אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זקנים חסרי מנוח: המבוגרים והשמנים פולשים למסך הקטן

בטי וויט, "חסמב"ה דור 3" ו"גדולה מהחיים" רק מסמנים את תחילתו של טרנד טלוויזיוני שדוחק הצידה את הצעירים החתיכים לטובת סדרות שמתעסקות בשומנים ובגיל המעבר. הסיבה, אגב: לא מודעות חברתית, אלא התנשאות קפיטליסטית

תגובות

כל הסימנים מראים שאנחנו עומדים בפני אירוע היסטורי בתולדות האנושות המערבית, אירוע שאינו מין עם תאומות בבית "האח הגדול". מאז המצאת הנעורים בתחילת המאה ה־20, על כל ההשלכות התרבותיות של העניין ("בוורלי הילס 90210"), לא חל שינוי כזה באופן שבו אנחנו תופסים את מהלך החיים האנושי. אנחנו נמצאים רגע לפני המצאת גיל הזִקנה הצעירה, הקשישוּת הפעילה או הגריאטריה המגניבה. השינוי הזה, כמו רוב המהלכים הדרמטיים שמתנהלים היום במישור החברתי, מתרחש בעיקר על המסכים.

הטלוויזיה השנה היתה זקנה מתמיד, ואני לא מתכוונת רק לתחושה העמומה של עייפות החומר. בארץ זו היתה השנה שבה "נבלות" ו"חסמב"ה דור 3" החזירו למסך אנשים בגיל שבו הם אמורים לשבת בבית ולחכות שהפיליפינית תוציא אותם לטיול. ולא סתם החזירו למסך אלא בגרסה מועצמת: הזקנים של חסמב"ה מצילים את העולם, הזקנים של "נבלות" רוצחים עוברים ושבים – הם לא חסרי אונים, לא פסיביים, ולא (רק) מגוחכים. גם מצבם של קשישים אמיתיים עלה לשידור פה ושם, בסדרת הכתבות של יונית לוי על זִקנה בחדשות ערוץ 2, למשל, או בתשדירי שירות שקריים למראה, שבהם נכדים בהירי שיער רצים לזרועותיהם המושטות של סבא וסבתא, ומודים להם על עצם קיומם (כן, בטח). ב־1988 הכריזה חוקרת בשם דייל כי הזקנים סובלים מסטריאוטיפ שלילי יותר מכל קבוצה חברתית מובחנת אחרת. אז אולי אף קשיש לא היה רוצה שהמייצגים הבולטים שלו יהיו ציפי שביט וזאב רווח, אבל אין ספק שבהקשר העגום הזה, מדובר בכל זאת בשינוי לטובה.

השינוי הזה הוא לא תופעה מקומית. בארצות הברית הפגינה השנה בטי ווייט ("בנות הזהב"), הזקנה האולטימטיבית, קאמבק מרהיב שבשיאו זכתה לפרס על מפעל חיים ולאמי על הופעת אורח רעננה ב"סאטרדיי נייט לייב". סדרות חדשות כמו "חם בקליבלנד", גרסה מתבגרת ל"סקס והעיר הגדולה", ו"Lights On" שבמרכזה מתאבק מזדקן, מתעדות את החיים שאחרי היציאה לגמלאות. עולם הטראש מתעמת עם הקמטים בתוכנית הריאליטי החדשה "Sunset Daze", שהוגדרה על ידי יוצריה כשילוב אולטימטיבי בין "בנות הזהב" ו"ג'רזי שור".

האנשים המבוגרים מאוד האלה לא פלשו ללוח השידורים שלנו במקרה. גיל הצופה הממוצע בארצות הברית מתקרב ל־51 וממשיך לעלות, ועל פי נתונים שוועדת המדרוג פירסמה השבוע, זקנים (בני 65 ומעלה) הם האוכלוסייה שצופה בטלוויזיה הכי הרבה שעות ביום בישראל. המגמה הזו תסלים ככל שזקנים יחיו יותר ויחיו טוב יותר, וחשוב מזה – ככל שזקנים יקנו יותר. כשכוח הקנייה שלך גבוה ושעות הצפייה שלך רבות, אתה הדג הכי קל להשגה בים; ברגע שהרגלי הקנייה של זקנים יתעצמו, הקבוצה החביבה על המפרסמים – גילי 18 עד 49 – תצטרך להתרחב, להשתנות, או להתחלף בקריטריון מסדר אחר. ממילא הקשישים הם הציבור שצופה יותר מכולם בטלוויזיה ב"זמן אמת", כלומר טלוויזיה שאין בה מפלט מהפסקות פרסומות (בשונה מסטרימינג, yes MAX, HOT VOD, ושאר הדברים שסבתא שלכם לא יודעת להפעיל).

כמו במקרים רבים, גם כאן מה שהרגש האנושי לא עושה, עושה הקפיטליזם: לאף אחד לא אכפת מזקנים שסובלים (או סתם מתקיימים), עד שמגיעה ההבנה שיש להם כוח כלכלי בידיים. כדי להתגבר על הגילנוּת (ageism) ולכבוש את העולם, הגריאטרים הצעירים לא צריכים ייצוג בכנסת; מה שלא עשו שבעת המנדטים של מפלגת הגמלאים, יעשו המזומנים מתחת למזרן, זמן מסך מתגבר, והבלונד הבהיר של בטי ווייט.

מה עדיף – שיתעלמו ממך לגמרי, או שימציאו סוגה ייחודית שלמה שצוחקת עליך? קשה לומר, אבל אלה מבינינו שתופסים הרבה מרחב מוזמנים להתלבט. בשנים האחרונות עלתה לאוויר שרשרת של סדרות ריאליטי שניסתה להתאים את הגדולים שבינינו לנורמה הדקה: "לרדת בגדול", שהגיעה גם ארצה; "More to Love", מעין "הרווק" לשמנים (כי אין להם מה לעשות ב"הרווק" הרגיל, כן?); "Ruby", ריאליטי שעוקב אחר אשה ממש שמנה שמנסה במשך שלוש עונות לרזות (העונה הרביעית בדרך); "Dance Your Ass Off", שהיא "רוקדים עם כוכבים" לאנשים שאינם סלבס, כשהמטרה אינה ליהנות חלילה, אלא לרזות; "Thintrvention" החדשה, סדרת "Intervention" שמניחה את האלכוהוליסטים, האנורקטיות והמכורים האחרים בצד, ומוקדשת כולה, שבוע אחר שבוע, לניסיון לתקן אנשים שמנים; והשנה יעלו גם "Shedding the Wedding", גרסת "לרדת בגדול" לזוגות שעומדים להתחתן (כאילו אין להם מספיק צרות על הראש), ו"I Used to be Fat" של MTV, סדרת הצדעה לאנשים שלקו בשומן אבל יצאו מזה.

אלא שלאחרונה פרץ השומן את גבולות הריאליטי והגיע למרחב הסיטקומי. זה נהדר, כי ככה יותר קל לצחוק עליו (מדובר, אחרי הכל, בקומדיה). כדי שלא תתבלבלו בין שמנים לבין רזים מן המניין, הומצא הביטוי "פאטקום", שצובר תאוצה. "Huge", שסיפרה את סיפורו של מחנה שמנים, לא התמקדה בבדיחות שמנים ולכן בוטלה אחרי עשרה פרקים ורייטינג רזה במיוחד, אבל "Drop Dead Diva", סוג של "בטי" לשמנים, ו"מייק ומולי", על זוג אוהבים עצומים שנפגשו במפגש של שמנים אנונימיים (כמובן), עדיין באוויר ובמגמת עלייה.

הסדרות האלה מכונות פאטקום (fatcom), כיוון שכפי שרואה כל מי שעיניו בראשו, לא מדובר בסיטקום מן המניין. הרי יש שם אנשים שמנים, בניגוד לכל כללי הז'אנר. התגובות הגזעניות לא איחרו לבוא, עם פוסט של מאורה קלי, כותבת במגזין הנשים "מארי קלייר", ולפיו הגיע הזמן להפסיק להראות שמנים בטלוויזיה נוגעים זה בזה, כי זה מגעיל אותה. מאורה הספיקה להתנצל מאז, והשמנים ממשיכים לנצח. כלומר, להביא רייטינג. למי זה טוב? בכלל לא בטוח. בכל מקרה, השבוע ישודר הפרק השני של "גדולה מהחיים", והוא יהיה מוצלח יותר מהראשון, שבו העלילה המופרכת כללה תאונת דרכים סימולטנית, עלייה לגן עדן, וחזרה בגוף אחר. הימור לא מסוכן: בקרוב ינחתו כאן גם "מייק ומולי". שלפו את רגשי ההתנשאות.

*#