אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ברוכים הבאים לניינטיז: למה כל כוכבי הסיטקום חוזרים למסך?

שחקני "חברים", "סיינפלד" ו"כולם אוהבים את ריימונד" מפציצים אותנו לאחרונה בקאמבקים טלוויזיונים. האם הם עדיין רלוונטים, ומה זה אומר על הטלוויזיה של היום?

תגובות

בימים אלה קשה במיוחד להבחין בין שידורים חוזרים מן המניין ובין בכורות אורגינליות. כוכבי "חברים", למשל, יחלשו בקרוב על ארבע רצועות שידור שונות, לא כולל השידורים החוזרים של תוכנית האם. "קוגר טאון" של קורטני קוקס (תמיד מוניקה) חוזרת לעונה שנייה; סדרת האינטרנט השחורה של ליסה קודרו (תמיד פיבי), "Web Therapy", תעלה בקרוב לשידור טלוויזיוני (ראו גם "יבוא אישי"); "Episodes", בכיכובו של מאט לבלנק (תמיד ג'ואי) תשודר בארצות הברית ובבריטניה במקביל; ו"Mr. Sunshine" של מת'יו פרי (תמיד צ'נדלר) תגיע למסכים מעט אחריה, וכבר נרכשה לשידור גם כאן.

גם "כולם אוהבים את ריימונד" - סדרה שלא ברור איך היא סחבה כל כך הרבה עונות מלכתחילה - כובשת משבצת שידור אחרי משבצת, עם "גברים בגיל הזה" של ריי רומנו (ריימונד) ועם "מקום טוב באמצע" של פטרישיה היטון (אשתו). וזה לא עוצר שם: אפילו כוכבי "סיינפלד" נחלצו מהקללה שרבצה עליהם, כש"כריסטין הישנה" של ג'וליה לואיס דרייפוס (איליין) סגרה חמש עונות נאות, "יועץ הנישואין" של סיינפלד יצרה באזז משמעותי, כשגם ג'ייסון אלכסנדר (ג'ורג') הודיע שהוא מבשל סדרת דרמה חדשה.

ההשתלטות האימפריאליסטית הזו של כוכבי טלוויזיה חוזרים אינה מובנת מאליה, בטח לא בעידן שבו התרגלנו לחשוב על מי שעבר את גיל 30 כסוג של בוידם מהלך שזקוק למייק־אובר. במילים אחרות, שחקנים מסדרות מצליחות בניינטיז אמורים להיות עכשיו פאסה היסטרי. עבר מספיק זמן כדי שהם לא יהיו להיט עכשווי, ולא מספיק זמן כדי שיחזרו על תקן אביזר רטרו. אז מה הם עדיין עושים פה?

נראה שקודם כל, שיבת הכוכבים היא חלק ממהלך יותר רציני של שיבת זקנים מהוססת לטלוויזיה. החברה שלנו מזדקנת, הצופים מזדקנים, השחקנים מזדקנים וגם הטלוויזיה מזדקנת. אבל זה לא כל העניין. בתקופה השידור המקורית של "חברים", מה שהיה לצעירים בגיל הנכון לראות בטלוויזיה זה בעיקר "חברים". את כמות הסדרות שהחזיקו מעמד עשר עונות באותה תקופה, כולל טביעת מושגים נצחיים ("We were on a break!") ותספורות ספציפיות, אפשר לספור על אצבע אחת. זו היתה תקופה טובה להפוך בה לאייקון טלוויזיה. עשור וחצי קדימה, עם מספר אינסופי של ערוצים, רשתות, פלטפורמות שידור ומכשירי הקלטה וצפייה, כשרוב תשומת הלב מוקדש ממילא לכוכבי ריאליטי - שאורך חיי המדף שלהם קצר יותר מהקארה של רייצ'ל בשעתו - הסיכוי לייצר מוניקה חדשה הוא אפסי כמעט.

בשביל שדור שלם יגדל על תוכנית, יעקוב אחריה עונה אחרי עונה, יקנה מארזים, יצטט, ויזכור אותה גם כשהכוכבים שלה ינסו לחזור – צריך לקרות נס, או לפחות מהפך. אחרי הכל, אף אחד לא ימתין לקאמבק של סנוקי בעוד 20 שנה, וקשה להאמין שחופית טייב תככב בסדרת דרמה משלה ב־2020.

האם נהיה שם בשביל החברים מפעם גם בעוד עשור או שניים? קשה לומר. בינתיים, שווה ליהנות מהחוויה הסוחפת של הזדקנות לצד הצעירים הנצחיים לשעבר, שהחליטו לצאת ממצב ההקפאה הנינוח של השידורים החוזרים היישר אל הג'ונגל המודרני המכונה פרוגרמינג. אם תשע עונות של "כולם אוהבים את ריימונד" היו צריכות לקרות כדי שנזכה היום לדרמה מפוכחת על גבריותם של שלושה לוזרים מזדקנים ומתקמטים, אולי זה בכל זאת היה שווה.

*#