רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

20 שעות ריאליטי בשבוע - זה מה שאנחנו צריכים?

החלטת מועצת הרשות השניה לאשר תוספת בשעות הריאליטי של הערוצים המסחריים מעלה תהיות מהותיות בנוגע לתפקיד שלה - האם היא "שומרת על האינטרסים הציבוריים" שלנו? האם היא מקדמת שידורים שמקנים השכלה? האם עליה להנהיג, או שמא להיות מונהגת?

תגובות

אם אתם מחובבי תוכניות הריאליטי, הרי שקיבלתם השבוע חדשות טובות: מועצת הרשות השניה אישרה לזכיינות הערוצים המסחריים תוספת שעות ריאליטי (ובידור, ובידור, בטח שבידור, "כוכב נולד" זה הרי בידור, מה פתאום ריאליטי? יש פה תחרות בין מתמודדים במסגרת פרויקט שחורג משעות השידור? מדיחים פה מישהו?). עד עכשיו, רק שתדעו, היה זכאיות הזכייניות לשדר רק 6 שעות שבועיות. לא הרגשתם? מה תגידו כשהמכסה תעלה ל-10 שעות שבועיות?

זה שהזכייניות רוצות לשדר יותר ריאליטי – ניחא. לא, אני לא מוכן לפטור אותן מתוך הבנה שהן מונעות מאינטרסים מסחריים גרידא, ולפיכך כמה שיותר ריאליטי יותר טוב. תקראו לי מיושן, אבל אני עדיין מאמין במושג שנקרא "אחריות ציבורית", והוא נופל גם על כתפיהם של גופי תקשורת בעלי כוח והשפעה. בניגוד למה שמשתמע מהמושג "ריאליטי", הטלוויזיה לא רק משקפת מציאות – היא גם יוצרת אותה. ותאמינו לי, כל מי שנכנס לטלוויזיה מבין את זה. כל מי ששם כספו על פרסומות ותוכן שיווקי בתוכניות טלוויזיה מבין את זה. כל מי שיוצר תוכן או בונה לוח שידורים מתוך שיקולי רייטינג מבין את זה.

אבל מהזכייניות, שמאביסות אותנו בזבל "מציאותי" השכם והערב, כבר למדנו לא לצפות לכלום. בשביל זה הצבנו שומר בשער, רגולטור, מי שייצג את האינטרס הציבורי אל מול תאוות הרייטינג הטלוויזיונית שעשויה לדרדר את הטלוויזיה לתהומות תרבותיים. לאבירי השולחן העגול האלה קוראים "מועצת הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו", ואם להאמין למה שהם כותבים על עצמם באתר שלהם, תפקידם הוא "לדאוג לשמירת האינטרס הציבורי במובן הרחב ביותר".

כעת נשאלת השאלה, האם האינטרס הציבורי הוא לתת לעם את מה שהוא אוהב לראות, או את מה שכדאי שהוא יראה – משיקולים תרבותיים, אינטלקטואליים וכו' (להעלות לדיון סוגיות פוליטיות וחברתיות, להתוודע לתרבות פריפריאלית, להתעמת עם שאלות זהות וכו'). בפשטות – ריאליטי או סוגה עלית. ועל כך כבר אמר בן גוריון – "אינני יודע מה העם רוצה, אבל אני יודע מה העם צריך". אני לא מתכוון לטעון כאן בעד עדיפות הסוגה העלית על הריאליטי או נגדה. בקצרה אומר, שהתשובה לשאלה האם עדיפה הסוגה העלית על הריאליטי היא, בשלוש מילים - עניין של מינונים, ובמילה אחת – כן.

חשובה כאן ההבחנה שעשה בדבריו בן גוריון בין רצונות העם לצרכיו. זו הבחנה שנעדרת לחלוטין ממערך השיקולים של הזכייניות, שתולות את קידום הריאליטי בהיענות להעדפת הקהל. זו אכן הסיבה: הקהל מרוצה, הרייטינג גבוה, המפרסמים באים, עוד ריאליטי מקודם וחוזר חלילה. מעגל קסמים אסוני. בקרב שמנהלות הזכייניות מול הרגולציה, הויכוח אינו נסוב סביב השאלה "ריאליטי או סוגה עלית" (כלומר – מה העם צריך), אלא סביב דרישת הקהל (מה העם רוצה).

באין בן גוריונים בקרב הזכייניות, ראוי שימצא כזה בקרב הרגולטורים. אלא שאלו מועלים בתפקידם, מכשירים שרצים כתוכניות סוגה עלית, ונותנים לזכייניות לעשות כרצונן. ההברקה האחרונה של המועצה היתה להכיר במגזינים הכלכליים של הערוצים המסחריים כתוכניות דוקומנטריות. פלא שאבי ניר רואה ב"האח הגדול" תוכנית תעודה?

בניגוד לרושם שנוצר, ערוצים 2 ו-10 הם ערוצים ציבוריים מכוח החוק, שנבדלים מהערוץ הראשון רק באופן מימונם. החוק אינו מאפשר להם לפרוק כל עול ולשדר תכנים ככל העולה על רוחם מתוך אותה אג'נדה "מסחרית". הוא דורש מהם, למשל, "לפעול לקידום היצירה הישראלית" ולקיים "שידורים להקניית השכלה לכלל הציבור". גם את זה, אגב, אפשר למצוא באתר הרשות השניה. אולי כדאי שחברי המועצה יטרחו להציץ באתר שלהם מדי פעם. יו"ר מועצת הרשות השניה הוא לא סתם שומר – הוא פטרון. עליו להנהיג, ולא להיות מונהג. כפי שאפשר ללמוד מבן גוריון, האינטרס הציבורי אינו רצון העם, אלא צרכיו. הרגולטור, שנבחר על פי כישוריו כאיש תרבות ורוח, נדרש לזהות את הצרכים האלה ולפעול למען סיפוקם, באמצעות ספקי התוכן – הערוצים המסחריים.

כשגם השומר מבלבל, בעקבות הזכייניות, בין צרכים לרצונות – התוצאה היא עודף ריאליטי. עכשיו אפשר לחזור לשאלה האם עדיפה סוגה עלית על ריאליטי. ואפשר גם לחזור לאופן שבו תוכנית ריאליטי יוצרת טלוויזיה המשקפת מציאות (דוקו, לא?). עכשיו תסתכלו במסך ותחליטו האם אתם רוצים לחיות בתרבות שנראית כמו בית האח הגדול.

*#