי. מופעל עלי כוח כדי שאבטל או לפחות אסרס את תודעתי, כך שהזרם המרכזי ירגיש יותר נוח ביחס לעצמו. זו לא הפעם הראשונה שאני כותב ביקורת עם מאפיינים פוליטיים, אבל נדמה לי שזו הפעם הראשונה שאני מבחין בהומוגניות מחשבתית שכזו, בניסיון עקבי לפגוע במי שאינו מייצג את דעת הרוב.

4. האופן שבו הטוקבקיסטים מנסים לבטל כותב נחלק לשני סוגים: מהותי וצורני. בהיבט המהותי, נכתבים דברים ברורים יחסית: "אנטישמיות...בשבילי 'ארץ נהדרת' גמרה"; "למה לא עושים סאטירה על ערבים"; "אולי צריך להחליף טאלנטים ולאפשר לצוות לאטמה להגיש סאטירה". יש גם היבט צורני והוא בא לידי ביטוי במה שניתן לכנות "ביקורת כתיבה". זה החלק המעניין יותר, מפני שברור שלפנינו טוקבקיסט שמודע במידה מסוימת לכך שיהפוך פגיע ברגע שיציג עצמו כ"ימני" ו/או "לאומני". לכן הוא פונה לספירה אחרת, לכאורה נטולת מוטיבציה פוליטית - הטוקבקיסט הוא כעת מבקר ספרות. "אתה מתכתב, כלומר וואנבי, עם רולאן בר, רק שאתה ממש גרוע"; "אלון, אתה מסתבך בשטיק של עצמך. משעמם ויומרני"; "אלון, הפעם קפצת מעל הפופיק. ניתוח גחמתי ומופרך"; וגולת הכותרת: "מסכים עם 44, כתיבה דפוקה ברמות. לך תמצא חיים כבר!".

5. לאחר שקראתי את הטוקבקים הבנתי טוב יותר את המצוקה שבפניה עומדים אנשי "ארץ נהדרת". אם אחרי ביקורת א־פוליטית יחסית, שנכתבת באתר אינטרנט, על ידי אדם שאינו סלב בשום מובן שהוא, עשרות אנשים עדיין מוצאים צורך להעליב, לבטל ולשנוא, מה יאמרו מולי שגב ושאר הצוות שלו שמעלים תוכנית עמוסת סלבס בפריים טיים בערוץ 2? איך אפשר לייצר אמירה נוקבת כשאתה מחויב לרייטינג, וכשהרייטינג אינו אלא גילום של אותם טוקבקיסטים שלא מוכנים לפשפש במוחם ולאתר תובנות שונות מאלו שרכשו בחנות הפשיזם הקרובה לביתם?

6. בעיקרון, טוקבקים זה סתם. "סתם" במובן הפסיכולוגי: אותו חלק בנפש הידוע בכינוי "איד", והמתייחס ליצרים ששולטים באדם. ה"סתם" הטוקבקיסטי הוא מעין גל עשוי חלקיקים, שתחילתו במכנה משותף רגשי נמוך יחסית והמשכו בדינמיקה קבוצתית שמתפתחת ככל שהיא מבחינה בעצמה. להלן המהלך: לזירה נשלחים בתחילה כמה חלקיקים; לפחות אחד מהם מייצג חלק נמוך בנפש האדם, לרוב יצר; ברגע שחלקיקים נוספים נחשפים לאותו חלקיק ייצרי, הם מצטרפים אליו, כי היצר מגלם כוח; כעת נוצרת מסה מסוימת של חלקיקים נמוכים שמרוכזים במקום אחד, להלן טוקבקים; החלקיקים יושבים בבית, מביטים בעצמם במחשב ומקבלים תוקף לקיומם, לתודעתם (תגובת מראה); תגובת המראה מטעינה אותם בכוח, ולכן נמשכים אליהם חלקיקים נמוכים נוספים; נוצר גל, זרם מרכזי, שמשתלט על מה שאמור להיות נהר של מחשבות. למעשה, נוצר מיינסטרים; הכותב אמור להיחשף לגל ולהישטף תחתיו.

7. היכן שיש "סתם", ישנו גם "אני עליון", כלומר: ביקורת מוסרית. ואכן, יש טוקבקיסטים מקוריים ואינטליגנטים שתענוג לקרוא, הבעיה היא שהם נשטפים תחת הזרם הגועש של היצר הנמוך. בין ה"סתם" ל"אני העליון" אמור לתווך "אני". ה"אני" אמור לאפשר מקום גם ל"סתם" וגם ל"אני העליון", הוא אמור לאזן ביניהם, לשלוט ביצר ולהשית על עצמו אמות מידה מוסריות שלא תמיד מתחשק לו ליישם. נדמה לי שהאטמוספירה הישראלית, כפי שהיא באה לידי ביטוי באינטרנט, מלמדת על היחלשותו של ה"אני", על הפיכתו של הגורם המייצב והמאזן לדהוי ולא רלוונטי. אנו מדינה שצפה באוקיינוס של יצרים נמוכים ושמבטלת אט אט את הביקורת המוסרית.

8. וכעת, כל הטוקבקיסטים יחד: "מספר 44 צודק: כתיבה דפוקה ברמות. לך תמצא חיים כבר!" (הולך, הולך, מי רוצה להיות פה בכלל).

*#